התשוקה שעוברת לילדים! | הרב נתנאל יוסיפון | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
מטות

קטגוריה משנית

פרשת שבוע ותנ"ך
מסעי

3 דק' קריאה

סיפר הרב יעקובסון, מתוך ניסיונו עם נוער 'מתמודד':
מעשה בנער מבית חרדי, שלא עלינו, פרץ לבית וניסה לגנוב ממנו כסף. הנער נתפס 'על חם', ונעצר על ידי המשטרה.
לאחר חקירה, נקראו הוריו לבוא ולשחררו בערבות. ההורים השבורים הזעיקו את הרב יעקובסון, וביקשו ממנו לשוחח עם בנם. הרב בא בדברים עם הנער, והצליח אט אט להגיע עימו לשיחה כנה ופתוחה.
לפתע, התפרץ הנער ואמר: דע לך, כבוד הרב, שמעתי בחיי המון דרשות על גודל חשיבות לימוד התורה, אבל אני יודע את האמת. האמת היא, שהדבר הכי חשוב בחיים זה - כסף!
הרב קלט, שהנער הציף כאן נקודת עומק, ופנה לשוחח על כך בזהירות עם הוריו. כשסיפר את הדברים להורים, הם התפלאו מאוד, מפני שהחינוך בבית עסק תמיד בחשיבות לימוד התורה. יתר על כן, אבי המשפחה עבד בתחילה במשרה עם משכורת גבוהה מאוד, אך בהמשך עזב את עבודתו והקדיש את חייו ללימוד תורה, כדי להטביע בילדים את התודעה, שתורה היא הדבר החשוב ביותר.
המשיך הרב לדובב את ההורים, עד שעלה על הנקודה. התברר שבעקבות הצעד המיוחד של האב, הבית נכנס למצוקה כלכלית חריפה, והדבר הטריד מאוד את ההורים, והפך למוקד שיח כיצד לקמץ בהוצאות הכספיות וכו'. כך סבב הבית רבות סביב המצוקה הכספית, והילד קיבל את התחושה המוטעית, שכסף הוא הדבר החשוב ביותר.
כלומר, בחינוך, העיקר הוא לא מה שאנו אומרים באופן 'רשמי' לילדים, אלא המסרים הסמויים שהילדים קולטים ממה שאנו חיים ומרגישים.
בפועל, חינוך הוא עניין מסובך המורכב ממשתנים רבים, ובהחלט בסיטואציה שהצגנו, רוב הילדים היו קולטים מההורים, שהתורה היא החשובה ביותר, שהרי ההורים הקריבו כה רבות למענה, אך חשוב לשים לב לעיקרון הנ"ל.
ילדים קולטים למה ההורים משתוקקים. לעיתים, אב שעבד כל היום לפרנסתו, והלך בערב בהשתוקקות וחיות עצומה ללימוד הדף היומי, יקרין לילדיו יותר אהבת תורה מאב שחזר עייף מלימוד כל היום בבית המדרש, ומקרין לילדיו חלילה שהתורה מעייפת אותו.
עניין זה מצאנו בפרשיות שלנו. בפרשתנו, הצטווינו על חלוקת הארץ לנחלות השבטים. המעיין במפת הנחלות יגלה, ששבט מנשה קיבל נחלה ענקית, באופן חסר פרופורציות לגודלו היחסי. במפקדים השונים בתורה, מנשה אינו אחד השבטים הגדולים, ובכל זאת הוא זוכה בשטחים עצומים משני עברי הירדן
וכאן נשאלת השאלה – מדוע?
תשובות שונות נאמרו בעניין, וביניהם שזה ה'פי שניים' שקיבל מנשה בבכורתו, כבכורו של יוסף שזכה בבכורה.
ואולי, אפשר להציע תשובה נוספת, העולה מפרשיותינו ומספר יהושע (יז). בני מנשה אהבו מאוד את הארץ, והתאוו להרבות בנחלתם, ולכן זכו בנחלה גדולה.
כך מצאנו בפרשת מטות, שבני גד ובני ראובן מבקשים להישאר בעבר הירדן המזרחי, כי האזור מתאים למקנה שלהם. משה ראה בכך פחיתות באהבת הארץ, שהרי בשביל תאוות ממון, הם מוכנים להישאר בחלק הפחות מקודש של הארץ, והוא נוזף בהם בחריפות.
לעומתם, בני מנשה כלל לא ביקשו להישאר בעבר הירדן המזרחי. ובכל זאת, לפתע, משה מעצמו מעניק להם חלקים מהגלעד והבשן. מדוע? נראה שהסיבה כתובה בסוף הפרשה, בני מכיר בן מנשה כבשו בעצמם את האזור, ולכן זכו בו.
גם בנות מנשה חיבבו את הארץ, ולכן בנות צלפחד מבקשות לנחול בתוך אחי אביהן. ומאידך, ראשי השבט חוששים שבנות צלפחד יתחתנו עם בני השבטים האחרים, ונמצאה נחלת השבט חסרה, ולכן הם פונים למשה ומקבלים את תשובת ה', שבת יורשת נחלה תתחתן עם משפחת מטה אביה, וכך תישאר נחלת השבט שלימה.
נמצאנו למדים, שלעומת בקשתם של בני ראובן וגד, הממעטים בתשוקת הארץ, באים בני מנשה ומבקשים שוב ושוב בקשות שכל עניינם חיבת הארץ.
דבר זה בא להם מירושת אבותיהם, ולכן ה' מייחס את בנות צלפחד למנשה ויוסף סביהן, כדברי רש"י (כו, א) "יוסף חיבב את הארץ, שנאמר והעליתם את עצמותי וכו', ובנותיו חיבבו את הארץ...". עניין זה בא להם גם מצלפחד אביהם, שהיה לדעת ריב"ב מן המעפילים (שבת צז), ואף על פי שחיבתו לארץ עברה את הגבול והפכה לחטא ההעפלה שלא במקום, מכל מקום בבנותיו נקלטה תשוקת וחיבת הארץ. (שפתי חכמים כו, י – "ויעפילו בגימטריא צלפחד").
דווקא יוסף הצדיק, שהורחק בכח מארצו, התמלא בגעגועים לארצו, והריחוק הוביל אותו לקרבה וחיבה. את בנו הראשון קרא יוסף בשם 'מנשה', על שנשכח ו'נשה' מבית אביו. את בנו השני 'אפריים', על הצלחתו בארץ מצריים, "כי הפרני אלוקים בארץ עניי". כך זכה מנשה לשם מלא געגועים לארץ ישראל, ואהבת הארץ בערה בו, והובילה את צאצאיו לחיבת הארץ. התורה גם מציינת, שיוסף גידל את בני מכיר בן מנשה (אונקלוס בראשית נ, כג), וכך הם זכו לינוק ממנו ישירות את התשוקה לקדושת הארץ.
בימי בין המצרים הללו, עת גלינו והורחקנו מארצנו ומקדשנו, נהפוך את הריחוק לקרבה וגעגועים, ויהי רצון שאנו וצאצאינו נבער בתשוקה לקודש, ונזכה לשוב ולהגאל ולבנות את מקדשנו!

מסעי

מטות