"ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה" | הרב אברהם וסרמן | בית המדרש

שבת ומועדים
התבוננות אמונית

קטגוריה משנית

4 דק' קריאה

המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, שלא היה דתי בחייו הפרטיים, ניסח את היחס לשבת בפרהסיה במובנה ההלכתי:
"ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תיחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. בלי שבת אין צלם א-לוהים וצלם אנוש בעולם. בלי שבת אין ישראל, אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל. השבת היא היא התרבות" (מכתב לחברי קיבוץ גבע שחיללו את השבת, שנת תרצ"ג 1933).
בדבריו אלה הדהד ביאליק את דברי ירמיהו (יז) ויחזקאל (כ), המתריעים מפני חילול שבת שיביא לחורבן, ואת דברי נחמיה (יג) המזהיר את שבי ציון שלא יחללו את השבת כפי שעשו אבותיהם, שגרמו בכך לחורבן הבית.
"ואריבה את חורי יהודה ואומרה להם מה הדבר הרע הזה אשר אתם עושים ומחללים את יום השבת? הלוא כה עשו אבותיכם ויבא א-לוהינו עלינו את כל הרעה הזאת ועל העיר הזאת ואתם מוסיפים חרון על ישראל לחלל את השבת?"
כך תמצתו חז"ל: "לא חרבה ירושלים אלא על שחיללו בה את השבת" (שבת קיט).
כי "שקולה שבת כנגד כל התורה כולה" (ירושלמי נדרים, נ), ו"המחלל שבת כאילו עובד עבודה זרה, ויינו יין נסך" (בעל הלכות גדולות).
בהיותו בוגר וולוז'ין ומצוי היטב בעולם התורה שבכתב ובעל פה, ובין היתר במקורות הנזכרים, הביא ביאליק לידי ביטוי את ההבנה העמוקה כי קדושת השבת מרוממת אותנו משאר העמים, כפי שאנו אומרים בתפילה "ולא נתתו ה' אלוקינו לגויי הארצות ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים כי לישראל עמך נתתו באהבה לזרע יעקב אשר בם בחרת".
גם לחוזה המדינה היה ברור, כפי שתיאר באלטנוילנד, כי ביום שישי אחר הצהריים תיפסק תנועת כלי הרכב והחנויות יושבתו.

בסיס לאחדות הלאומית
דחיקתה של השבת מן הפרהסיה, כמו גם דחיקת אירועים בהפרדה מן הפרהסיה, לא היו לכאורה אמורות להיות אלא נושאים מעצבנים, אך לא קריטיים וקיומיים. אלא שבעת האחרונה המאבק נגד הדת ונוכחותה במרחב הציבורי נעשה הרבה יותר אגרסיבי ומסוכן.
אנו מביטים באימה על תופעות רבות ומבהילות: התקפות על גברים ונשים דתיים על פי המראה והלבוש, קריאות שהם לא מתאימים לתל אביב, או לרמת השרון, הפגנות מול ישיבת ההסדר בתל אביב, מלחמה נגד דוכני התפילין של חב"ד, החרמת מסעדות שהפכו לכשרות, אלימות נגד זוג דתי שמצטלם על רקע מסעדה "חילונית" – נראה כי המאבק על הפרהסיה הוא מאבק על עצם היותנו עם אחד ועל היכולת לחיות יחד.
כבר החלו דיבורים בקרב גורמי קיצון על הפרדה לשתי ממלכות, "ישראל" ו"יהודה". מאמרי דעה נכתבים, סרטים נוצרים, וסדרת טלוויזיה מופקת כדי "להמחיש" איך זה ייראה, תוך שהיא מציגה את החרדים באור שלילי.
גם כאן היה זה ביאליק שבחושיו הרגישים הזהיר:
"סכנה גדולה נשקפת לנו שנתפלג לשני שבטים, האחד נאמן לקנייני האומה והשני פורק עול וכופר, הולך בדרכי ירבעם בן נבט. אם לא נרומם את ערך השבת בתוכנו, כאן ובכל מקום ובייחוד בעיני הדור הצעיר, נבול ניבול, לא תהיה לנו תקומה" (דברים שאמר בשנת תרפ"ז, 1926).

"שבת ישראלית"
מדי פעם אנו מתבשרים על גורמים דתיים וחילוניים, המעלים יוזמות בשם האחדות הלאומית ל"שבת ישראלית", שבה כל אדם עושה כהבנתו ומגדיר את השבת כראות עיניו. השפה – נינוחה ומכבדת. המפגשים – מחויכים ומצולמים. אבל התוכן הרסני, שכן למעשה הוא מותיר את המצב על מתכונתו – הפרהסיה תהיה חולין. האשליה שיהיה אפשר לצמצם את חילולי השבת לאירועי תרבות אינה אלא חלום באספמיה. הרי יהיו יהודים שיצטרכו לחלל בעבורה את השבת. גם תחבורה ציבורית תקלקל את כל אווירת השבת ותעודד חילולי שבת. זאת כפי שהסופר פארם פתוח בשבת כיוון שהוא בית מרקחת, וחלקו הגדול בעצם הוא "סופר" ללא ה"פארם". כך גם ליד אולמות קולנוע ותיאטרון – שגם בשבילם יצטרכו מאבטחים ואנשי תחזוקה לחלל שבת, ותחת אמתלה כלשהי ימכרו מוצרים שונים למבקרים. יוזמות אלה, שבהן הודיע הצד הדתי – ללא סמכות ורשות – כי הוא מוכן "לוותר" על תחבורה ציבורית בשבת, עודדו בפועל את תופעת התחבורה הציבורית בתור מקדמה על חשבון ההסכם שיבוא, אולי, מתישהו.

כלל ופרט
השבת הפכה ליום של צרכנות ובליינות אצל יהודים רבים. יותר מ־400 אלף יהודים, ויש אומרים אחד מכל חמישה יהודים, נאלצים לחלל את השבת כדי לספק את רצונם של אלה. רשתות ומרכזי קניות מפרסמים מודעות ענק - "פתוח בשבת" - כשאת היום החופשי מקבלים העובדים בשבת באחד מימות החול. מוסדות ציבור רבים, ובראשם עיריות, מקיימים אירועים בשבת ובחג תוך שהם מחייבים בכך את עובדי העירייה לחלל אותם. לא יהיה זה פלא כי קבלת עובדים לעירייה תתחשב גם במידת הנכונות שלהם לחלל שבת, מה שירחיק את הדתיים מן האפשרות לעבוד שם, או לחלופין ייצור לחץ על המסורתיים לחלל שבת לצורכי פרנסה, כפי שקרה כבר בעבר הקרוב לשומרי מצוות, בייחוד בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. כלומר, אם לא תהיה שבת בפרהסיה – אזי במקרים רבים לא תהיה שבת לפרט!
כמו רובם של האישים הבולטים בימים טרום המדינה (נוסף על הנזכרים), שבחייהם הפרטיים לא שמרו מצוות אך הכירו בערכן הלאומי, כך רובו הגדול של הציבור היהודי במדינת ישראל עד עצם היום הזה. הציבור מכיר בערכה הקדוש של השבת כפי שנצטווינו בה בתורה, גם אם אינו שומר את כל הלכותיה. גם מי שכיום קונה או מבלה באירועים של חילול שבת, אינו בהכרח "אדוק" בהם דווקא, ולא יסבול בהיעדרם, כפי שהיה במשך עשרות שנים.
אל לנו לאפשר לקומץ קטן ופעלתני, הממומן בתקציבי עתק, להרוס את הפרהסיה היהודית של מדינת ישראל.
אדרבה, יש לעודד ולפתח יוזמות שיגבירו וינכיחו את יהדותה של המדינה בפרהסיה, ובראשן – שמירת השבת הציבורית במסחר ובתחבורה. יש להקפיד הקפדה יתרה על שמירת השבת במשרדי הממשלה ובגופים הממלכתיים – אשר יבדקו היטב איזו פעילות אכן נדרשת בשבת ואיזו יש לדחות לימות השבוע.
יש להפסיק, גם מבחינה חוקית, את מתן השכר הגבוה במיוחד – לעיתים פי שניים – שמקבל מי שעובד בשבת וחג, ושמעודד אנשים לעבוד דווקא בימים אלה.
את חוסר הנעימות בצורך לחוקק מחד גיסא, ואת ההכרח בחוק מאידך גיסא, ביטא יפה ברל כצנלסון, שגם הוא לא הגדיר עצמו שומר מצוות:
"כדי לקיים את יסוד השבת בחיי ישראל אינני צריך להסכמים בין מפלגתיים ולא להוראות של רבנים... ואני בוש שהיה הכרח לעשות עניין זה שהוא שלנו, על כל פנים לא פחות מאשר איזה חוג אחר בישראל, להסכם פוליטי" (כתבים ט, 54).
סבורני כי אל לנו לחשות. כבר מזמן היינו צריכים לעמוד איתן כנגד חילול השבת הנעשה ברמיסת כל היקר והקדוש. יש לשוב לספר החוקים, לחזק אותם, ליצור מנגנון אכיפה יעיל (רמז - לא באמצעות העיריות) כדי למנוע מגורמים ציבוריים או מסחריים לחלל את השבת, ולהשיב לנו את כבודה וקדושתה, גם אם יהיו מי שהדבר לא ימצא חן בעיניהם. השבת קיומית לנו כעם וקיומית לכל פרט. הקיום חשוב מיחסי ציבור. בימים אלה של אבלות על החורבן וחשבון נפש לאומי – על כל מי שיש לו מעמד ציבורי לדרבן את הקשורים אליו לפעול בנושא קריטי זה, ויפה שעה אחת קודם.

מתוך העיתון 'בשבע'

התבוננות אמונית