- ספריה
- חוברת אמונה
- משפחה חברה ומדינה
- סירוב פקודה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
רויטל בת לאה
סוגית הסירוב לבצע את פעולת העקירה, זכתה לפולמוס ציבורי רחב, יש שהביעו דעת לכאן, ויש לצד האחר, אך נראה שעם כל מה שהוקדש לדיון, רוב ככל מה שנאמר לא יצא מגדר סברות בעלמא.
איננו אנשים תלושים, המשעשעים עצמם בתהיות קיומיות. כל דילמה, אם היא אמיתית, יש לחפש את פתרונה בתורה.
סוגית הסירוב מתחלקת לשתי דילמות:
דילמה א' - האם הסירוב יפגע בתפקוד הצבא וקיום המדינה, או שמא דוקא הוא שישמור על המדינה בהחזיקו את הצד המוסרי, ומניעת צלקות הנפש מכל מי שישתתף בו.
דילמה ב' - בהנחה שבאמת ישנה סכנה של פירוק הצבא, האם במצב כזה יש להשמע לפקודות השלטון, או שבכל מקרה אסור לעבור על דברי תורה.
בנקודה א', לא נעסוק כעת, כיון שזו שאלה של הכרת השטח, ואין כאן דילמה מהותית של התנגשות בין שני ערכים. בנקודה ב', לעומת זאת, מדובר בדילמה אמיתית, התנגשות בין שני ערכים נכונים - מי גובר?
אמרו חכמינו ז"ל, שאם ציווה המלך לעבור על דברי תורה - אין שומעין לו, וכפי שמצינו במדרש לגבי שאול (מדרש תהלים נב):
"ויאמר המלך לרצים הנצבים עליו סובו והמיתו כהני ה'" (שמואל א כב יז), ולא שמעו לו. אמר שלמה: "שומר מצוה לא ידע דבר רע" (קהלת ח ה), זה אבנר ועמשא, שלא הניחו לנגוע בכהנים, שנאמר: "ולא אבו עבדי המלך" (שמואל א כב יז). כיון שראה שלא שמעו לו, אמר לדואג מה אתה עומד אתה הכיתם בלשון, קום והכה בחרב, שנאמר: "ויאמר המלך לדואג סוב אתה ופגע בכהנים". מיד עמד והכם, שנאמר: "וימת ביום ההוא שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד" (שם), ראה איזה גבורה היה בו שלא סייעו אדם בעולם, אלא הוא בעצמו הורגן, ולא אלו בלבד, אלא: "ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב" (שם), ודוד צווח ואמר "מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום".
מקורם של אבנר ועמשא שלא לעבור על דברי תורה, אפילו ציוה המלך, הוא בדברי שנים וחצי השבטים, שדין המורד ביהושע למות (יהושע א, יח): "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת רַק חֲזַק וֶאֱמָץ". ודרשו בסנהדרין (מט ע"א): "יכול אפילו לדברי תורה - תלמוד לומר, רק חזק ואמץ" 1 .
יתרה מזאת מצינו, שאפילו לא ציוה המלך בפירוש לעבור על דברי תורה, אלא שכתוצאה ממילוי ציוויו נוצר מיעוט במלאכת שמים, גם אז אין שומעים לו, וכפי שאמרו במסכת סנהדרין (מט ע"א):
"ויאמר המלך לעמשא הזעק לי את איש יהודה שלשת ימים וגו' וילך עמשא להזעיק את יהודה ויוחר וגו'"...עמשא אכין ורקין דרש (אם היה כתוב 'אך' או 'רק' בתורה, הוא דרכו היתה לדרוש שמילה זו באה למעט משהו), אשכחינהו דפתיח להו במסכתא (מצא שהיו באמצע לימוד סוגיא); אמר: כתיב "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת", יכול אפילו לדברי תורה? - תלמוד לומר, "רק חזק ואמץ".
ופירש רש"י:
...שמצאן שהיו עסוקין במסכת ולא רצה לבטלן...דאינו מורד במלכות דכתיב: "רק חזק ואמץ" - רקין מיעוטין ('רק' בא למעט) , שאם בא המלך לבטל דברי תורה אין שומעין לו הרי שאפילו אם עניני המלך רק כרוכים בביטול תורה - אין שומעין לציוויו. ופסקה הגמ' (שם) שלהלכה דורשין אכין ורקין כנ"ל: "והשיב ה' את דמו על ראשו אשר פגע בשני אנשים צדקים טובים ממנו, טובים - שהיו דורשין אכין ורקין והוא לא דרש".
וכן פסק הרמב"ם (הלכות מלכים ג, ט):
"המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות, אפילו במצוה קלה הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו".
כל הנ"ל הוא כאמור במלך ממלכי בית דוד שיש לו תוקף של מלך, אולם מלך ממלכי ישראל, משמע ברמב"ם שאפילו מינהו נביא, אם סר המלך מדרכי התורה - אין לו עוד תוקף של מלך (הלכות מלכים א, ח):
"נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה', הרי זה מלך וכל מצות המלכות נוהגות בו...".
קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שיש לבחון את תוקף הפקודה של ממשלה כיום (עכ"ז אינני שולל את הדעה האומרת שדבר שהוא בהסכמת כל ישראל יש לו דין פקודת מלך. ומ"מ אין זה המדובר כאן).
לא עליך המלאכה לגמור
הרבה טענו שהם משתתפים בגירוש זה כיון שממילא זה יקרה, ועדיף שיעשו זאת הם מאשר שיעשו זאת אחרים.
ראשית, יש לומר שאילו כל מי שטען זאת היה מסרב לגרש - אפשר שאי אפשר היה להוציא גירוש זה לפועל. אך מעבר לזה, יש לדעת שאין זו דרכה של תורה.
"לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְקֹוָק אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם: אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ". (דברים יב-יג)
התורה מתארת את דרכם של עובדי עבודה זרה, אשר עבודתם את אלהיהם אינה מתחילה מהבורא המצווה אותם, אלא היא כפי שחושק וממציא ליבם. עבודה כזו אינה רצון ה', והתורה מתארת בצורה חריפה לאן מגיעים בדרך זו - להקרבת הבנים למולך!
ציווי התורה לעם ישראל הוא: "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת..." - אין די במה שהמגמה הכללית היא לצורך רצון ומצוות ה', אלא יש להקפיד שגם המעשה הפרטי הוא מצוה ורצון ה', יש לעשות 'אותו' - כפי שהוא, ואפילו אם נראה שיצא מזה חורבן - בהדי כבשנא דרחמנא למה לך.
דוגמא למי שטעה בזה הוא אהרן:
"וירא אהרן ויבן מזבח לפניו" (שמות לב) - מה ראה? אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: ראה חור שזבוח לפניו, אמר: אי לא שמענא להו - השתא עבדו לי כדעבדו בחור (אם לא אשמע להם, יהרגו אותי עכשיו כשם שהרגו את חור), ומיקיים בי (ויקיימו בי את העבירה החמורה): "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא" (איכה ב), ולא הויא להו תקנתא לעולם (ולא תהיה להם תקנה לעולם). מוטב דליעבדו לעגל, אפשר הויא להו תקנתא בתשובה (כבר עדיף שיחטאו בעגל, שאז אולי תהיה להם תקנה ע"י תשובה). (סנהדרין ז ע"א)
אהרן חשב לעשות את חשבונו של הקב"ה, ולהשתתף מעט בחטא העגל, על מנת שלא יבצעו הם חטא חמור יותר - רציחתו של אהרן שהוא 'כהן ונביא'.
אעפ"כ מאשים הכתוב את אהרן בעשיית העגל: "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם" (שמות לב, כה), ולא זו בלבד אלא אף הקפיד עליו הכתוב (דברים ט, כ): "וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא". 2
על דרך האמור באהרן, כן מצינו בחזקיהו, שחשב לעשות חשבונות משלו, לטובת הקב"ה:
"בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו. כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו'" (ישעיהו לח). מאי (מה הפירוש של) "כי מת אתה ולא תחיה" - מת אתה - בעולם הזה, ולא תחיה - לעולם הבא. אמר ליה: מאי כולי האי? (אמר לו חזקיהו לישעיה: על מה הכעס הזה) אמר ליה (ישעיהו): משום דלא עסקת בפריה ורביה. אמר ליה (חזקיהו): משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו (מה שלא עסקתי בפריה ורביה הוא משום שראיתי ברוח הקודש שיצאו ממני בנים שאינם טובים). אמר ליה (ישעיהו): בהדי כבשי דרחמנא למה לך (בסתרי הקב"ה למה לך)? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא - לעביד (אתה צריך לעשות מה שצווית, והקב"ה יעשה הטוב בעיניו). (ברכות דף י ע"א)
הרי שאין לנו לעשות את חשבונותיו של הקב"ה, אלא אנו נדבק באשר צוונו, ולא נשתתף בעבירה, והקב"ה יעשה הטוב בעיניו.
הסתכלות רחבה
מעבר לכל האמור, אין די בהסתכלות הקטנה של 'אסור' ו'מותר', יש להסתכל על מגמות, ומתוכם להשליך על חיי המעשה, גם אם הדבר מותר הלכתית.
מרדכי הצדיק, אסר על בני דורו להשתתף בסעודתו של אחשורוש, כיון שכל מהות הסעודה היתה שמחה על שיקועם של ישראל בגלות. כמובן, טענו כנגדו שהסעודה בהכשר מהודר, לפי כל דרישות ההלכה - אבל טעותם היתה שהתעלמו מרוח הדברים. אדם שהיו מגישים לפניו בשר בהכשר מהודר, שנגזל מיהודי שהורעב למות - האם היה עולה על דעת יהודי כל שהוא לאוכלו?!
להבדיל, גם בנידון דידן, יש להתבונן מה המגמה בפינוי גוש קטיף, וכי יש בזה איזשהו הגיון מדיני? בטחוני? דמוגרפי? ואם נתבונן מסביב נשאל: מדוע רוצים לפנות את המתיישבים בצורה כ"כ מבוזה? נוסיף לזה את סגירת ערוץ 7 בצורה מחפירה, תקציבי הישיבות, קצבאות הילדים, הפגיעה במורים, שילוב בנות ביחידות קרביות, דיבורים על פיזור חיילי ההסדר, סגירת משרד הדתות, פירור המועצות הדתיות, ועוד - כל אלו יחד, מצביעים על מגמה ברורה ביותר, המכוונת בעיקר כלפי ציבור מסוים.
מדוע רודפים ציבור זה? כי בשקט בשקט, מתחת פני השטח, מתחוללת מלחמה סוערת ביותר על צביון המדינה - מדינה יהודית או מדינה ככל העמים.
היעלה על הדעת לשמש כלי שרת ביד הנלחמים נגד הצביון היהודי של המדינה?
חיפש עימות או עקיפתו
לאחר שהבנו את איסור ביצוע פקודה הנוגדת דברי תורה, ואת הצורך בהסתכלות על המעשה הפרטי מתוך הבחנה במגמה הכללית, כעת יש לנו לעיין האם יש ללכת "ראש בראש" נגד הנלחמים בקדושה, ולהכריז בגאון ובהתרסה מיהו הריבון עלינו; או שמא אין לחפש התנגשויות, כמובן שביצוע העבירה אסורה ויש לנהוג ככל דקדוקי המצוה, אך מכל מקום ברגע הסכנה יש להתחבא ולא להגיע לעימות מיותר ומסוכן.
דילמה זו, אמיתית היא, ועל כן קדמו רבותינו לדון בה:
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה - עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפילין - עדיין היא מרופה בידם. (והיכן מצינו התפילין שלא מסרו נפשם עליהם) ...שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל, שכל המניח תפילין על ראשו - יקרו את מוחו. והיה אלישע מניח תפילין ויצא לשוק. וראהו קסדור (פקח של המלך) אחד, רץ (אלישע) מלפניו ורץ (הקסדור) אחריו. כיון שהגיע אצלו - נטלן (אלישע) מראשו ואחזן בידו. אמר ליה (הקסדור): מה בידך? - אמר לו: כנפי יונה. פשט את ידו ונמצאו בה כנפי יונה. (מסכת שבת דף קל ע"א)
ושמעינן מינה (ולמדים מכאן) דלא מסרו עליה אלא אלישע לבדו. (רש"י)
אמר ליה כנפי יונה - הרי שלא מסר (אלישע את) עצמו לומר תפילין הן...(תוספות)
ושמעינן מינה (ולמדים מכאן) דלא מסרו עליה אלא אלישע לבדו. (רש"י)
אמר ליה כנפי יונה - הרי שלא מסר (אלישע את) עצמו לומר תפילין הן...(תוספות)
הגמ' אומרת שבמצות תפילין לא מסרו ישראל נפשם עליה בשעת השמד. כראיה לדבר, מביאה הגמ' את הסיפור עם 'אלישע בעל כנפים'. הראשונים נחלקו בהסבר הגמ', כיצד עולה מסיפור זה שלא מסרו ישראל נפשם על מצוה זו.
לדעת רש"י: משמע מהסיפור שרק אלישע יצא לשוק עם תפילין, ואם כן, שאר הציבור שינו ממנהגם ללכת כל היום בתפילין, ובכך נמנעו מלמסור נפשם על המצוה בשעת השמד.
לדעת התוספות: דיוק הגמ' על אי-מסירות הנפש, הוא מכך שכאשר תפס הקסדור את אלישע, הכחיש אלישע שתפילין בידו, וטען שהם כנפי יונה.
הרי שישנה מחלוקת ראשונים בדילמה הנ"ל: לדעת רש"י - טוב עשה אלישע שהסתיר את התפילין ברגע הסכנה. ואילו לדעת התוספות - היה עליו להתריס ולומר שתפילין בידו.
ביסוד השיטות נראה, שלדעת רש"י - אין מגמתנו מלחמה, אלא שיקול פרקטי רחב אופקים של הצבת גבולות ברורים על מנת שהדת לא תקרוס. אנחנו מתעקשים פסיבית, מגננתית, אנחנו לא נזוז מדרכנו.
נראה שזוית ההסתכלות של רש"י על שעת השמד היא כעל מאורע ממאורעות העולם, ולדעתו המגמה היא לשרוד תקופה חולפת זו 3 .
לעומתו, לדעת התוספות - יש להסתכל מזוית שונה. 'שעת השמד' היא גזרה שנשלחה משמים. לכאורה, מטרת גזרה זו היא לברר ולחדד אצלנו מיהו הריבון עלינו. כיון שכך הוא, יש להתמקד בבירור זה, יש להכריז בגאון מיהו הריבון עלינו, ולא לעקוף את העימות כלל. אין זה מאורע חולף, אלא שלב משלבי בנין העולם, שלב שלא יחלוף עד שיתברר ויבנה 4 .
מה לעשות?
אחר שהבנו מהי המגמה בפינוי הגוש, אחר שזיהינו את האויב, יש לשאול מה אפשר לעשות על מנת לנצח במלחמה זו?
מכיון שהמלחמה היא תרבותית, יש להשיב במלחמה תרבותית. תחילה יש להתנתק מהתרבות החילונית: לא לצרוך את התקשורת החילונית, גם לא את ספרותה. מאה השירים הראשונים שלהם אינם השירים הראשונים שלי ובעזה"י גם לא של ילדי. אח"כ יש להפיץ יהדות בכל מקום, לזעוק את יהדותנו להרים ראש: אין ציבור אידאליסטי, אכפתי, אמיתי ותורם כמו הציבור שלנו. איננו מתביישים בזה, אדרבה אנו גאים בכך, לשם שמים. הסעת טרמפיסט חילוני איתך ברכב - דבר איתו על דברים קיומיים, על עבודת ה'. אל תבזבז נסיעה זו לבטלה - אתה בשדה הקרב, אל תתרפה. הגעת למקום העבודה, תתפלל מנחה לעין כל, האתה צריך להתבייש בתפילה - מי שאינו מתפלל לה', הוא שצריך להתבייש! יש לך אפשרות לתת קידום בעבודה - תן אותו לאדם יר"ש (אפילו אם הוא פחות מוכשר. הלכה מפורשת ברמב"ם מלכים פ"א ה"ז).
חזרת הביתה, החברה מפטפטים בין מנחה לערבית - חבל על ביטול הזמן של כולם, הכן דבר תורה מראש, בקש רשות מהגבאי וקום דרוש בפני הציבור, חזק אותם, תן להם ממה שיש לך, ומחר יתן מישהו אחר לציבור ממה שיש לו. אין כאן מקום לגאוה, או לצניעות מזוייפת.
קיצורו של דבר, על כל אחד ואחד להרגיש נושא הדגל, וראש החץ בתחומו, להאיר ולהפיץ את האידאל של עבודת ה'. אם כך נעשה, נראה עצמינו שלוחים לדבר מצוה, בעזה"י, לא נדע דבר רע, ואור הקדושה יאיר ביתר שאת וביתר עוז. ומעז יצא מתוק.
^ 1 ולכאורה קשה מנין לחז"ל להסבירו דווקא על מי שעובר על דברי תורה.
נלע"ד לומר, שצירוף מילים זה של "רק חזק ואמץ" מופיע רק עוד פעם אחת בתנ"ך. איזכור זה השני, גם הוא בספר יהושע, וגם הוא בהקשר לתוקף מלכותו של יהושע, אלא שהפעם האומרו הוא הקב"ה (יהושע א ה-ט): "לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ: חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם: רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל: הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת כִּי עִמְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ". נמצא שמה שאומרים שנים וחצי השבטים ליהושע הוא "רק חזק ואמץ - כנ"ל בדברי ה'", ושם הוא להדיא בדברי תורה.
^ 2 וכך כתב בשעה"ג (הקדמה לג): "ונחזור בענין אהרן, כי הוא הרן בן אחי אברם. והרן בא לתקן חטא אדה"ר שעבד ע"ז, ולא די שלא תקן, אלא שגם עתה לא האמין בה' אלא עד שיצא אברהם מכבשן האש, כמ"ש ז"ל ולכן נשרף הרן באור כשדים. ואח"כ נתגלגל באהרן לתקן חטא הנזכר, ואדרבא חטא במעשה העגל, והוצרך ליהרג, והיה מן הראוי לו שימסור עצמו להריגה, כשקמו עליו הערב רב וא"ל קום עשה לנו אלהים, והוא טעה, כי חשב שהיה מספיק במה שהרגו את חור, שגם הוא משרש הבל כנזכר. וז"ס ויבן מזבח לפניו וארז"ל ויבן מזבח מן הזבוח לפניו, שהוא חור. ולכן נמנע, ולא מסר עצמו להריגה, וחטא בזה, ולא נתקן חטא זה, עד אוריה הכהן".
^ 3 אפשר לומר שרש"י ודאי מכיר בכך ששעת השמד היא דין שמים, אלא שסובר שאינו דוקא גזרה ממש אלא שעת רוגז של התעוררות דין
^ 4 במחלוקת רש"י ותוס', נוטים השו"ע והראשונים לפסוק כתוס'.
נלע"ד לומר, שצירוף מילים זה של "רק חזק ואמץ" מופיע רק עוד פעם אחת בתנ"ך. איזכור זה השני, גם הוא בספר יהושע, וגם הוא בהקשר לתוקף מלכותו של יהושע, אלא שהפעם האומרו הוא הקב"ה (יהושע א ה-ט): "לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ: חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם: רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל: הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת כִּי עִמְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ". נמצא שמה שאומרים שנים וחצי השבטים ליהושע הוא "רק חזק ואמץ - כנ"ל בדברי ה'", ושם הוא להדיא בדברי תורה.
^ 2 וכך כתב בשעה"ג (הקדמה לג): "ונחזור בענין אהרן, כי הוא הרן בן אחי אברם. והרן בא לתקן חטא אדה"ר שעבד ע"ז, ולא די שלא תקן, אלא שגם עתה לא האמין בה' אלא עד שיצא אברהם מכבשן האש, כמ"ש ז"ל ולכן נשרף הרן באור כשדים. ואח"כ נתגלגל באהרן לתקן חטא הנזכר, ואדרבא חטא במעשה העגל, והוצרך ליהרג, והיה מן הראוי לו שימסור עצמו להריגה, כשקמו עליו הערב רב וא"ל קום עשה לנו אלהים, והוא טעה, כי חשב שהיה מספיק במה שהרגו את חור, שגם הוא משרש הבל כנזכר. וז"ס ויבן מזבח לפניו וארז"ל ויבן מזבח מן הזבוח לפניו, שהוא חור. ולכן נמנע, ולא מסר עצמו להריגה, וחטא בזה, ולא נתקן חטא זה, עד אוריה הכהן".
^ 3 אפשר לומר שרש"י ודאי מכיר בכך ששעת השמד היא דין שמים, אלא שסובר שאינו דוקא גזרה ממש אלא שעת רוגז של התעוררות דין
^ 4 במחלוקת רש"י ותוס', נוטים השו"ע והראשונים לפסוק כתוס'.
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
איך מתחברים לקב"ה דרך התורה?
איך התפילה מקשרת אותנו לקב"ה?
מה עושים בערב פסח שחל בשבת?
ראיית המבט השלם
מה המשמעות הנחת תפילין?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
חידוש כוחות העולם
כיצד הצפירה מובילה לאחדות בעם?
איך ללמוד גמרא?
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?