בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • מטות
קטגוריה משנית
  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • מסעי
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
14 דק' קריאה 41 דק' צפיה
חמשת 'אור' בבראשית - כנגד חמישה חומשי תורה
חז"ל אומרים לנו במדרש (בראשית רבה פרשה ג, ה) שחמש פעמים שנאמר אור בפרשת בראשית הם כנגד חמישה חומשי תורה. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" (בראשית א, ג) כנגד ספר בראשית ספר הבריאה.
"וַיְהִי אוֹר" כנגד ספר שמות, כלומר 'יהי', הכוונה שיש הציווי ועדיין אין את הקיום. עד שלא ניתנה תורה לישראל, לא היה אור בעולם, התורה זה האור. הקב"ה ציוה 'יהי אור' אלו השנים של ספר בראשית לפני מתן תורה, שעוסקים בדרך ארץ שקדמה לתורה. צריך להכין שיהיה אור, וההכנה זה על ידי דרך ארץ, על ידי האבות שהיו ישרים. הבריאה הולכת ומתפתחת ואחרי אלפים שנות תוהו, נולד אברהם אבינו והוא מעיר ממזרח צדק. הוא מתחיל להעיר את האור ונוצרת המשפחה ואחר כך העם ואז כשישראל יוצאים ממצרים ומקבלים את התורה 'ויהי אור', נהיה אור שזה ספר שמות.
"וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" (שם פס' ד) - זה ספר ויקרא, שהוא מלא במצוות ובהלכות רבות.
"וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ". אומרים חז"ל זה כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ - בספר במדבר יש שני שלבים. השלב הראשון של דור המדבר, והשלב השני של הדור שנכנס לארץ ישראל.
הנצי"ב בהקדמתו לספר במדבר אומר שבשלב הראשון במדבר בהתחלה עם ישראל חי חיים רוחניים מופשטים. ריבונו של עולם מלווה את ישראל, מלמד אותם, נלחם להם, רק הולכים אחרי ריבונו של עולם. ההנהגה האלוקית היא לא על פי ההשתדלות של ישראל, אלא ריבונו של עולם מוביל את עם ישראל. השלב השני שבהמשך ספר במדבר מפרשיות חוקת ופינחס, כשעם ישראל מגיעים קרוב לארץ ישראל, מתחיל מצב חדש, הם לוחמים בעצמם עם ממלכת סיחון ועוג. הקב"ה נותן להם את המקום שלהם, והם בעצמם צריכים לבנות את חייהם ואת עבודת ה' שלהם. פנחס גם כן, על ידי המסירות נפש שלו, על ידי מעשיו, הוא נבחר להיות כהן. לא כפי שהיה, שהכהונה הייתה על פי קביעה אלוקית מוחלטת עליונה. לפי ביאורו של הנצי"ב יוצא ש"ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך" הכוונה שדור המדבר שהיה דור קדוש עליון הוא האור, והדור שנכנס לארץ כבר נהיה יותר מגושם יותר מעשי יותר מוגבל, והוא כביכול החושך. וזה ההבדל בין האור ובין החושך. ואפשר לפרש גם אחרת, דווקא לצד השני, שהדור הנכנס לארץ ישראל הוא דור גדול מאד, זה האור, ודור המדבר לא היה כמוהו.
בספר דברים שיש בו הרבה הלכות והרבה חזרות על התורה, אז "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם" (בראשית א, ה), אור חדש, האור של היום, זה ספר דברים. זה ספר שכולו כבר קשור בארץ ישראל, ספר מלא אור. המציאות מסודרת, יש כבר יום ויש לילה.

מדוע רבי עקיבא שבקה לחסידותיה?
איך אנחנו מסתכלים על דור המדבר?
המשנה במסכת סנהדרין בדף קח. אומרת: "דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדים בדין שנאמר "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ" (במדבר יד, לה) דברי רבי עקיבא, רבי אליעזר אומר עליהם הוא אומר: "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח" (תהילים נ, ה). יש מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי אליעזר, רבי עקיבא אומר שדור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, ורבי אליעזר חולק עליו ואומר שיש להם חלק לעולם הבא. ממשיכה המשנה: "עדת קורח אינה עתידה לעלות שנאמר: "וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ" (במדבר טז, לג) בעולם הזה "וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל" לעולם הבא, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: עליהם הוא אומר "ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל" (שמואל א, ב, ו), הם אמנם ירדו, אבל גם ויעל כלומר יש להם חלק לעולם הבא. ובהמשך המשנה בדף קי: "עשרת השבטים אינם עתידין לחזור שנאמר: "וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים כט, כז) מה היום הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינם חוזרים דברי רבי עקיבא, ר' אליעזר אומר כיום הזה מה היום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפלה להם, כך עתידה להאיר להם".
רבי עקיבא אומר שדור המדבר, עדת קרח, ועשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא, ורבי אליעזר חולק, בהמשך אומרת הברייתא בגמרא:
'עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא שנאמר "וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל" 'ויתשם ה' מעל אדמתם' בעולם הזה 'וישליכם אל ארץ אחרת' לעולם הבא דברי רבי עקיבא, ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו אומר משום ר' שמעון אם מעשיהם כיום הזה אינם חוזרים ואם לאו חוזרים. רבי אומר באים הם לעולם הבא.
ועל כל שלושת הדברים הללו שאמר רבי עקיבא, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, שבקא רבי עקיבא לחסידותיה". מה קרה לרבי עקיבא שהוא לא מלמד זכות על ישראל?! גם לא על עדת קרח, גם לא על דור המדבר, לא על המרגלים, ולא על עשרת השבטים, זה לא מתאים לרבי עקיבא. מה קרה? שנאמר "הָלֹךְ וְקָרָאתָ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה וְאָמַרְתָּ שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' לוֹא אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם כִּי חָסִיד אֲנִי נְאֻם ה' לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם" (ירמיהו ג, יב) שואלת הגמרא מאי חסידותיה, מה זאת אומרת, שבקה רבי עקיבא לחסידותיה? איפה ראינו שרבי עקיבא מלמד זכות עד ששואלים כאן מדוע הוא עזב את המנהג שלו וכאן הוא מלמד חובה אומרת הגמרא: "דתניא קטני בני רשעי ישראל אין באים לעולם הבא שנאמר "כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף" (מלאכי ג, יט) שורש בעולם הזה וענף לעולם הבא דברי רבן גמליאל, רבי עקיבא אומר באים הם לעולם הבא שנאמר שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה' (תהילים קטז, ו). קטני בני רשעי ישראל כלומר הילדים של הרשעים, רבן גמליאל אומר שאינם באים לעולם הבא, אין להם שורש וענף. ורבי עקיבא אומר, שהם באים לעולם הבא. זאת אומרת, שרבי עקיבא מלמד זכות, אז אם כך, למה הוא לא מלמד זכות על דור המדבר? על עדת קורח? למה הוא אומר על עשרת השבטים שלא עתידים לחזור? הגמרא מקודם אומרת שעשרת השבטים אחרי שהגלו אותם, הם היו מאוד מרוצים מהמקום החדש שלהם, הם כאילו זלזלו בארץ ישראל, לכן הם לא עתידים לחזור.
אם נתבונן, נראה שרבי עקיבא באמת מלמד זכות על ישראל. הוא אומר שכל ישראל בני מלכים, הוא מסתכל על עם ישראל ואומר 'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה. רבי עקיבא הוא איש החסד, זה ברור, ודווקא משום כך הוא אומר את דבריו, כי מי שלא רוצה את ארץ ישראל, כמו דור המדבר בזמן המרגלים שלא רצו את ארץ ישראל, על זה אי אפשר לסלוח. זה דבר שורשי זה העיקר. ואותו דבר, עשרת השבטים שבאו לאפריקה או לאיזה מקום אחר והם אומרים שזה מקום יותר יפה מארץ ישראל. אם ככה אתם מדברים על ארץ ישראל, אתם לא מבינים את עניינה של ארץ ישראל. כל עניינם של ישראל זה בארץ ישראל, כל הגדולה של ישראל, כל המדרגה המיוחדת שלו, קשור עם המקום, וכאשר לא מבינים את הסגולה הזאת, מסתכלים על החיצוניות, פירות יפים, נוף יפה, או על דברים אחרים שיפים יותר מארץ ישראל. לא רואים את העומק של עניינה של ארץ ישראל, אז אם כך, הם לא עתידים לחזור. עדת קרח אותו דבר. הם פוגעים בשורש של המשך התורה. יש לתורה מקור, משה רבינו הוא מביא את התורה מריבונו של עולם, ועדת קורח רצו לערער את היסוד של הופעת התורה בישראל. בלי התורה אין שום דבר, היסוד חסר. ארץ ישראל ותורה, בלי שניהם, אי אפשר. אז כאן רבי עקיבא לא מוותר, ואומר שאין להם חלק לעולם הבא.
גם בברייתא בגמרא דף ק"י ע"ב מובאת מחלוקת זו האם יש לדור המדבר חלק לעולם הבא:
"תנו רבנן דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא שנאמר: "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ" 'יתמו בעולם הזה' ו'שם ימותו' בעולם הבא ואמר "אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם־יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי" (תהילים צה, יא) דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר באים הם לעולם הבא שנאמר "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח" (תהלים נ, ה), מי הם חסידים, דווקא דור המדבר שהם מביאים זבחים, אלא מה אני מקיים: "אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי" (תהלים שם) באפי נשבעתי וחוזרני בי. ורבי יהושע בן קרחה אומר לא נאמר פסוק זה אלא כנגד דורות הבאים. רבי יהושע בן קרחה, יש דעה האומרת שהוא בנו של רבי עקיבא והוא ממשיך כאן את שיטתו. והוא מבאר שפסוק זה נאמר על מוסרי הנפש שבכל דור ודור. "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי" " - אלו צדיקים שבכל דור ודור, "כֹּרְתֵי בְרִיתִי" - אלו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן לתוך כבשן האש, עֲלֵי זָבַח" - אלו רבי עקיבא וחבריו שמסרו עצמם לשחיטה על דברי תורה. לעומת זה, רבי שמעון בן מנסיא אומר באים הם לעולם הבא שנאמר "וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה" (ישעיהו נא, יא). אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שבקה רבי עקיבא לחסידותיה, נאמר: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב). כלומר הנביא אומר שבזכות זה שעם ישראל, דור המדבר, הלך אחרי הקב"ה במדבר בארץ לא זרועה, ה' זוכר אותם לטובה, וגומל לעם ישראל טובה. אז אם אחרים באים בזכותם, הם עצמם לא כל שכן.
זאת אומרת, יש לנו כאן התבוננות מורכבת, כי יש באמת שני צדדים. דור המדבר מצד אחד דור גדול, דור דעה, דור עליון, ומצד שני היו לו נפילות וסיבוכים. ותלוי איך המבט, איך מסתכלים, בכל מחלוקת שאנחנו פוגשים, נדע תמיד, שיש צדדים לכאן ולכאן. השאלה מה יותר מכריע. זו לא מחלוקת במציאות, זו מחלוקת בהסתכלות על המציאות. מבחינה מסוימת דור המדבר יש לו מעלות גדולות מאוד ומצד שני יש לו גם צדדים אחרים, חסרונות גדולים מאוד, והשאלה איך מסתכלים מצד החסרונות או מצד המעלות.
גם רבי עקיבא שהוא איש החסד, כאן הוא אומר יש דברים חמורים מאוד שצריך להדגיש אותם. אסור לבגוד בארץ ישראל כי זה השורש של קיומם של ישראל. עם ישראל וארץ ישראל זה דבר אחד, אי אפשר להפריד ביניהם. ואם לא מבינים את הדבר הזה, חסר השורש. אם לא מבינים שיש שורש לתורה ושמשה רבינו הוא המביא את התורה לישראל ורוצים לכרות את הענף הזה, אז כורתים את השורש, חסר היסוד. אבל בדרך כלל רבי עקיבא הוא חסיד, והוא מלמד זכות על עם ישראל, ועל כן הוא אומר בנים של הרשעים יש להם חלק לעולם הבא.

מדוע במלחמת סיחון לא הוצרכו להכשיר את הכלים
במלחמת מדיין, התורה מצווה אותנו להגעיל את הכלים שהביאו ממדיין כי הם טרף, וצריכים להטביל אותם כדי להעביר אותם לקדושת ישראל. והרמב"ן שואל הרי הייתה כבר מקודם מלחמה עם סיחון ועוג, וגם שמה הייתה צריכה להיות ההלכה הזאת שצריך להכשיר את הכלים שלקחו מסיחון ועוג, ולמה רק פה במלחמת מדין התורה מצווה אותנו על הכשרת הכלים. אומר הרמב'ן, שמלחמת סיחון ועוג הייתה מלחמה נגד שבעת עמי כנען וזו מלחמת מצווה, ובמלחמת מצווה מותר לאכול גם טריפות גם קדלי דחזירי, כלומר מאכלות אסורות. מלחמת סיחון ועוג הייתה מלחמת מצווה, אולי לא כיבוש ארץ ישראל, כי יש מקום לדון האם כבר בשלב הראשון זו הייתה מצוות כיבוש ארץ ישראל, אבל וודאי שזו הייתה מצווה של מלחמה בשבעה עממין, ולכן היה מותר לאכול מאכלות אסורות. וגם לגבי טומאה, במלחמת מדין יש מצווה שכל אלה שהיו במלחמה צריכים להיות שבעה ימים מחוץ למחנה עד שהם ייטהרו, ובמלחמת סיחון לא כתוב שצריכים להיטהר, כי במלחמת סיחון כולם הלכו למלחמה וההלכה היא שאין טומאה בציבור.
הדברים צריכים ביאור, מה זאת אומרת, אין טומאה בציבור. במצב עכשיו שמגיע זמן קורבן פסח וכל האנשים טמאים, אז אין ברירה, מותר להקריב קורבן פסח בטומאה, מותר להביא קורבנות ציבור בטומאה. אבל אחר כך צריכים להיטהר, כל עוד שלא היה אפשר, זה מצב אחר. זאת אומרת, באותו הרגע שהם חזרו מהמלחמה כולם היו טמאים ומותר היה לעשות עבודת הקורבנות, אבל אחר כך כשעוברים שבעה ימים, צריכים להיטהר ולא להישאר טמאים. ואם הדין כך, אז צריכים להגיד את ההלכה הזאת, ולמה היא לא נאמרת. אני שואל על הרמב"ן, שמשמע מדבריו שכיוון שכולם נטמאו זה לא נחשב, וכאילו לא נטמאו, כי אין טומאה בציבור ולא צריכים להיטהר גם אחר כך. ואותו דבר לגבי ההלכה שמותר לאכול מאכלות אסורות במלחמת מצווה. אפשר להבין את זה בצורה שטחית חיצונית, עכשיו אין ברירה יש מלחמת מצווה, אי אפשר לדאוג למערכת כשרות מסודרת, כשנמצאים בתוך מלחמת מצווה, נמצאים במצב של סכנת נפשות, אי אפשר עכשיו לעשות את כל הסידורים להביא אוכל מסודר וכשר לכל החיילים זה לא מסתדר. אז כמו אשת יפת תואר שהתורה אמרה במלחמה יש רגשות מתפרצים אין מה לעשות, כך גם מותר לאכול מאכלות אסורות.

אין טומאה בציבור – הכרח או מהות
הרב מבין את זה בצורה יותר עמוקה. הרב אומר כשנמצאים במלחמת מצווה, אדם הולך ומוכן למסור את הנפש, ומגיעים למדרגה מאוד עליונה. הולכים להילחם , כי הקב"ה מצווה אותנו 'בכל נפשך'. וכשנמצאים במדרגה מאוד עליונה, כביכול האוכל הטרף לא יכול לקלקל. הגוף נמצא במקום כזה שגם את האוכל המקולקל הוא מעבד והופך אותו לכשר. הרמה הרוחנית הפנימית הזאת שבאה לביטוי במלחמה, יכול להיות שבהתנהגות היום יומית זה לא כך, אבל הנכונות הזאת להילחם, והמדרגה הרוחנית שיש במלחמה למען עם ישראל ולמען ארץ ישראל שהיא מלחמת מצווה, היא מרוממת את האדם למדרגות כאלה גבוהות, שגם אוכל שמקולקל שאסור, הוא לא משפיע לרעה. הגוף כל כך חזק שהוא מתמודד גם עם הקלקולים האלה, כאילו זה לא מקולקל. זה רעיון עמוק. חז"ל אומרים שלעתיד לבוא יאכלו שור הבר ולוויתן. לוויתן הוא לא כשר, אבל לעתיד לבוא יגיעו למדרגה כל כך עליונה שהמאכלות האסורות יסתלקו, מצוות בטלות לעתיד לבוא. כאילו הרמה הרוחנית הפנימית תהיה כל כך עליונה שהכול יהפך למתוקן.
אולי אותו דבר, אפשר להסביר שטומאה הותרה בציבור, זה לא דבר של בדיעבד, שכאשר הרוב טמאים ואין אפשרות להקריב בטהרה מקריבים בטומאה, כי אי אפשר לבטל את עבודת הקרבנות בציבור שצריכה להימשך תמיד. אפשר להסביר יותר עמוק, שציבור זו מדרגה אחרת שאין בו טומאה. יחיד, פרטי, יכול להיטמא וצריך להיטהר, אבל ציבור לא נטמא ולא יכול להיטמא. ציבור זו מדרגה עליונה, ציבור זה יחד, ציבור לא מת, ציבור הוא חי תמיד. יחידים מתים ויש להם טומאה, טומאת מת, אבל ציבור לא מת ציבור תמיד ממשיך להתקיים. כשהציבור נטמא, הוא כאילו נמצא בבחינה כזאת שזה לא עובד עליו. מתי יכולה לקרות טומאה בציבור, או מלחמה, או שנשיא מת שזה כלל ישראל, וכולם נטמאים אליו. אלו המצבים המיוחדים שיכולים להיות. הציבור הוא גבוה, הציבור הוא שלם ומתוקן. זו מדרגה מיוחדת במינה. מלחמה על ארץ ישראל זו מלחמה של ציבור. לכן התורה לא מדברת על ההיטהרות במלחמת סיחון ועוג.

מצוות הירושה והישיבה
בפרשת מסעי, כתובה מצוות הירושה וישיבה בארץ ישראל " וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ" (במדבר לג, נג). לרש"י, המצווה היא לרשת, זאת אומרת, לכבוש את ארץ ישראל ולשלוט על ארץ ישראל, והישיבה היא הבטחה, שאם אתם תכבשו את ארץ ישראל, תזכו לשבת בארץ ישראל. בירושה מתקיימת המצווה, והישיבה היא ההבטחה שהקב"ה הבטיח. לרמב"ן, כך מבאר אור החיים, עיקר המצווה זה לשבת בארץ ישראל. אור החיים מדייק שרש"י יותר צודק מהרמב"ן. אבל באמת כשמתבוננים בדברי הרמב"ן בהשגות על הרמב"ם בספר המצוות מצוות עשה ד' במצוות יישוב הארץ, אומר הרמב"ן שיש מצווה לכבוש את ארץ ישראל וליישב אותה, לא להשאירנה שממה. לא שמצווה לכבוש, ואחר כך אתה יכול לכבוש ארץ אחרת ולשבת בה, כי מצאת שם תנאים יותר טובים. המצווה היא גם לכבוש וגם ליישב את הארץ ולא להשאיר אותה שממה, שניהם ביחד. רק לשבת לא מספיק כי צריך לשלוט על הארץ שלא נניחנה ביד אומה מאומות העולם. הארץ צריכה להיות בידי עם ישראל, וצריך לשבת בארץ ישראל. זו המצווה בשלימותה, הירושה והישיבה.

מדוע הרמב"ם לא מנה מצוות יישוב הארץ
מה דעת הרמב"ם - לכאורה הרמב"ם לא הכניס מצווה זו של יישוב הארץ בספר המצוות, ויש כאלה שאומרים שהרמב"ם אומר שאין מצווה לכבוש את ארץ ישראל ולשבת בה (מגילת אסתר), הרמב"ם כמובן מכיר במעלותיה של ארץ ישראל, שמי שגר בארץ ישראל יש לו מעלות גדולות, ושיש איסור לצאת מארץ ישראל... המחלוקת היא האם יש מצוות עשה דאורייתא לכבוש את ארץ ישראל ולשבת בה, והרמב"ם לא כותב את זה במפורש.

מצווה כללית
רבים מסבירים שלרמב"ם יש שיטה, שכאשר המצווה היא כללית, שהיא השורש של כל המצוות כולם, מצווה כזאת לא נמנית בתרי"ג מצוות. נדמה לי שהבעל הלכות גדולות (הבה"ג), לא מונה את מצוות האמונה בתרי"ג מצוות, כי הוא אומר אם אדם לא מאמין אי אפשר לצוות אותו להאמין, ואם הוא מאמין אז כבר אין מה לצוות אותו. האמונה היא שורש כל המצוות אבל היא לא חלק מהמצוות. היא לפני המצוות, ראשית כל האמונה, מתוך שאדם מאמין אז יש עליו מצוות. והרמב"ם כן מונה את מצוות האמונה. ולכאורה עדיין יש כאן קושיה, אם אתה מאמין מה יש לצוות. מסביר הרב שמצוות האמונה היא מצווה מאוד רחבה, זה לא רק עצם האמונה בלבד, זה להאמין בכל שלוש עשרה העיקרים, להאמין שהתורה היא נצחית, להאמין שהקב"ה עומד לגאול את ישראל, להאמין בכל פרטי האמונה. זאת מצוות האמונה, שהאמונה תופיע בכל שלימותה. האמונה זה השורש של הכול, ובכל זאת יש מצוות אמונה, להאמין בכל פרטי האמונה. בכל אופן יש לרמב"ם שיטה שמצווה כללית לא נמנית בתוך תרי"ג מצוות, וארץ ישראל היא מצווה כללית, כי כל המצוות כולם עניינם להתקיים בארץ ישראל, כמו שאומר הרמב"ן על פי דברי חז'ל "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים" (ירמיהו לא, כ). המצוות שמקיימים בחוץ לארץ זה תרגול כדי שבארץ ישראל נקיים אותם, כי המצוות שייכות לארץ ישראל.

המציאות הטבעית של העם היא בארץ ישראל
אפשר להסביר את זה באופן יותר פשטני, עם ישראל נמצא בארץ ישראל, מה שייך לצוות אותו להיות בארץ ישראל?! יש תוכנית שעם ישראל יגלה וצריך לצוות אותו לחזור?! לפי התוכנית הוא לא צריך לצאת מארץ ישראל. לפי התוכנית עם ישראל הוא תמיד בארץ ישראל, זה המקום הטבעי שלו, כאן הוא נמצא תמיד, אין מה לדון על עצם המציאות שנמצאים פה, בין כה וכה עם ישראל נמצא בארץ ישראל, צריך לדון אם מותר לצאת ממנה או אסור לצאת, יש מצווה להילחם עם שבעת עממים, זו מצווה, אבל לשבת בארץ ישראל זאת המציאות. המציאות שעם ישראל נמצא בארץ ישראל. אז נגיד שזה שורש המצוות, נגיד שזאת מציאות, על כל פנים יש מקום לסברא שלא צריך לצוות במפורש את המצווה הזאת כי היא קיימת ועומדת.

עיקר המצווה לשלוט בארץ ישראל
צריכים לזכור את הדבר הזה, אלפיים שנה לא היינו כאן, התגעגענו, חיכינו, ציפינו, ולא היינו כאן. ובדורות האחרונים הקב"ה עורר את עם ישראל, ועם ישראל התעורר לחזור לארץ ישראל. במשך כל הדורות יחידי יחידים באו לארץ ישראל, והארץ הייתה שממה, והיא נשארה בשוממותה וחיכתה לבניה, והנה עם ישראל חוזר לארץ ישראל ובונה את הארץ, וזוכה להקים את המדינה, ולשלוט בארץ ישראל. ישועות מלכו נשאל לפני בערך 150 שנה, אם יש הזדמנות לקנות קרקע בעבר הירדן, האם זו מצווה - והוא משיב שבוודאי שזו מצווה. לפני התשובה הזאת, הישועות מלכו נשאל אם יש מקום בכלל לעלות לארץ ישראל - והוא כותב בוודאי שיש מצווה לעלות לארץ ישראל, אבל הוא מוסיף מה שעכשיו עולים ומתיישבים בארץ ואין לנו שלטון על הארץ, זה לא עיקר המצווה. עיקר המצווה שאנחנו נשלוט בארץ ישראל. והוא אומר למה זה דומה, למצווה לאכול מצה, וכל ההכנות ואפיית המצה הם לא עיקר המצווה. זה דבר גדול אבל זה לא עיקר המצווה. אותו דבר כאן, מה שבאים להתיישב בארץ ישראל זה לא עיקר המצווה. אבל כמובן אף על פי שזה לא עיקר המצווה זה דבר גדול שצריך לקיים וכל מי שיכול שיתיישב בארץ. ובעיקר, הוא אומר, עכשיו שיש התעוררות של שלמים, ושל גם כאלה שאני אומר נראים רחוקים, בוודאי שיש כאן ניצוצות של הגאולה של ימות המשיח, זו אתחלתא דגאולה, וצריכים לעשות כל הפעולות כדי לבוא לארץ ישראל.

מיישוב הארץ לבניין המקדש
ואנחנו זוכים בדבר הזה. אחרי שהגענו לשלב הזה של ישיבת הארץ ושלטון בארץ ישראל. אנחנו מחכים לשלב הבא של בניין המקדש. ברוך ה' ארץ ישראל כבר בידינו וירושלים הולכת ונבנית, וכל הארץ הולכת ונבנית. יש אמנם צדדים שמעכבים אותנו מלעשות את כל מה שאנחנו רוצים לעשות אפילו בארץ ישראל, אבל אנחנו בתהליך של התקדמות, והציפייה שלנו היום היא להשלמת הגאולה ולבניין המקדש. ואלה שלושת השבועות שאנחנו חווים בהם באופן יותר עמוק את החיסרון של בניין המקדש, שמבחינה מסוימת זה כמו גוף בלי ראש. אם יש הכול ואין בניין המקדש, יש ארץ ישראל ויש מדינת ישראל וחסר המקדש, חסר מבחינה מסוימת הראש. וכשמתרגלים, חושבים שאפשר לחיות גם בלי זה, כמו שאנשים מתרגלים לחיות בחוץ לארץ, וחושבים שאפשר לחיות בלי ארץ ישראל. אז מתרגלים וחושבים מה חסר לנו - לא מבינים שבניין המקדש והשראת השכינה זה מעמד חיים אחר לגמרי, נמצאים במקום רוחני אחר לחלוטין גבוה עליון. עם ישראל כשיש בית מקדש, הוא במדרגה אחרת לגמרי. מדרגה שמתוכה יבוא אחר כך כל העולם כולו להיות קשור ולרצות את אור ה', לעלות להר ה' וללמוד מדרכיו. ועם ישראל יהיה המנהיג את העולם והשופט את העולם, זה המעמד הגדול של עם ישראל שאליו הוא שואף.

מנהגי האבילות בימי בין המצרים – לעורר לתיקון וקירוב הגאולה
בשבועות האלה, אנשים שואלים הרבה שאלות, האם מותר ללבוש בגדים חדשים? יש כאלה שמתחתנים אחרי תשעה באב, והם לא הספיקו לקנות הכול, מה מותר לקנות בשלשת השבועות? מה מותר לקנות בתשעת הימים? איזה מנגינות מותר לשמוע? הרבה שאלות, איך שומרים על ההנהגות של האבל, אבל ההנהגות של האבל זה לא העיקר. העיקר הוא שאנחנו צריכים בימים האלה לראות איך אנחנו פועלים כדי לקרב את הגאולה השלמה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות, ללכת עם אותו בגד כל תשעת הימים, זה מנהג נכון, אבל אנחנו צריכים בימים האלה לרצות ולהעמיק את תחושת החיסרון של המקדש. ולא סתם תחושה אלא תחושת חיסרון שגורמת לנו לעשות דברים שמקרבים את הגאולה, על ידי שקידת התורה, על ידי תפילה לריבונו של עולם שייבנה בית המקדש, על קיבוץ גלויות, יישוב הארץ, יותר חזקה על הארץ. לא אותה תפילה כמו שהתפללנו עד הימים האלה. הימים האלה הם ימים שצריכים בהם באופן מיוחד לרצות עוד יותר את בניין ירושלים את בניין המקדש את האחדות בעם ישראל. שהלב שלנו יהיה יותר אוהב, יותר רוצה את האחדות, רוצה לתקן את כל הדברים שגרמו לחורבן. גורם החורבן בבית שני היה שנאת חינם. צריכים לתקן את זה, איך אנחנו מתקנים את זה, אנחנו יכולים לתרום את החלק שלנו בתיקון הזה, אנחנו נאהב את ישראל, אנחנו נלמד זכות על כל החלקים בישראל, אנחנו לא נוותר על זה שכולם צריכים להיות מתוקנים, ונראה גם את הצדדים הטובים שיש בהם, נראה אותם, ונאהב את החלקים הטובים, וזה משפיע. כשחושבים על אנשים האלה שיש להם חלקים טובים, אז החלקים הטובים שלהם מתפתחים ומתחזקים, וכך אנחנו נתרום את התרומה שלנו למהלך האלוקי שאנחנו מקווים ומצפים ומתפללים שיהיה בקרוב. זה עניינם של הימים האלה, להתעורר, לחזק את השקידה, לחזק את התפילה, לחזק את האחדות, ונתרום את חלקנו להמשך קירוב הגאולה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il