"וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'. וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן".

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".

"תא חזי, מה כתיב (ישעיה נז) וילך שובב בדרך לבו, וכתיב בתריה דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם נחומים לו ולאבליו (ומפרש מש"כ) וילך שובב אף על גב דחייבין עבדין כל מה דעבדין בזדון (אע"פ שהרשעים עושים כל מה שעושים בזדון) דאזלין בארחא דלבייהו (שהולכים בדרכי לבם הרע) ואחרנין עבדין בהו התראה ולא בעאן לצייתא לון (ואחרים עושים בהם התראה ואינם רוצים לציית להם, עכ"ז) בשעתא דתבין בתיובתא ונטלין ארחא טבא דתיובתא הא אסוותא זמינא לקבליהו (בשעה שהם חוזרים בתשובה ומקבלים עליהם ללכת בדרך הטובה של התשובה, הרי רפואת נפשם מוכנת מיד לפניהם), השתא אית לאסתכלא אי על חייא אמר קרא או על מתייא אמר קרא (כעת יש להתבונן אם על חיים מדבר זה הכתוב או על המתים), דהא רישא דקרא לאו איהו סיפא, וסיפא לאו איהו רישא, רישא דקרא אחזי על חייא (שכתוב וארפאהו)וסופיה אחזי על מתייא (שכתוב ואשלם ניחומים לו ולאבליו. ומתרץ), אלא קרא אמר בעוד דבר נש איהו בחייו והכי הוא וילך שובב בדרך לבו בגין דיצר הרע דביה תקיף ואתתקיף ביה ועל דא אזל שובב ולא בעי לאתבא בתיובתא, קודשא בריך הוא חמי ארחוי דקא אזלין בביש בלא תועלתא (הקב"ה רואה דרכיו שהולך ברע בלא תועלת) אמר קודשא בריך הוא אנא אצטריכנא לאתקפא בידיה (אומר הקב"ה אני צריך להחזיק בידו ולסייעו על התשובה) הדא הוא דכתיב דרכיו ראיתי וארפאהו, דקא אזלין בחשוכא אנא בעי למיהב ליה אסוותא, הדא הוא דכתיב וארפאהו קודשא בריך הוא איהו אעיל בלביה ארחיה דתיובתא ואסוותא לנשמתיה. (ועל מש"כ) ואנחהו (שואל) מאי ואנחהו, כמה דאת אמר לך נחה את העם (פי' שהוא לשון הנהגה, והיינו), אנהיג ליה קודשא בריך הוא בארח מישר כמאן דאתקיף בידא דאחרא ואפקיה מגו חשוכא (הקב"ה מנהיגו בדרך הישר כמי שמחזיק בידו של אחר ומוציאו מתוך החושך). (ומש"כ) ואשלם נחומים לו ולאבליו, הא אתחזי דמיתא איהו (ממש"כ 'לאבליו' משמע שהוא כבר מת), אין, ודאי מיתא איהו וקיימא בחיין (ודאי שהוא מת ועומד בחיים), דהואיל ואיהו רשע מיתא אקרי (שכיון שהוא רשע נקרא מת. א"כ) מהו ואשלם נחומים לו ולאבליו, אלא קודשא בריך הוא עביד טיבו עם בני נשא (עושה חסד עם בני אדם) דכיון דעאל מי"ג שנין ולהלאה פקיד עמיה תרין מלאכין נטורין דנטרי ליה חד מימיניה וחד משמאליה כד אזיל בר נש בארח מישר אינון חדאן ביה ואתקיפו עמיה בחדוה מכרזן קמיה ואמרין הבו יקר לדיוקנא דמלכא, וכד אזיל בארח עקימו אינון מתאבלן עליה ומתעברן מניה (כשנכנס אדם לגיל י"ג שנים הקב"ה מצוה שילוו אותו שני מלאכים השומרים אותו, אחד לימינו ואחד לשמאלו, כמ"ש 'כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך'. וכשאדם הולך בדרך הישר המלאכים שמחים עימו ומכריזים לפניו ואומרים תנו כבוד למי שיש לו צלם של המלך ב"ה, וכשהולך בדרך עקום אלו המלאכים מתאבלים עליו ועוברים ומסתלקים ממנו) כיון דאתקיף ביה קודשא בריך הוא ואנהיג ליה בארח מישר (כיון שהקב"ה מנחה אותו בדרך הישר) כדין כתיב ואשלם נחומים לו ולאבליו, ואשלם נחומים לו בקדמיתא דאיהו אתנחם על מה דעבד בקדמיתא ועל מה דעבד השתא ותב בתיובתא ובתר כן ולאבליו אינון מלאכין דהוו מתאבלן עליה כד אתעברו מניה, והשתא דאתהדרו בהדיה הא ודאי נחומים לכל סטרין (תחילה אשלם ניחומים לו על שהתחרט על מעשיו וחזר בתשובה, ואח"כ הקב"ה משלם ניחומים לאבליו - אלו המלאכים שהיו מתאבלים עליו כאשר נסתלקו ממנו) והשתא איהו חי ודאי, חי בכל סטרין אחיד באילנא דחיי, וכיון דאחיד באילנא דחיי כדין אקרי בעל תשובה (וכעת הוא חי בכל הצדדים, שמלבד שהוא חי בעולם הזה, הוא אחוז בעץ החיים והוא נקרא בעל תשובה) דהא כנסת ישראל תשובה אוף הכי אקרי ואיהו בעל תשובה אקרי וקדמאי אמרו בעל תשובה ממש ועל דא אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד (בו) במקום שבעלי תשובה עומדים. דוד מלכא אמר (תהלים נא) לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי וגו' לך לבדך, מאי לך לבדך, אלא בגין דאית חובין דחטי בר נש לקודשא בריך הוא ולבני נשא, ואית חובין דחטא לבני נשא ולא לקודשא בריך הוא, ואית חובין דחטי לקודשא בריך הוא בלחודוי ולא לבני נשא (אחרא), דוד מלכא חב לקודשא בריך הוא בלחודוי ולא לבני נשא", עכ"ל.

"אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר דרשו ה' בהמצאו, במה דברים אמורים ביחיד, אבל צבור כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין שנאמר כה' אלוקינו בכל קראנו אליו".

"אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח. כיצד? הרי שבא על אשה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה, והוא עומד באהבתו בה, ובכח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה, הוא ששלמה אמר וזכור את בוראיך בימי בחורותיך. ואם לא שב אלא בימי זקנותו ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה אף על פי שאינה תשובה מעולה מועלת היא לו ובעל תשובה הוא. אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו, כל עונותיו נמחלין, שנאמר עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם, שהוא יום המיתה, מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות נסלח לו".

"כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר ומודה ועוזב ירוחם. וצריך לפרוט את החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלוקי זהב".

"עבירות שהתודה עליהם ביום הכפורים זה חוזר ומתודה עליהן ביום הכפורים אחר אע"פ שהוא עומד בתשובתו שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד".

"לא השיבו לו כך אלא היה אומר בלבו שכך יוכלו להשיב. אי נמי, שר של הרים היה משיב כן".
אמר ר"א בן דורדיא אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו.
יצתה בת קול ואמרה רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא וכו'. בכה רבי ואמר, יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת - אם חוזר בתשובה בכל ליבו. ואמר רבי: לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן אלא שקורין אותן רבי.