"אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן, אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו, אע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו, אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו, לא רצה חבירו למחול לו מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו ופוגעין בו ומבקשין ממנו, לא נתרצה להן מביא לו שניה ושלישית לא רצה מניחו והולך לו וזה שלא מחל הוא החוטא, ואם היה רבו הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחול לו", עכ"ל.

"האיש אשר מבקשים ממנו מחילה, ימחול בלב שלם ולא יהא אכזרי, כי אין זה ממדת ישראל לנטור טינה, אלא ממדת עשו שעליו נאמר 'ועברתו שמרה נצח', וכן הוא אומר על הגבעונים שלא מחלו למשפחת שאול 'והגבעונים לא מבני ישראל המה'. אבל דרכן של זרע ישראל הוא להיות קשה לכעוס ונוח לרצות. וכשהחוטא מבקש ממנו למחול, ימחול בלב שלם ובנפש חפצה, ואפילו הצר לו הרבה, ולא יקום ולא יטור, ולהפך, כשיתבקש למחול לא רק שימחל אלא אף יתפלל על המבקש לטובה" (לשון הרמב"ם פ"ב מהל' תשובה ה"י וכה,ח סי' תר"ו ס"ק כז, כח, לד).

רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא (הטבח חטא לו), לא אתא לקמיה (ולא בא לבקש מחילה מרב). במעלי יומא דכפורי אמר איהו איזיל אנא לפיוסי ליה (אמר רב אני אלך לפייסו). פגע ביה רב הונא אמר ליה: להיכא קא אזיל מר? אמר ליה: לפיוסי לפלניא. אמר אזיל אבא למיקטל נפשא (בזה שאתה הולך לבקש ממנו מחילה, אתה גורם שהוא יענש וימות). אזל וקם עילויה, הוה יתיב וקא פלי רישא דלי עיניה וחזייה אמר ליה אבא את זיל לית לי מילתא בהדך. בהדי דקא פלי רישא אישתמיט גרמא ומחייה בקועיה וקטליה".

וה"ה בעל ואשה יבקשו מחילה אחד מהשני, שמא מבלי משים פגעו האחד בכבוד השני במשך השנה, ולפעמים האשה מוציאה הוצאות שלא על דעת בעלה, ואף על פי כן ימחלו האחד לשני (בא"ח וילך ו').