בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הלכות יום הכיפורים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רויטל בת לאה

דין ומנהג ביום הכיפורים

מעיקר הדין מותר לנעול נעליים נוחות שאינן עשויות עור. ומי שיכול, טוב שיסתפק בנעלי בית או נעלי בד; דינם של מדרסים המצופים בעור; האם מותר לחיילים לנעול את נעלי העור שלהם; רבים שוגים וחושבים שאם יתקשרו לעבודת ה' יפגמו באהבה שבין בני הזוג. והאמת הפוכה, שככל שיהיו קשורים יותר לענייני קדושה באמת, יוכלו מתוך כך להרבות יותר בשמחה ואהבה ביניהם.

undefined

הרב אליעזר מלמד

תשרי תשס"ז
5 דק' קריאה
דין נעליים טובות שאינן מעור ביום הכיפור
שאלה: האם מותר לנעול ביום הכיפורים נעליים טובות שאינן עשויות מעור?

תשובה: נחלקו הפוסקים בזה. לדעת רוב הראשונים רק נעליים או סנדלים מעור אסורים ביום הכיפורים. וכן למדנו בגמרא (יומא עח, ב) שמותר ללכת בנעליים משעם או מגומי. וכך כתבו הרי"ף והרא"ש, וכך נפסק בשולחן ערוך (תריד, ב).

ויש מחמירים שהאיסור אינו חל על עור בלבד, אלא כל נעל נוחה שההולכים בה אינם מרגישים את קושי הדרך אסורה ביום הכיפורים. ובזמן חז"ל רק נעלי עור היו טובות, ולא היו נעליים טובות מחומרים אחרים, וממילא לא חל עליהם איסור, ולכן היה מותר ללכת בנעלי שעם וגומי. אבל כיום שעושים נעליים או סנדלים מחומרים אחרים, והם טובים כנעליים וסנדלים מעור, אסור ללכת בהם ביום הכיפורים. לפיכך אסור ללכת ביום הכיפורים בנעלי התעמלות וסנדלי 'שורש' וכיוצא בהם, אבל מותר ללכת בנעלי בית ובנעלי בד בעלי סוליה דקה, שמרגישים בהם את קושי הקרקע. וכך דעת רש"י, רבנו ירוחם והרז"ה, וכ"כ החתם סופר.

הלכה למעשה
למעשה, אף שרבים הסתפקו בזה, ויש שנטו להחמיר, מכל מקום ההוראה המקובלת שאין איסור ללכת בנעליים וסנדלים שאינם מעור. ואע"פ כן מי שיכול בלא קושי רב להסתפק בנעלי בית או בנעלי בד שאינם מגנים באופן שלם על הרגל - טוב שיחמיר (מ"ב תריד, ה, הליכות שלמה ה, טז, תורת המועדים יג, י, הלכות חגים לרב אליהו מה, לח-לט).

תוספת ביאור
יש להוסיף, כי גם כיום, שיש נעליים טובות מחומרים שונים, עדיין נעל העור נחשבת משובחת יותר, מפני שהעור חזק וגמיש כאחד, ועוד יתרון יש לו שהוא "נושם" (אינו אוטם את הרגל מאוויר), ועל כן הנעל המשובחת עשויה מעור. ואף לפי הקבלה ביארו שהאיסור הוא דווקא בעור, מפני שהוא מזכיר את חטא אדם הראשון, שעל ידו כותונות ה"אור" הפכו ל"עור". ויש בהליכה בנעלי עור ביטוי של גאווה, שהאדם נוטל בעלי חיים, פושט את עורם ועושה מהם נעליים לרגליו, כדי לדרוך על במותי ארץ ברגל גסה.

ואע"פ כן, מי שיכול להחמיר, מוטב שלא ישתמש בנעל טובה, מפני שנעילת הסנדל היתה אמורה להיות אחד מחמשת העינויים של יום הכיפורים, וכאשר הולכים בנעליים או סנדלים שרגילים בהם כל השנה, אין בכך שום עינוי.

דין הנצרך למדרסים
שאלה: מה דינו של מי שנצרך למדרסים, ובלעדיהם כואבות לו הרגליים מאוד, ומדרסיו מצופים בעור?

תשובה: ראשית, הוא בוודאי יכול לסמוך על דעת המקלים וללכת בנעליים טובות שאינן מעור, כדי שיוכל להניח בהם את המדרסים.

ולגבי המדרסים עצמם, יש מי שהקל למי שסובל מאוד והמדרסים שלו מצופים בעור, שיניחם בתוך נעל בד או גומי, מפני שאינם חלק מהנעל, והרי זה כמי שעומד על כר מעור שמותר (רמ"א תריד, ב). ועוד, שהוא מצטער מאוד, והוא דומה למי שהולך בטיט (חלק יעקב ח"ב פג). והרוצה רשאי לסמוך עליו.

וטוב לדעת, שיש מדרסים שמצופים בחומר אחר שאף הוא טוב, ויש בו מעלות, שאפשר לנקותו וגם אינו נוטה להיאכל כמו שהציפוי מהעור נאכל ע"י הזיעה.

דין חיילים וההולכים במקומות מסוכנים או מטונפים
מי שהולך במקום שיש לחשוש בו לסכנת עקרב וכיוצא בו, מותר לנעול נעליים מעור. מפני שאיסור נעילת הסנדל הוא רק כאשר נועלים את הסנדלים או הנעליים לצורך הליכה ונוחות, וכאשר יש צורך לנעול אותם לסיבה אחרת - אין איסור. וכן מי שהולך במקום רפש וטיט, מותר לו לנעול את מנעליו כדי שלא ייטנפו רגליו (שו"ע תריד, ג-ד).

וממילא כך הדין לגבי חייל בשירות מבצעי, שאם יש צורך בטחוני שינעל נעלים צבאיות העשויות מעור, יכול לנעלם. אבל אם אפשר להסתפק בנעליים שאינם מעור, אין לנעול נעלי עור, מפני שרק לצורך ממשי מותר להקל בזה, וכאשר יש לו נעליים מחומר אחר כבר אין צורך לנעול את נעלי העור, וממילא אם הוא נועל את הנעליים מהעור הרי שזה לצורך נוחות.

מנהג כפרות
אחד המנהגים המפורסמים של ערב יום הכיפורים הוא מנהג הכפרות. וכך עושים: לוקחים תרנגול זכר על כל זכר מבני הבית, ותרנגולת אחת על כל אחת מבנות הבית. ולמעוברת לוקחים תרנגול ותרנגולת, שאולי תלד בן. וכשיש שם תרנגול לבן, בוחרים בו, לרמוז לפסוק: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". ובשעה ששוחטים את התרנגול יחשוב שכל מה שעושים לעוף הזה - הכול היה ראוי לבוא עליו, ועל ידי חזרתו בתשובה הקב"ה מסלק הגזירה מעליו, ונתקיים דוגמתו בעוף הזה. ולאחר מכן המנהג ליתן את מחיר שוויו של הבשר לעניים, כדי שיהיה להם מה לאכול בערב יום הכיפורים ולאחר צאתו.

ויש חולקים על מנהג הכפרות. הרשב"א, שהיה אחד מגדולי הראשונים בספרד, מספר כי מצא בעירו כמה מנהגים שנדמו בעיניו כדרכי אמורי האסורים, ובכללם מנהג הכפרות, וסיים: "והרחקתי מנהג זה הרבה, וציוותי לבטלו, ובחסד עליון נשמעו דברי, ולא נשאר מכל זה וכיוצא בו בעירנו מאומה". ועל פי הרשב"א גם השולחן ערוך (או"ח תרה, א) פסק שאין לקיים את מנהג הכפרות. ויש שהתנגדו למנהג הכפרות מפני החשש שמא מפאת החיפזון לשחוט את כל התרנגולים בערב יום הכיפורים יפלו ספקות בכשרות השחיטה.

ומכל מקום רבים נוהגים לעשות כפרות, וכן כתב הרמ"א שכך נוהגים באשכנז ואין לשנות המנהג משום שהוא מנהג ותיקין. וגם האר"י הקדוש קיים מנהג הכפרות.

לתת צדקה כנגד מחיר הכפרות
רבים נוהגים כיום לקיים את מנהג הכפרות על ידי מתן צדקה בשווי של תרנגול על כל אחד מבני המשפחה. באופן זה יוצאים במידת מה ידי שתי הדעות, שנותנים צדקה כנגד שווי תרנגול, ומנגד אין חשש משום דרכי האמורי ושחיטה שלא כהלכה, אלא רק תוספת צדקה לקראת היום הקדוש. מחיר עוף שחוט כיום הוא קרוב ל-15 ש"ח.

סגולה לנישואין ביום הכיפורים
יום הכיפורים הוא יום מסוגל להתפלל ולחשוב על שידוך הגון, לאדם עצמו ולילדיו. וכך ראוי שעניין קדוש כמו השידוך יהיה שייך ליום קדוש כיום הכיפורים, וכפי שאמרו חכמים במשנה מסכת תענית (ד, ח):
"אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים שלא לבייש את מי שאין לו... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תיתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל. ואומר: תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה..."

כך נהגו בזמן שבית המקדש עמד על תילו, והשכינה שרתה בישראל, והכוהן הגדול היה נכנס ביום הכיפורים לפני ולפנים, ובאותה שעה יכלו ישראל לעסוק בשידוכים בקדושה. אולם כיום שבית המקדש חרב, אנחנו צריכים להרבות מאוד בתפילות, ואין השכינה מתגלית בנו עד שנוכל לעסוק בפועל בענייני שידוכים ביום הכיפורים. ואע"פ כן, ראוי ביום קדוש זה להתפלל ולחשוב על העניין הגדול הזה.

ובמיוחד מי שנמצא בהתלבטויות רבות, יכול מתוך קדושת היום למצוא את דרכו למציאת זיווג. ובפרט שפעמים רבות מידות רעות, כגאווה ותאווה חיצונית, מונעות מאדם למצוא את זיווגו, וביום הכיפורים שבו מתגלה הנשמה הטהורה, יכול אדם להתבונן בראייה נכונה יותר על שאיפותיו בחיים ועל הזיווג המתאים לו באמת, זיווג שאותו יוכל לאהוב באמת, ועמו יוכל לשמוח באמת, ויחד יוכלו לקיים את התורה והמצוות בשלמות.

השבת שלום בית
כיוון שקדושת יום הכיפורים מועילה למציאת שידוך, ממילא מובן שמתוך קדושת היום והתשובה המתלווה אליו, יכולים בני זוג שהשגרה והקשיים העיבו על היחסים שביניהם להשיב את האהבה, השלום והשמחה שביניהם. וכפי שאמר רבי עקיבא: "איש ואישה, זכו - שכינה ביניהם, לא זכו - אש אוכלתם" (סוטה יז, א). ופירש רש"י, שהרי שיכן ה' שמו ביניהם, 'י' באיש, ו'ה' באשה. והכוונה שאם הם חיים בקדושה - שכינה ביניהם, וממילא האהבה והשמחה ביניהם. ואם שכחו את ה', נסתלק שמו של ה' מביניהם, ואש אוכלתם.

וזו טעות שרבים שוגים בה, שחושבים שאם יתקשרו לעבודת ה' יפגמו באהבה שבין בני הזוג. והאמת הפוכה, שככל שיהיו קשורים יותר לענייני קדושה באמת, יוכלו מתוך כך להרבות יותר בשמחה ואהבה ביניהם. וכך ביום הכיפורים אסור לאדם לנגוע באשתו אפילו באצבע (שו"ע תרטו, א), אבל מתוך הקדושה והתשובה העמוקה יוכלו אח"כ להעמיק יותר ויותר את הקשר שביניהם.

------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il