- פרשת שבוע ותנ"ך
- כי תצא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
תפקיד הגלות – ללקט ניצוצות
"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה" (דברים כא, י – יא) - בפרשה הקודמת למדנו: "מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ" (דברים כ, ח) וביארו חכמים (במשנה סוטה מד.) הירא ורך הלבב לא הכוונה רק ירא מהמלחמה אלא ירא מהעבירות שבידו. איזה סוג של עבירות מדובר - הוא נכשל ודיבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש (שם בגמ' ע"ב). כלומר, מדובר במשהו לא כל כך חמור, אפילו על עבירות קלות ביותר שיש בידו, ילך וישוב לביתו. זאת אומרת, מי הלך למלחמה רק משיעור גבוה... אברכים, תלמידי חכמים, צדיקים. אם כך, מה זה הסיפור של אשת יפת תואר "וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה", שדיברה תורה כנגד יצר הרע, הרי מדובר באנשים צדיקים שנזהרים מכל עבירה קלה, אז איך קורה שהתורה אומרת שבמלחמה מתגבר אצלם היצר הרע?
בליקוטים שמביאים בשם תלמידי האר"י ז"ל, וכך גם אור החיים מזכיר בכמה מקומות, מבארים הקדמה שכל הגלויות שגלו ישראל, יש להם מטרה של תיקון. כלומר, כשאדם הראשון חטא, והוא היה היסוד של האנושות כולה, חטאו גרם להתפוצצות כביכול של קודש והתפזרו ניצוצות בכל העולם כולו. וצריך עכשיו ללקט את ניצוצות הקודש הללו מכל המקומות שנפלו, ולתקן את חטאו של אדם הראשון. זהו תהליך ארוך שהעולם נמצא בו. וזה התפקיד של עם ישראל לתקן את החטא של אדם הראשון ולהביא את העולם למצב של תיקון שלם. זו המטרה של גאולת ישראל שאנחנו מקווים לה והולכים ומתקרבים אליה. ובכל מקום שישראל נמצאים, הם מלקטים כביכול את הניצוצות. הגלות הראשונה, הייתה גלות מצרים. עם ישראל היה במצרים מאתים ועשר שנים, וליקט את הניצוצות עד שהוא תיקן תיקון גמור, ולקח משם את הכול, וזה מה שאמרו חז"ל, שישראל עשו את מצרים כמצולה שאין בה דגים (ברכות ט:). רוקנו לגמרי את מצריים מכל הקדושה שהייתה שם. ולכן התורה אומרת לנו לא לשוב למצרים יותר כי התפקיד שהיה צריך לעשות במצרים, כבר בוצע. ואחר כך כשישראל היו בגלויות אחרות, שוב היה צורך לתקן את הניצוצות.
וכי תשאלו האם בגלל זה מוכרח שיהיו גלויות - התשובה היא שלא. אם עם ישראל היה במדרגתו השלמה בארץ ישראל, הוא היה יכול לפעול אותה פעולה מהמקום הזה. זה כמו מגנט שככל שהוא יותר חזק, אז הוא יכול למשוך מרחוק יותר. אם ישראל היו במדרגה הגדולה והשלמה, היה אפשר מארץ ישראל לפעול את הפעולה הזאת, אבל כשלא נמצאים במדרגה הזאת, היה צורך בהתפזרות בארבע רוחות השמיים. וזה התפקיד של עם ישראל בגלות. יש עוד תפקידים לגלות, אבל אחד מהם הוא התפקיד של ליקוט ניצוצות.
אשת יפת תואר – השבתה לחיק עם ישראל
על פי ההנחה הזאת, מסבירים תלמידי האר"י ז"ל את הפרשה. "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר" (דברים כא, יא) זה לא רק כפשוטו שיש לה יופי חיצוני. מדובר כאן על אנשים צדיקים שנמצאים במלחמה, והם מרגישים שהאשה הזאת יש בה שייכות לעם ישראל, יש בה קדושה, ויש כאן מגמה פנימית, לא רק דברים חיצוניים. ויש כאן רעיון עמוק שכל מה שקורה יש לו תפקיד בעולם. זה לא פתרון חיצוני לבעיה של השתוללות של יצרים וכדומה. אלא יש כאן דבר שמכוון למגמה הכללית של תיקונו של עולם.
" וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ" (שם פס' יב) - הראש היינו כל ההרהורים וכל הקלקולים. "וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ" (שם פס' יג) לתקן את עצמה. "וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים" (שם) בזוהר דרשו חכמים שזה חודש אלול, אביה ואמה זה הקב"ה וכנסת ישראל, ואז היא באה מוכנה לקראת ראש השנה.
" ושבית שביו" – להשיב הכוחות אל מקורם
" וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" - להביא כוחות שהיו מפוזרים ושבויים אצל האויב. כלומר, האויב שבה ממך שבויה, שהיא איזה כוח רוחני שהיה בידו, שבעצם הוא שייך לנו והיה בשבי. "ושבית שביו" אתה תשבה בחזרה את מה שהוא שבה ממך, ותחזיר אותו בחזרה אל המקום שלו. אנחנו יכולים ללמוד מזה גם על כל אחד ואחד. לכל אדם יש הרבה כוחות, והכוונה שלו תמיד לעלות ולהתעלות במעלות הקודש, אבל לפעמים יש לאדם נפילות וירידות, וכשאדם יורד, זה מין גלות כזאת. וגם במקום הזה, במקום הנמוך הוא יכול למצוא כוחות ולהעלות אותם איתו. כלומר זה בדיעבד אבל לכתחילה. זאת אומרת, לכתחילה עדיף שאדם לא ירד, הוא לא היה צריך ליפול, אבל אם כבר נפל, אפשר וצריך להוציא ממצב זה עליות גדולות, עליות חדשות, ולהפוך את הירידה לצורך עליה. לשבות את כל הכוחות הנמוכים שנפלו למטה, ולהוציא אותם ולרומם אותם.
במקורות הפנימיים מופיע הרבה שהמלחמה הרוחנית היא המלחמה שאדם נלחם מול יצר הרע, ויש כוחות שליליים, יש נטיות שמושכות את האדם למקומות שהוא לא רוצה להיות בהם, והוא כאילו נמצא בקרב. וכל מצווה שהוא מקיים, זה עוד איזו פגיעה באויב וניצחון עליו. קריאת שמע יש לה תפקיד מאוד מיוחד. כשאדם קורא קריאת שמע בבוקר בערב, יש לו כוח גדול של הכרעה של כל חולשה וירידה רוחנית. וכך כל מצווה ומצווה.
הסגולה והמידות שורש לקיום המצוות
הפרשה שלנו מלאה במצוות. למעלה משבעים מצוות ישנם בפרשת כי תצא. 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות' - ריבוי התורה והמצוות הוא כדי לזכות את ישראל שנאמר: "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיהו מב, כא).
לפני הלימוד בפרקי אבות, נהגו לומר 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר" (ישעיהו ס, כא) ואחרי לימוד הפרק נהגו לומר 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות' - מסביר המהר"ל באופן עמוק שהסיבה שאומרים לפני פרקי אבות 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', היא משום שהיסוד של הכול הוא לדעת שעם ישראל הוא עם סגולה ויש בו סגולה אלוקית, וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, גם תינוק שנולד שעוד לא עשה אפילו מצווה אחת, עוד לא תיקן שום דבר, בעצם מציאותו של תינוק ישראלי יש לו חלק לעולם הבא. המדרגה של ישראל לא תלויה במעשה המצוות, זה משהו מהותי. הנשמה הישראלית במדרגה כזאת עליונה שהיא שייכת לעולם הבא, וכיוון שכך, למהות הזאת יש תפקיד. ובמה עוסקים הפרקים בפרקי אבות - ראשית כל במידות. כל פרקי אבות זה תיקון וחינוך למידות הטובות והישרות, שזה עוד לפני המצוות. המידות הן השורש של המצוות. על כן ראשית כל להגיד את האמירה הזאת ש'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', שאנחנו ביסוד יש לנו טבע אלוקי עליון, ומתוך כך עלינו להתנהג במידות מכוונות מתוקנות וישרות, ומתוך המידות באות המצוות. 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות'.
השכר המובטח בתורה על המאמץ בקיום המצוות
ובפרשה שלנו אנחנו לומדים שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. במצוות קן ציפור נאמרה אריכות ימים, והיא מצווה קלה מאוד. וגם במצוות כיבוד אב נאמרה ההבטחה על שכר של אריכות ימים. ובמצוות אלו התורה אמרה מתן שכרן. בשאר המצוות התורה לא אמרה מתן שכרן של מצוות.
והמהר"ל מדבר על זה בתחילת פרק שני של פרקי אבות (פרק ב משנה א),
'רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם'. המשנה פותחת ראשית כל במידות, דרך כללית דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. זאת אומרת, הדרך הישרה היא כזאת שגם מצד עצמה היא באמת תפארת לעושיה, ולא רק מצד עצמה, אלא גם אחרים שרואים אותה אומרים שהיא טובה, 'תפארת לו מן האדם'. יכול אדם לחשוב שהוא הולך בדרך ישרה ומתוקנת והוא שוגה, ואחרים רואים שהדרך שהוא חושב שהיא טובה היא בעצם לא טובה, וצריכה להיות 'תפארת לו מן האדם', שגם אחרים יגידו לו שזה נכון. אדם לא צריך לעשות רק בשביל שאחרים יגידו, אלא צריך לעשות את הדברים מצד נכונותם בעצמם, אבל כשזה מופיע משני הצדדים שהיא תפארת לעושיה וגם תפארת לו מן האדם זוהי דרך ישרה שיבור לו האדם. הדרך הישרה, אלו מידות טובות ישרות. ואחר כך 'הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות'. יש מדרש שמסביר למה הקב"ה לא אמר לנו מתן שכרן של מצוות, כדי שיקיימו את כל המצוות ולא יבחרו את המצוות שיש עליהן הכי הרבה שכר. על כל פנים, התורה לא אמרה לנו מתן שכרן של מצוות. אומר המהר"ל אבל בכמה מקומות בתורה כן נזכר שכר. מסביר המהר"ל (בדרך חיים בפירוש לאבות) שמה שכתוב שכר זה רק על המאמץ והיגיעה.
וכדברי רש"י בפרשת ראה (דברים יב, כה):
"לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך וגו'" צא ולמד מתן שכרן של מצוות, אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו זוכה לו ולבניו אחריו, קל וחומר לגזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להם', הרי כל שכן שיזכה לו ולבניו עד סוף כל הדורות.
וזה על פי המשנה בסוף מסכת מכות (כג:): רבי שמעון בר רבי אומר הרי הוא אומר "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב, כג), ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה בו, אדם זוכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות, גזל עריות שנפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה וכמה שזוכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות".
התורה אומרת: "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם" (דברים יב, כג). כלומר אם אדם יהיה חזק ולא יאכל דם, תהיה לו ברכה מיוחדת במינה, "לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ" (שם פס' כה). מבאר המהר"ל שהשכר הוא לא על המצווה עצמה, אלא על ההשתדלות. וגם בקן ציפור התורה אמרה, אף על פי שאתה עושה השתדלות מאוד קטנה, אתה הולך בדרך, ורואה קן ציפור, לא תכננת, לא הכנת, לא השתדלת, פגשת קן ציפור ושלחת את האם ולקחת לך את הבנים, קיימת מצווה ותזכה בה לאריכות ימים. והדברים קל וחומר, אם על התאמצות קטנה, השכר גדול, קל וחומר על התאמצות גדולה.
וצריכים להבין למה באמת מגיע על זה שכר כזה גדול.
חז"ל אומרים לנו, 'שכר מצוות בהאי עלמא ליכא', כשאדם עושה את רצון ה', הוא נפגש ומאיר אור ה' בעולם. כל מצווה ומצווה זו הופעה של רצון ה'. הקב"ה אמר לי לשלח את האם ולקחת את הבנים, ואני עושה מה שהקב"ה אמר לי. באותה שעה, דבר ה' מופיע בעולם. ודבר ה' הוא נצחי ובלתי גבולי. אור ה' אין לו גבולות. ועל כן השכר הוא בהתאם. ומה שהתורה אומרת שכר 'והארכת ימים' זהו השכר על המאמץ. גם כשהמאמץ קטן ביותר, קל וחומר כשהמאמץ והיגיעה גדולים יותר יותר.
וכך גם שאדם מחליט שהוא לא אוכל דם, מי אוכל דם, זה דבר מאוס, אבל היה לו איזה רצון לאכול, והוא התגבר והחליט שהוא לא יאכל דם, יש לו על כך שכר. למה יש לו שכר, הרי הוא בכלל לא קיים מצוות עשה, רק על מצוות עשה יש שכר, אבל אם אדם לא עשה עבירה, הוא לא מקבל שכר. אז על מה הוא מקבל שכר - על המאמץ. הוא רצה קצת לאכול דם, והתורה אמרה לא לאכול דם, ובגלל שהתורה אמרה לו לא לאכול, הוא התגבר ולא אכל, יש לו על זה שכר. ואם על דבר שלא דורש מאמץ מיוחד אומרת התורה שיש על זה שכר 'למען ייטב לך ולבניך אחריך", קל וחומר כשהמאמץ והיגיעה גדולים יותר.
כלומר, אדם עושה מצווה, הוא מתחבר אל הנצח. עושה את רצון ה', הוא יוצא מהגבולות, מאיר אור ה' בעולם, והשכר הוא בהתאם. 'אין אתה יודע מתן שכרן של מצוות', פירושו של דבר, אתה לא יודע המשקל של המצוות עצמן, אבל לגבי המאמץ, התורה מספרת לנו שאפילו על המאמצים הקטנים שאדם עושה, הוא מקבל שכר.
הברייתא (בקידושין לט:) אומרת: ישב אדם ולא עשה עבירה נותנים לו שכר כאילו עשה מצווה. שוב אדם לא עבר עבירה, יפה מאוד, אבל לא מגיע לו על כך שכר, אם היה עובר עבירה, היה מגיע לו עונש. אבל אם הוא לא עובר עבירה, למה שיגיע על זה שכר?! הוא רק נמנע מלעשות עבירה, אבל כתוב: ישב אדם ולא עבר עבירה, מה פירוש ישב, היה לו יצר הרע והוא נמשך לעבור עבירה והתגבר ולא עבר, אז נותנים לו שכר כעושה מצווה. שוב אנחנו מדברים על המאמץ. הוא התאמץ לעשות רצון ה', ועל ההתאמצות לעשות את רצון ה' מגיע לו שכר. לכן מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מצווה.
מעלת ההתגברות
אדם צריך לדעת את הדבר הזה, שלפעמים אדם מתמודד ומתגבר והוא לא שמח בכלל על זה שהוא התגבר. הוא עצוב על כך שהיה לו יצר הרע שהיה צריך להתגבר עליו. אבל העובדה שהוא התגבר לא משמחת אותו, כי הוא חושב מה יש לשמוח, באים חז"ל ואומרים לנו, שכן יש לשמוח. חז"ל אומרים שאדם שלא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצווה. הוא התאפק והתגבר והשתלט על המשיכה הזאת ועצר אותה, והוא לא חטא, אז הוא מקבל שכר, מכיוון שהוא רוצה לעשות את רצון ה', ולא רוצה חס ושלום לפגוע במה שהקב"ה מצווה אותו.
ביאורי הראשונים ל'הוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה'
המשנה באבות (שם פ"ב מ"א) ממשיכה ואומרת: 'והוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה'. רק לפני כן אמרנו 'שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות', ועכשיו המשנה אומרת שתעשה חשבונות שכדאי לקיים את המצוות. אז האם אפשר לדעת ולחשב את השכר.
גודל שכר המצווה כפי העונש באי עשייתה (הרמב"ם)
הרמב"ם אומר יש דברים שאתה בכל זאת יכול לחשוב עליהם, כגון במצוות קרבן פסח, התורה אומרת שאם אדם לא מקריב קרבן פסח, יש על כך עונש גדול של חיוב כרת, מכאן תדע, איזה שכר יש כשאתה מקיים קרבן פסח. כלומר 'הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה', מהפסד המצווה והעונש עליה, מזה תבין את גודל השכר של המצווה כשאתה עושה אותה. וגם לצד השני, במצוות לא תעשה, אם אתה יודע שעל חילול שבת יש עונש איום ונורא, מזה אתה יודע שבהתאם לזה, יש שכר גדול על קיום השבת. כלומר לפי החשבון של העונשים נלמד על השכר.
התבוננות במעלת המצווה ובחיסרון החטא (המאירי)
המאירי אומר שכמובן נכון מה שהרמב"ם אומר, אבל בפשט במשנה, אם זה הפירוש, היה צריך להיות כתוב 'הוי מחשב שכר מצווה כנגד הפסדה', שלפי העונש במניעת המצווה, כך גודל השכר בקיומה (כמו קרבן פסח לעיל). ולא 'הפסד מצווה כנגד שכרה', לכן מבאר המאירי שמדובר על מעלת המצווה מצד עצמה, וגודל החיסרון מצד החטא עצמו. כלומר כשאדם הולך לעשות מצווה עליו לחשב, שאם עכשיו יש לך הזדמנות להרוויח משהו עצום, ואם אתה לא תעשה את זה, אתה מפסיד דבר גדול מאוד, זהו הוי מחשב הפסד מצווה, לא כמה שכר שתקבל אלא לגופו של עניין, יש לך הזדמנות עכשיו לעשות עסקה שאתה יכול להרוויח בה הון עצום, כדאי לך, ואם לא תעשה אותה, אתה מפסיד מאד. ולהיפך לצד השני, 'שכר עבירה כנגד הפסדה' - אדם מתאווה לעשות עבירה, הוא בעצם עומד לפני מפולת נוראה, הוא יכול ליפול מטה מטה, והוא לא נופל, אז אם אדם מרגיש שהיה כמעט בתאונה וניצל, הוא שמח מאד על ההצלה, מברכים 'הגומל' משמחה על ההצלה. יש תאונת דרכים ויש תאונה רוחנית, אדם היה במצב של סכנה רוחנית, יכול היה לקרות אסון, שבר גדול מאוד. והוא ניצל מהסכנה. זאת אומרת, 'שכר עבירה כנגד הפסדה', לא השכר שמקבלים על מה שהתאמצת לעשות, אלא עצם הדבר עצמו, כשאדם היה בסכנה, והוא התגבר ולא נכשל הוא ניצל מסכנה גדולה. 'והפסד מצווה כנגד שכרה' - אדם עומד לפני רכישת רכוש גדול מאוד, ויש לו כאן הזדמנות, ואם הוא לא ינצל את זה, חבל, יש לו הפסד עצום. הייתה לו הזדמנות לאדם להרוויח משהו בטוח, לבנות לו בית בעולם הבא, והפסיד את זה. המשנה מלמדת אותנו על עצם הדבר, שכאשר אדם עושה מצווה הוא מתקדם ועולה מעלה מעלה. וכאשר חלילה וחס עושה עבירה, הוא יורד מטה מטה.
מה שאנחנו מבינים כפשט, המאירי מביא בתור אפשרות שלישית. ראשית כל הוא מביא את הסבר הרמב"ם, אחר כך מביא את ההסבר שלו, שחושב שזה הפשט, ומוסיף ומביא את הפירוש השלישי, הפרוש שאנחנו מכירים, שאדם מתאמץ לקיים מצווה, קשה לו קצת, אבל שווה המאמץ כי הוא יקבל על זה שכר גדול. המאירי אומר שהפירוש שלו מסתדר לפי לשון המשנה, שאדם צריך להסתכל על העבירות כאסון גדול, ועל המצוות כמתן שכר גדול.
השמחה במצוות המקיפות את חיי האדם
כפי שהזכרנו דברי חכמים: 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. המדרש (דברים רבה, פרשה ו, ג) אומר:
"כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ" (משלי א, ט), אמר ר' פינחס בר חמא לכל מקום שתלך המצוות מלוות אותך. " כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ", אם עשית לך דלת המצוות מלוות אותך שנאמר: "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ", אם לבשת כלים חדשים המצוות מלוות אותך שנאמר: "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז" (דברים כב, יא), אם הלכת לגלח המצוות מלוות אותך שנאמר "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם" (ויקרא יט, כז), אם היה לך שדה והלכת לחרוש בתוכה המצוות מלווות אותך שנאמר "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים כב, י), אם זרעת אותה המצוות מלוות אותך שנאמר: "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם" (דברים כב, ט), אם קצרת המצוות מלוות אותך "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה" (דברים כד, יט). אמר הקב"ה אפילו לא היית עוסק בדבר אלא מהלך בדרך, המצוות מלוות אותך, מניין שנאמר "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ" (דברים כב, ו).
המדרש רוצה ללמד אותנו שהמצוות מלוות את האדם בכל צעד ושעל. על קורח זה הכביד מאוד שאמר שהכוהנים נוגסים בישראל ולוקחים עוד תרומות ועוד מעשרות. אפשר להסתכל בצורה שלילית שהמצוות זה עול גדול, שכל דבר שאדם עושה צריך לעשות גם מצווה. ואפשר להסתכל לגמרי להיפך, כמה נפלא שבכל דבר שאני עושה, אור ה' מלווה אותי. אין שום מעשה שאני עושה בלי שאור ה' מלווה אותי. המצוות מלוות אותך, אור ה' מלווה אותך, כל צעד ושעל אתה מלווה בקדושה, מלווה באור ה'.
המדרש רוצה שנלמד לאהוב את המצוות, לאהוב את לימוד התורה. כל המצוות שאנחנו מקיימים, שלא נעשה רק משום שנכון לעשות אותם, שחייבים לעשות אותם, שצריך לעשות אותם. אולי יש מי שעושה חשבונות של שכר ועונש, זה לא מספיק, צריך לגשת למצוות באהבה. לאהוב את המצוות, להתגעגע אליהן, לרצות לחפש אותן להשתדל למצוא את המצוות. המצוות מלוות את האדם והופכות את כל החיים לחיים של קודש. על ידי המצוות האדם נמצא באטמוספירה רוחנית, בעולם של קודש. לכן רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. זוהי זכות מאוד גדולה.
מרן הרב מדבר על אהבת ה'. לפעמים התלמידים שואלים, איך אנחנו מתחזקים באהבת ה', אומר הרב, איך אפשר שלא לאהוב את ה'? זו השאלה שלו. יש אנשים שואלים, איך אפשר לאהוב את ה', הוא שואל להיפך, איך אפשר שלא לאהוב את ה', איך אפשר שלא לאהוב את ישראל, איך אפשר שלא לאהוב את כל הבריות כולם שהם בריותיו של הקב"ה? זאת אומרת, יש מדרגה גבוהה שאדם נמצא במדרגה כזאת שאהבת ה' היא הטבע שלו. הוא אוהב את התורה והמצוות, הוא לא עושה רק בגלל שצריך כי ככה הקב"ה ציווה, אלא הוא מזדהה עם מצוות ה'. הנפש משתוקקת לעשות את רצון ה', "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה). זאת המגמה שאנחנו שואפים אליה.
הכנה לראש השנה לקבל השפע
אנחנו נמצאים בימים האלה, ימי חודש אלול, ימי התכוננות לקראת הימים הנוראים. ואנחנו גם יודעים שכפשוטם של דברים, כמו שאמרו חז"ל, שראש השנה הוא יום הדין, ויום כיפור הוא יום החיתום. וכל אחד ואחד עומד לדין, וכל כלל ישראל ביחד עומדים לפני ריבונו של עולם והעולם נידון כמו שאומרת המשנה בראש השנה. הגישה שאנחנו מחונכים על פיה זה לא רק לפחד מה יקרה ביום הדין, אלא לחכות ליום הדין, כי יום הדין זה גם יום חלוקת השפע לשנה הבאה. היום שהקב"ה כביכול יושב בבית דינו ונותן לא לוקח. נותן ונותן, נותן חיים, נותן כלכלה, נותן פרנסה, יום של נתינה. ככל שאנחנו נכין יותר את הכלים נקבל יותר. ככל שנתכונן יותר נקבל יותר. לא רק צריך לחשוש מפני הסכנה מה יקרה חלילה וחס אם יהיה דין קשה דין לא טוב, עומדת לפני האדם הזדמנות, יש עוד מעט בעוד שלשה שבועות חלוקת שפע. עומדת להיות חלוקת שפע בעולם, מי שיהיה מוכן יקבל המון. מי שפחות יהיה מוכן, יקבל פחות. צריכים להכין את הכלים, כמה שנכין יותר את הכלים, ככה השפע ייכנס. לא להתכונן לראש השנה בפחדים, אלא בצפייה לקבלת השפע. וככל שאנחנו נפנים ונחיה את הדברים האלה באמת, אז השבועות האלה יהיו שבועות מכוננים, ונבוא בע"ה לקראת הימים הנוראים עם הכנה מאוד גדולה, ונזכה בע"ה לשנה טובה ומבורכת.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (9)
שיעור מס' 73
י"ח אייר תשפ"ג
בזכות מה נקרע הים?
שיחת מוצ"ש פרשת בשלח תשפ"ב
י"ג שבט תשפ"ב
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (11)
שיעור מס' 75
כ' אייר תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז -ח
שיעור מס' 94
י"ט סיון תשפ"ג
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
ראיית המבט השלם
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
איך עושים קידוש?
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
"וספרתם לכם ממחרת השבת" על איזו שבת מדובר?
חידוש כוחות העולם
מהו הדבר המרכזי של ארץ ישראל?
האם עדיין צריך לצום בעשרה בטבת?
הקשר בין ניצבים לראש השנה
למה ללמוד גמרא?
חמדת השבת: פסיק רישא של מלאכת צידה
הרב בצלאל דניאל | ה' כסליו תשפ"ה
הסבר חלום יעקב
כלי יקר פרשת ויצא חלק ב'
הרב חיים כץ | ד' כסליו תשפ"ה
הגעת שמואל לאחר הניצחון
שמואל א, פרק טו, י-טו
הרב שמעון קליין | ג' כסלו תשפ"ה
