"אע"פ שכל חוקי התורה גזירות הם, ראוי להתבונן בהם וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם, תן לו טעם!" (הל' תמורה, סוף פרק ד').

"ראוי יותר לוותר עליה חיי (האדם) החי, ולמצוא בה את תעודת (ייעוד) חייו, כאותה תעודה של קדושי עליון שמצאו תעודת חייהם במותם על קדושת השם ית'. ויותר הרבה ראוי לוותר (על) חיי בעלי החיים בשביל מטרה נשאה זאת, ממה שראוי לוותר עליהם בשביל אכילתו החומרית בשביל תאוותו לבשר תאוה. על כן אינו בדין שיהיה שולחנו (של האדם) מלא, ושולחן רבו (הקב"ה) ריקם" (עיין חגיגה ז ע"א) עכ"ל שם ("אוצרות הראי"ה", מהד' תשס"ב, ח"ב עמ' 102-103).

"ואם הרגש יהיה מעט סולד מזביחת בעלי חיים, לא מפני שכבר בא (כבר עכשיו) הזמן של ההכרה השלימה של המוסר המתייחס לבעל חיים להעשות, כי אם מפני הצפייה הגנוזה בטבע נפשו של אדם, אע"פ שלא יצאה (עדיין) אל הפועל, שזהו שרש לשאיפות רבות, שהם באות להגלות יותר מערך הזמן והתקופה, אין בזה רע" עכ"ל.

"תפיסת יסוד הכח הבהמי המשותף לאדם ולבהמה, הכלול במהותן של השעורים, המתכלל בעומר, כשהיא עולה למזבח בהקרבתו ובכוונתו, שהיא נטיית רצון של הכלל (ישראל) לצד עילוי והקודש, עושה תסיסה גדולה לשבח בכל הנפשות, ובכל צדדי החיים וההויה השייכים להן" (שם, פסקא שפד).

"הצפייה לבנין המקדש ולעבודת הקרבנות היא השאיפה היותר אצילית ויותר עליונה מכל מה שרוח עדין וכל נשמה שירית עליונה יכולה לצייר. עילוי החיים בפועל, עילוי העולמים, התקשרות כל החיים (תוספת המעתיק: ע"י מעשה דבקות הזה בה') באור חי העולמים וכו' המתפשטים על אדם ועל בהמה יחד. וכל האדם וכל החי אחוז הוא בחוברת, נפש הבהמה בנפש האדם היא קשורה. כשמשתחררת נפש הבהמה (של האדם) מאסור (א' מנוקדת צירי) גויתה ע"י המחשבה האנושית (של האיש המביא את הקרבן) בקרבן לה', מתאחדת היא עם רוחניות מחשבה אצילית, מרוממת עמה סכום עליון ועשיר מאד מכוחות החיים, והעולם מתנועע למעלה למעלה. אין העילוי מורגש כי אם לחוזי קודש, ולהרגשת ההמון התמימה"

"זה שאמר הכתוב (תהלים קט, ד) 'תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה'. אתה מוצא בחג, ישראל מקריבין לפניך שבעים פרים על שבעים אומות. אמרו ישראל 'רבון העולמים, הרי אנו מקריבין עליהם שבעים פרים והיו צריכין לאהוב אותנו! והם שונאים אותנו שנאמר תחת אהבתי ישטנוני!' (מדרש במדבר רבה, כא, כד).

"העולות והזבחים, המנחות והנסכים, הקטורת והשירה הקדושה, כדבר ה' הברור, כתורה וכמצוה אשר לעולם זאת על ישראל, מחיים הם את האומה, מכפרים כל חטא ופשע, ומקרבים אל רוח הקדושה וכו'. ורוח ברכה ונדבה הולך ופועם, הולך ושוטף בהדר גאון ממקום מקדשנו ותפארתנו לחבק את כל עולמי עד, לאהבה את כל היקום, כל היצורים וכל הנבראים, הנזונים כולם משפעת הברכה של אל נורא תהלות. וכו'. וחיים של אמת באלהים אמת זרמו מאתנו על כל היקום, והיו למחיה לכל עמי הארץ. וכו'. אבל אחר החורבן הגדול אשר נחרבנו, אחרי אשר נשרף בית מאויינו וכו' אי אפשר לנו גם לצייר את גדלם ואת עוזם, את פארם ואת טהרתם וכו' של עבודת הקודש והמקדש" ("עולת ראי"ה", ח"א עמ' קיז-קיח).

"מתגאה ומתנשאה היא ממעל להשטחיות הסימבולית (הסמליות) וכו'. (אלא היא) העבודה העליונה והממשית, ריח ניחוח האישים והנסכים, הקרבנות והמנחות וכו' רז לרז יביע וכו' ומותאמים באים התכנית עם המוסר הגלוי, שאיננו כי אם לבוש לבושו ומעטה מעטהו, צל צלו של סתר חביון עליון"

"המקדש, זהו המכון של הקולטוס (פולחן נערץ) הדתי והעתיק, אשר יהיה חדש לעד. וכו'. האנושות הבריאה, כשהיא מכרת את הוד האלהות, תשאר נכחו כגמול עלי אמו. (היא) תשכח מפני גבהו ואורו ועוזו את כל התחכמויותיה, ותדע כי יקר לה רגשה הטבעי המחכימה יותר מכל חכמה" ("אורות", עמ' נט).

"המקדש הנבואה ומלכות וכל תכסיסיהם שולחים אלינו את קוום (קווי אור) וכו'. גלי אורותיהם מכים על עפעפינו, הסגורות בכל משך זמן הגלות, הממסמסת (המשחיתה) את הכל. הננו נקראים להכון (להתכונן) לקראת האור הגדול הזה" (שם, עמ' סב).
"במצוות המקדש וכל התלוי בהן וכו' ניכר הצביון של תכונת האורה הרבה מאד, והן (האורה) אינן במילואן גם לפי תכונת ההלכה כי אם כשהאומה עומדת במצבה היותר מלא (מושלם). וכו' וכו'. אם יבוא אדם לומר שהוא מוצא את כל מילוי האורה של התורה והמצוה (גם) מצד מצב הוה לבדו, אל תשמע לו! סימן הוא שלא חדר לתוך עומק הענין של צפיית ישועה אשר רק בה תלויה היא ג"כ שאלת 'פלפלת בחכמה' (שבת לא ע"א) ("אורות", עמ' קסג).

"ובענין הקרבנות, ג"כ יותר נכון להאמין שהכל ישוב על מכונו, ונקיים (אותם) העז"ה כשתבוא הישועה, ונבואה ורוח הקודש ישובו לישראל; (נקיים) כל האמור בתורה כמאמרה. ולא נתפעל ביותר מהרעיונות של התרבות האירופית. כי דבר ה' אשר עמנו הוא עתיד לרומם את יסוד התרבות כולה למדריגה יותר עליונה ממה שיכול כל שיקול דעת אנושי לעשות. ואין ראוי לנו לחשוב שבקרבנות מונח הוא הרעיון הגס של העבודה המגושמה, אלא שיש בהם טבעיות קדושה פנימית, שאי אפשר שתתגלה ביפעתה כי אם בהתגלות אור ה' על עמו, ותחיה מקודשת תשוב לישראל, ואותה יכירו ג"כ כל העמים כולם. אבל מסכים אני עם כת"ר, שאי אפשר לנו לגשת למעשה הקרבנות בלא הופעתה של רוח הקודש גלויה בישראל. אמנם צפייה זו ג"כ לא נפלאת היא ולא רחוקה, ויוכל להיות שפתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אנו מבקשים" וכו' ("אגרות הראי"ה", חלק רביעי, עמ' כד).

"דרך ארץ קדמה לתורה (מדרש ויק"ר ט, ג) והמדות הישרות, והתיקון המדיני (החברתי) מוכרח להיות מוקדם במוסר לפני הערכים הרזיים. הקרבנות וכל מכשיריהם הם המרכזים (ר' מנוקדת פתח, כ' בשבא) הרזיות היותר עליונה, שנותנת חיים ועילוי לעולם כולו. וכיון שהמעשים מתקלקלים, והמוסר האנושי מתמוטט, אין להם (לקרבנות) ערך. (אמר הקב"ה:) 'ולא אריח בריח ניחוחכם' (ויקרא כו, לא)" ("שמונה קבצים", ,קובץ א, פסקא תשצ"ו).

"מיסודי העבודה (של הקב"ה) לעדן רצונו של האדם, לקדשו ולאמצו. ויסוד הרמת כל ההויה כולה לערכה העליון, מרוכסת (מחוברת, לשון רוכסן) היא בערך העילוי שנשמת האדם מתעלה. ואיחוד נשמת אדם בכל מקום שהיא נמצאת, בכל עולם ודרגה, זהו יסוד מושכל כי אין חציצה ברוחניות מצד עצמה" עכ"ל