ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הקרבת קרבנות בבית המקדש ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ירושלים ובית המקדש קרבנות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כ' מנחם אב תשס"ו

הקרבת קרבנות בבית המקדש


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

כתב הרמב"ם:
"אע"פ שכל חוקי התורה גזירות הם, ראוי להתבונן בהם וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם, תן לו טעם!" (הל' תמורה, סוף פרק ד').

גם שם רמב"ם מגיש טעם לאיסור תמורה. לכלל ענין הקרבנות מציע רמב"ם טעם (מורה הנבוכים, ח"ג פמ"ו). בספר "תורה שלימה" (להרב מנחם כשר) בסוף פרשת ויקרא (עמ' רסו-רסז) הביא שנים עשרה נימוקים שונים שחידשו קדמונינו. גם מהר"ל מנמק טעם שלו ("גבורות השם", פרק סט). וגם גאון תקופתנו הראי"ה קוק הוסיף נימוקים עמוקים, בין ע"פ פשט ובין על דרך סתרי תורה. אמנם אין לפנינו כל כתביו (אשר רובם מונחים עדיין במצב כתבי יד ואין מגישים אותם לציבור הלומדים) ואפשר לשער כי כתב על כך נוספות. אבל מהמעט שנדפס כבר יש לפנינו גם כן שלשה וארבעה פנינים.

טעם של הבעת הכרת טובה להקב"ה
בדורו של הראי"ה היו כמה שהתנגדו לחידוש מוסד הקרבנות. טענו שיש בכך אכזריות בשחיטת בעלי חיים. אפשר שזה היה קשור לתנועת הצמחונות שהגיעה לממדים רחבים בדורו. במאמרו של הרב "אפיקים בנגב" (נדפס בשנת תרס"ג, 1903, לפני עליית הרב לא"י) הוא תמה האם המתלוננים הללו נמנעים גם כן מאכילת בשר? כל מי ששוחט בהמה ועוף כדי לאכול ממנו, נא אל יתנגד מטעמים "הומאניים" לשחיטת הקרבנות. (המאמר מובא ב"אוצרות הראי"ה", מהד' תשס"ב, ח"ב עמ' 102-103). ושם הרב מנמק משום מה רצוננו להביא קרבנות: "הקרבנות שהם באים לתעודה (ייעוד) נעלה, להוציא אל הפועל את רגש הכרת הטוב, למקור הטוב לאדון עולם הטוב ומטיב. (כי) כח הכרת טובה הוא כח מוסרי אביר ונאור המסתתר בנפש, ומבקש את תפקידו (את ביטויו) לצאת בפעולות מורגשות".

שם בהמשך דבריו מרמז הרב לנימוק שנתן רמב"ן (על ויקרא א, ט) כי ראוי היה שהאדם המביא את הקרבן יקריב את עצמו, ככפרה על חטאו. ובכל זאת ציותה התורה שיקריב רק בהמה או עוף תמורתו, ויכוין במחשבתו "דמו תחת דמי, חלבו תחת חלבי". יראה האדם בעין דמיונו כאילו הוא עצמו הוקרב על גבי המזבח, ככפרה על מה שעיוות. וכך ממשיך הראי"ה ומוסיף על דבריו:
"ראוי יותר לוותר עליה חיי (האדם) החי, ולמצוא בה את תעודת (ייעוד) חייו, כאותה תעודה של קדושי עליון שמצאו תעודת חייהם במותם על קדושת השם ית'. ויותר הרבה ראוי לוותר (על) חיי בעלי החיים בשביל מטרה נשאה זאת, ממה שראוי לוותר עליהם בשביל אכילתו החומרית בשביל תאוותו לבשר תאוה. על כן אינו בדין שיהיה שולחנו (של האדם) מלא, ושולחן רבו (הקב"ה) ריקם" (עיין חגיגה ז ע"א) עכ"ל שם ("אוצרות הראי"ה", מהד' תשס"ב, ח"ב עמ' 102-103).

ואמנם גם הראי"ה מודה שיש מקום נכון בלב להרגיש נקיפת מצפון, מחשבות מייסרות על הריגתם של בעלי חיים. יש והתעוררות זו באה מחמת נצנוץ המוסר העתידי, אשר הודיעו לנו חז"ל (מדרש תהלים, מזמור ק') כי בעתיד הרחוק עתידים כמעט כל הקרבנות להתבטל ויישאר אך ורק קרבן מנחה, הקרבת קמח של קרבן תודה ללא נטילת נפש בעל חי. מושג זה מוזכר ע"י הרב ב"שמונה קבצים" (קו"ב פסקא שמד; קובץ ג פסקא קעו). מלמד הרב כי דרגא נשגבה זו תבוא רק כאשר המוסר האנושי יהיה מתוקן, כאשר בני אדם יתנהגו זה לזה במוסר אמיתי. אומר הרב במאמרו "אפיקים בנגב" ("אוצרות הראי"ה", ח"ב עמ' 102):
"ואם הרגש יהיה מעט סולד מזביחת בעלי חיים, לא מפני שכבר בא (כבר עכשיו) הזמן של ההכרה השלימה של המוסר המתייחס לבעל חיים להעשות, כי אם מפני הצפייה הגנוזה בטבע נפשו של אדם, אע"פ שלא יצאה (עדיין) אל הפועל, שזהו שרש לשאיפות רבות, שהם באות להגלות יותר מערך הזמן והתקופה, אין בזה רע" עכ"ל.

ואעפ"כ (הוא ממשיך שם) כדאי הוא הדבר שהיסוד הגדול של הבעת הכרת טובה לה' יתגבר גם על כח התנגדות מוסרית זו, "מפני שהכרת דעת ה' וכבודו היא עמוד יסודי לשכלול המעלה האנושית היותר רמה, שכדאי להרבות במחירה (בויתור על ערכים אחרים)" (שם, עמ' 103).

טעם של הכרת האחדות של כל הנמצאות, דומם, צומח, חי, מדבר

הרב הרחיב חקר במושג זה כי כל ההויה כלולה היא בנקודה אחת ("אורות הקודש", ח"ב עמ' שצא). "האחדות של ההויה היא מעניינת אותנו יותר מכל דבר" (שם). עוד אמר "הקריאה בשם ד' אחד, שואפת לגלות את האחדות בעולם, באדם, בעמים, ובכל התוכן של ההויה" (שם, עמ' תיא). הרב גם מבאר מדוע רעיון זה מסתתר כעת, וטוב שהוא מסתתר, כדי לתת לכל אחד ואחד מקום תמרון לבחירה חפשית (שם, עמ' תנז).

לפי יסוד זה, כאשר מקריבים את יסוד הבהמי המתגשם בגוף הבהמה, מתקנים בזאת גם את יסוד הבהמי שיש בגוף האדם. כי יש אחידות וזיהוי בין היסודות. "מן השעורים, מאכל בהמה (עיין זהר ח"ג דף צו ע"ב) בא (קרבן) העומר. כשנפש הבהמית מתעלה לעליוניות מקורה, ובכחה העז היא נוטה לקודש ולטהרת אמת, האהבה העזיזה האלוהית חוגגת את חג קדשה (פסח). והאומה כולה כשהיא מקרבת את כחותיה החומריים" וכו' ("שמונה קבצים", קו"א פסקא שפג). (וממשיך):
"תפיסת יסוד הכח הבהמי המשותף לאדם ולבהמה, הכלול במהותן של השעורים, המתכלל בעומר, כשהיא עולה למזבח בהקרבתו ובכוונתו, שהיא נטיית רצון של הכלל (ישראל) לצד עילוי והקודש, עושה תסיסה גדולה לשבח בכל הנפשות, ובכל צדדי החיים וההויה השייכים להן" (שם, פסקא שפד).

כלומר, ע"י העלאת יסוד הבהמי שבבהמה, כל האנושות נתקנת בכל האיחודיי שביניהם. (הערה: גם רש"ר הירש (על ויקרא עמ' ג) הזכיר נימוק זה, "המקריב מביא בו את בחינת הבהמה שבו, זו שעודנה טעונה זיקוק").

ועוד מוסיף על כך בלשונו:
"הצפייה לבנין המקדש ולעבודת הקרבנות היא השאיפה היותר אצילית ויותר עליונה מכל מה שרוח עדין וכל נשמה שירית עליונה יכולה לצייר. עילוי החיים בפועל, עילוי העולמים, התקשרות כל החיים (תוספת המעתיק: ע"י מעשה דבקות הזה בה') באור חי העולמים וכו' המתפשטים על אדם ועל בהמה יחד. וכל האדם וכל החי אחוז הוא בחוברת, נפש הבהמה בנפש האדם היא קשורה. כשמשתחררת נפש הבהמה (של האדם) מאסור (א' מנוקדת צירי) גויתה ע"י המחשבה האנושית (של האיש המביא את הקרבן) בקרבן לה', מתאחדת היא עם רוחניות מחשבה אצילית, מרוממת עמה סכום עליון ועשיר מאד מכוחות החיים, והעולם מתנועע למעלה למעלה. אין העילוי מורגש כי אם לחוזי קודש, ולהרגשת ההמון התמימה"

(הערת המעתיק, נדבר על פרט זה בסוף מאמרנו זה). וכו'. נטיית אחדות העולמים זה עם זה וכו' עם תשוקת כל הטוב, הזמני והנצחי והאידיאלי, דוקא ע"י תכנית רדיקלית הזאת" (של הקרבנות) ("שמונה קבצים", ח"ב סוף פסקא כ').

כי מה הוא תוכן הגשת הקרבן? "והקרבנות עומדים במעלה עליונה, בתור מקור חינוך לדבקות האלהית, שהמעשים הטובים נובעים ממנה" (קובץ א, פסקא שצ). עוד עיין דברי הרב על "דבקות אלוהית" ב"עולת ראי"ה" (ח"א עמ' קיח, קכט).

לפי אחדות זו של היצור, ורצון כל נברא להכריז כבוד ה', אין פלא כי גם בעלי חיים עצמם שמחים הם על ההזדמנות להיות קרבנות לפני ה'. מובא (מלכים א פרק יח) כי אליהו הנביא הציע מבחן ונסיון לפני בני ישראל, כי הוא יקריב קרבן וכן עובדי הבעל יקריבו; מן שמים יוכיחו לאיזה מהם יושיט ה' אש רצון. הביאו שני פרים "ויאמר אליהו לנביאי הבעל, בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה, כי אתם הרבים" (פסוק כה). "ויקחו את הפר אשר נתן להם" (אליהו) (פסוק כו). הקשו במדרש, מה פירוש "נתן להם"? והרי לכאורה עובדי הבעל הם לקחו ומשכו להם אחד? עונה המדרש (ילקוט שמעוני, רמז רי"ד) "פרו של אליהו היה נמשך אחריו והולך. ואותו הפר שעלה לשם הבעל נתקבצו כל אותם נביאי הבעל, ארבע מאות וחמשים, ונביאי האשרה ארבע מאות, וכולם לא יכלו להזיז רגלו מן הארץ. עד שפתח אליהו פיו ואמר לו 'לך עמהם'. השיב הפר ואמר לאליהו לעיני כל העם 'אני וחברי יצאנו מבטן אחד וגדלנו במרעה אחד ועל אבוס אחד. והוא עולה לחלקו של הקב"ה ושמו של הקב"ה מתקדש עליו, ואני עליתי לחלק הבעל להכעיס את בוראי?' אמר לו אליהו, 'לך עמהם ואל ימצאו עלילה (להשתחרר מן אשמה עתידה). כשם ששמו של הקב"ה מתקדש על ידי זה שעמי, כך מתקדש על ידך' וכו'. מיד, 'ויקחו את הפר אשר נתן להם' אליהו עכ"ל המדרש. הרי מכאן שהקרבנות שמחים ועולזים על ההזדמנות להיקרב על מזבח ה'! (הראי"ה אומר רעיון זה בכתביו).

הרב כתב עוד על ענין חיבורם של דומם, צומח וחי ומדבר בענין הקטרת הקטורת ("עולת הראי"ה", ח"א עמ' קמג-קמד).

בית המקדש פעל למען אחדות אוניברסאלית
"כי ביתי בית תפלה ייקרא לכל העמים" (ישעיה נו, ז). וכך יהיה בעתיד: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוהי יעקב" (ישעיה ב, ג).

ע"י מרכז עולם של בית המקדש, העומד באותו המקום אשר משם התחילה בריאת העולם (יומא נד ע"ב) התאחדה כל העולם סביב מוקד אחד. על ידי כך בא שפע ברכה ופרנסה לעולם. על זה אמרו חז"ל: "אילו היו אומות העולם יודעין מה היה המקדש יפה להם, קסטריות (גדודי שומרים) היו מקיפים אותו כדי לשומרו" (מדרש במדבר רבה, א).

גישת אהבה זו לכל אומות העולם באה לדי ביטוי כשהבאנו שבעים פרים למענם בימי חג הסוכות. וכך ניסחו חז"ל את הדברים:
"זה שאמר הכתוב (תהלים קט, ד) 'תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה'. אתה מוצא בחג, ישראל מקריבין לפניך שבעים פרים על שבעים אומות. אמרו ישראל 'רבון העולמים, הרי אנו מקריבין עליהם שבעים פרים והיו צריכין לאהוב אותנו! והם שונאים אותנו שנאמר תחת אהבתי ישטנוני!' (מדרש במדבר רבה, כא, כד).

כותב הרב:
"העולות והזבחים, המנחות והנסכים, הקטורת והשירה הקדושה, כדבר ה' הברור, כתורה וכמצוה אשר לעולם זאת על ישראל, מחיים הם את האומה, מכפרים כל חטא ופשע, ומקרבים אל רוח הקדושה וכו'. ורוח ברכה ונדבה הולך ופועם, הולך ושוטף בהדר גאון ממקום מקדשנו ותפארתנו לחבק את כל עולמי עד, לאהבה את כל היקום, כל היצורים וכל הנבראים, הנזונים כולם משפעת הברכה של אל נורא תהלות. וכו'. וחיים של אמת באלהים אמת זרמו מאתנו על כל היקום, והיו למחיה לכל עמי הארץ. וכו'. אבל אחר החורבן הגדול אשר נחרבנו, אחרי אשר נשרף בית מאויינו וכו' אי אפשר לנו גם לצייר את גדלם ואת עוזם, את פארם ואת טהרתם וכו' של עבודת הקודש והמקדש" ("עולת ראי"ה", ח"א עמ' קיז-קיח).

הקרבנות פועלים פעולות סודיות, לתקן מוסריות העולם, לתקן את המדות
הרב היה מתנגד להסברת המצוות בטעמים סמליים בלבד. הרב לא הסכים לתת טעמים חיצונים למצוות, כאילו באו לתזכורת או לטעמים חינוכיים. אלא הרב מלמד שהמצוות פועלות פעולות ממשיות ומעשיות בתיקון העולם. וכך לשונו על פנימיות תורתנו:
"מתגאה ומתנשאה היא ממעל להשטחיות הסימבולית (הסמליות) וכו'. (אלא היא) העבודה העליונה והממשית, ריח ניחוח האישים והנסכים, הקרבנות והמנחות וכו' רז לרז יביע וכו' ומותאמים באים התכנית עם המוסר הגלוי, שאיננו כי אם לבוש לבושו ומעטה מעטהו, צל צלו של סתר חביון עליון"

("שמונה קבצים", קובץ ה, פסקא קמא). במלים אחרות, ישנם תוצאות אקטואליות וגם נרגשות מעצם מה שמקיימים פרטי הקרבנות. כל ההסברים הרעיוניים, אמנם אמתיים הם בתור לוואי אבל אינם יכולים להיות עיקר הענין. האמת היא שפרטי הקרבנות פועלים שינויים מהותיים בעולם, הם מקרבים את המדות העליונות יחד (מלשון "קרבן") ועי"ז ישנם שינויים מסויימים בנפשותיהם של הבריות. "המוסר הגלוי" איננו כי אם לבוש חיצוני, מעטה (עיין שימוש לשון בישעיה א, ג) למשהו אמתי יותר. ההסבר הראציונלי איננו כי אם "צל צלו" של הטעם האמתי. (הראי"ה אמר זאת גם בקובץ א פסקא תשס"ג). (עבור כמה נימוקים לפרטי הקרבנות, עיין "עולת הראי"ה" ח"א עמ' קסג-קעט).

תמימות של פשוטי עם היא עדיפה על התחכמותם של המלומדים. ועוד על אדישותם של אלו שהתרגלו למצב של גלות
הרב משבח את תמימותם של פשוטי עם, אשר נפשם כמהה להקרבת קרבנות בלי שום התחכמויות. כך כותב:
"המקדש, זהו המכון של הקולטוס (פולחן נערץ) הדתי והעתיק, אשר יהיה חדש לעד. וכו'. האנושות הבריאה, כשהיא מכרת את הוד האלהות, תשאר נכחו כגמול עלי אמו. (היא) תשכח מפני גבהו ואורו ועוזו את כל התחכמויותיה, ותדע כי יקר לה רגשה הטבעי המחכימה יותר מכל חכמה" ("אורות", עמ' נט).

נקים נא בירושלים מכון עליון זה. "במקום אחד במלוא התבל כדאי לה להאנושיות לראות את עצמה בתומת (בתמימות) ילדותה" (שם). זאת אומרת גישה פשטנית זו, תמימות זו, שהנברא יכול לעלות למקום מסוים, לקבל שם פני אביו שבשמים, היא אמתית וגם נצרכת מאד.

"המקדש הנבואה ומלכות וכל תכסיסיהם שולחים אלינו את קוום (קווי אור) וכו'. גלי אורותיהם מכים על עפעפינו, הסגורות בכל משך זמן הגלות, הממסמסת (המשחיתה) את הכל. הננו נקראים להכון (להתכונן) לקראת האור הגדול הזה" (שם, עמ' סב).
"במצוות המקדש וכל התלוי בהן וכו' ניכר הצביון של תכונת האורה הרבה מאד, והן (האורה) אינן במילואן גם לפי תכונת ההלכה כי אם כשהאומה עומדת במצבה היותר מלא (מושלם). וכו' וכו'. אם יבוא אדם לומר שהוא מוצא את כל מילוי האורה של התורה והמצוה (גם) מצד מצב הוה לבדו, אל תשמע לו! סימן הוא שלא חדר לתוך עומק הענין של צפיית ישועה אשר רק בה תלויה היא ג"כ שאלת 'פלפלת בחכמה' (שבת לא ע"א) ("אורות", עמ' קסג).

מלים אחרונות של הרב בפסקא זו מרמזות ללימוד סדר קדשים. וכל בני הגלות לא יצליחו בפלפולם חכמתם אם אין להם חלק בעניני הקרבנות!

התנגדותה של תרבות אירופה להקרבת קרבנות בזמן הזה
גם הרב ידע כי הקרבת קרבנות בזמן הזה עלולה לגרום לבוז ומשיסה מצד עמי אירופה. ובתאריך י"ד כסלו תר"פ (1920) ענה לטענה זאת:
"ובענין הקרבנות, ג"כ יותר נכון להאמין שהכל ישוב על מכונו, ונקיים (אותם) העז"ה כשתבוא הישועה, ונבואה ורוח הקודש ישובו לישראל; (נקיים) כל האמור בתורה כמאמרה. ולא נתפעל ביותר מהרעיונות של התרבות האירופית. כי דבר ה' אשר עמנו הוא עתיד לרומם את יסוד התרבות כולה למדריגה יותר עליונה ממה שיכול כל שיקול דעת אנושי לעשות. ואין ראוי לנו לחשוב שבקרבנות מונח הוא הרעיון הגס של העבודה המגושמה, אלא שיש בהם טבעיות קדושה פנימית, שאי אפשר שתתגלה ביפעתה כי אם בהתגלות אור ה' על עמו, ותחיה מקודשת תשוב לישראל, ואותה יכירו ג"כ כל העמים כולם. אבל מסכים אני עם כת"ר, שאי אפשר לנו לגשת למעשה הקרבנות בלא הופעתה של רוח הקודש גלויה בישראל. אמנם צפייה זו ג"כ לא נפלאת היא ולא רחוקה, ויוכל להיות שפתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אנו מבקשים" וכו' ("אגרות הראי"ה", חלק רביעי, עמ' כד).

הטעם שנמנע מאתנו להקריב קרבנות בימינו
הזכרנו לעיל כי ישנם טעמים רזיים לפרטי הקרבנות. ענין הקרבן בא להביא אחדות כל עולמים, היטהרות והתעלות וחזרה למקור כל החיים באלהות הנשגבה. ודאי כי אין טעם להקרבת הקרבנות כל עוד המוסר האנושי לקוי, בני אדם פושעים זה בזה. על זה צווח הנביא "הגנוב רצוח ונאוף וכו' ובאתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו, ואמרתם 'נצלנו'? למען עשות כל התועבות האלה? המערת פריצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו בעיניכם?" (ירמיה ז, ט-יא). ולכן "כי יצומו אינני שומע אל רנתם; וכי יעלו עולה ומנחה, אינני רוצם" (ירמיה יד, יב). זאת אומרת כל עוד המוסר החברתי במצב שפל, אין ה' נותן שנקים מחדש בית המקדש ונקריב בו קרבנות לתיקון העולם.

וכך לשון מורינו הרב זצ"ל:
"דרך ארץ קדמה לתורה (מדרש ויק"ר ט, ג) והמדות הישרות, והתיקון המדיני (החברתי) מוכרח להיות מוקדם במוסר לפני הערכים הרזיים. הקרבנות וכל מכשיריהם הם המרכזים (ר' מנוקדת פתח, כ' בשבא) הרזיות היותר עליונה, שנותנת חיים ועילוי לעולם כולו. וכיון שהמעשים מתקלקלים, והמוסר האנושי מתמוטט, אין להם (לקרבנות) ערך. (אמר הקב"ה:) 'ולא אריח בריח ניחוחכם' (ויקרא כו, לא)" ("שמונה קבצים", ,קובץ א, פסקא תשצ"ו).

שמא אנו שומעים כאן מענה משום מה יש בעידננו עיכובים כה מרובים ונוראים להקמת המקדש והבאת קרבנותינו.

בסיכום, כותב הרב שם (בתחילת הפסקא הנ"ל)
"מיסודי העבודה (של הקב"ה) לעדן רצונו של האדם, לקדשו ולאמצו. ויסוד הרמת כל ההויה כולה לערכה העליון, מרוכסת (מחוברת, לשון רוכסן) היא בערך העילוי שנשמת האדם מתעלה. ואיחוד נשמת אדם בכל מקום שהיא נמצאת, בכל עולם ודרגה, זהו יסוד מושכל כי אין חציצה ברוחניות מצד עצמה" עכ"ל

(תוספת המעתיק: כלומר אין אף אחד נפרד מצד עצמו, אלא כל הנשמות מחוברות יחד, ופועלות זו על זו באופנים סמויים). כלומר כאשר אדם אחד מתעלה ברוחניותו, הוא גורם שיפור גם לכל שאר העולם. וכאשר נתקן מעמד זה, נתקרב יותר למעמד המוצלח יותר שנוכל להקים שוב מקדשנו, ושם נגיש קרבנותינו. כדברי הרב בסוף הפסקא הנ"ל: "אמנם חוזר העולם לעלות, עד אשר 'וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות' (מלאכי ג, ד).

מי יתן והיה זה בימינו, בקרוב!

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il