עבדו את ה' ביראה

הלכה מחשבה ומוסר
יראת ה'

קטגוריה משנית

7 דק' קריאה

במאמר "הפחד", שפרסם הראי"ה בתחילת המאה העשרים (בספר "עקבי הצאן"), הוא מכריז על תפנית חשובה בעולמנו הרוחני. לא נוכל להשתמש בהפחדות מפני עונשי גיהינום, אלא בהנחלת תורה מאירה המסבירה פניה. באותו מאמר הוא קובע שהדור כבר אינו פוחד, מכיוון שנפשו גבוהה יותר והוא שש אלי מוות, אם האידיאל למענו ימסור את נפשו גדול ונשגב בעיניו. לכן הפחדה לא תפעיל אותו ולא תקדם אותו.
לא רק תלמידי הראי"ה, גם אנשי חינוך אימצו גישה זו. לא עוד עונשים, ודאי לא עונשי גוף (שהיו שכיחים מאוד במערכת החינוך בכל העולם וגם אצלנו), אלא שלילת עונשים בכלל. במקומם יבואו אהבה, הארת פנים והגברת החשק וכן מציאת פיתויים להגביר את המוטיבציה.
לא פלא הוא שהעולם הרוחני והחינוכי נראה יותר ויותר כמו סופרמרקט צבעוני, למשיכת תשומת ליבו של הקונה הפוטנציאלי. ישיבות "מוכרות עצמן" לתלמידים שבאו "לעשות שוק" ולראות מה יתאים יותר לנפשם. במערכת החינוך מורגש בעוצמה רבה היעדר הגורם הסמכותי, שניזון – מה לעשות – גם מן העונש והאיום. גם במערכת המשפחתית הלכה ונשחקה סמכות ההורים, עם צמצום הולך וגובר של מידת היראה. ספרים, מאמרים וקורסים להנחיית הורים מנסים למלא את החוסר בסמכות ולהחזיר עטרה ליושנה.

נראה שהגזמנו .
הראי"ה עצמו היה מודע לבעיות העלולות לצמוח מהגזמה שבאהבה העלולה לכסות על פשעים, ומהיעדר גורם מרתיע. לכן כתב:
"לא נעקור את היסוד הגס של יראת העונש מקרב הגות רוחנו... על גבי נקודה גסה זו הולכים ונבנים בניינים רמים לתלפיות... זהירות פנימית [מפני עבירה] שווה עם טבע היראה מכל אסון... העוקר את הציור התחתיתי הזה, מסרס הוא את החיים ונוטל מהם את האפשרות של שגשוגם, ומרפה את ידיה של הנשמה... ראשית חכמה יראת ה'" (מידות ראי"ה, יראה).
הגדרתו הנפלאה למידת היראה הפשוטה, שהיא כמו זהירות מאסון, מזכירה את חינוכו של ילד קטן שלא לשחק באש ולא להכניס מזלג לתוך שקע חשמלי, שלעיתים מלווה במכה קטנה או בתפיסה בחוזקה בידו של הזאטוט, תוך שהמבוגר משדר לו את הפחד והאימה האופפים אותו. אין כאן רעיונות עליונים עמוקים ומורכבים, אלא רצון לחיות ולא להינזק. הוא הדין בנזקים רוחניים של העובר על מצוות התורה. בתשתית החינוכית והרוחנית חייבת לעמוד מידת היראה, המזהירה מפני הנזק שבעבירה: גיהינום, עונשים, ייסורים ועוד. תיאורים מופיעים למכביר בתורה ובנביאים, בפרשת "והיה אם שמוע" הנאמרת פעמיים ביום, ובספרי היראה ששמנו בירכתי הספרייה. בהיעדר יראה פשוטה, לא נוכל לבנות בניין אמיתי ורציני של רוחניות, חינוך וחברה צודקת. יצר הרע ועוצמתו האדירה חייבים משקל נגד רציני. מול תענוג והנאה – ייסורים וצער, מול שמחת הוללות – פחד מעונש קשה.

חרדה בונה ולא משתקת .
קריאה של תיאור מעמד הר סיני מביאה למסקנה כי עיקר המטרה היה קביעת היראה בלב כל אדם מישראל. עוד לפני שהעם שומע את הדיברות, הוא בחרדה: "ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד – ויחרד כל העם אשר במחנה". מפלס החרדה נוסק לגבהים בלתי אפשריים, והעם מתחנן למשה לקבל את תפקיד המתווך מכיוון שהוא חושש "פן נמות". בדברי ההרגעה נאמר לעם שתכלית המעמד הייתה "לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו".
זוהי חרדה בונה ולא משתקת. כך נוצר היחס הנכון בין הבורא לנברא, בין א-לוהים לישראל.
כך אצל הרמב"ם:
"הא-ל הנכבד והנורא הזה – מצווה לאוהבו וליראה ממנו, שנאמר 'ואהבת את ה' אלוקיך' ונאמר 'את ה' אלוקיך תירא'. והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו: בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חוכמתו שאין לה ערך ולא קץ – מיד הוא אוהב...
"וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד וידע שהוא ברייה קטנה שפלה אפלה, עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דויד 'כי אראה שמיך . . . מה אנוש, כי תזכרנו'" (הלכות יסודי התורה, ב).
לא בכדי נאמר "מה ה' א-לוהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' א-לוהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו... כי ה' א-לוהיכם הוא א-לוהי הא-לוהים ואדוני האדונים, הא-ל הגדול הגיבור והנורא אשר לא יישא פנים ולא ייקח שוחד". מובן שאין להישאר במצב יראה שכזה, וכפי שהרמב"ם עצמו מסביר בהרחבה, שכך היא דרכו של חינוך לילד קטן, אך כשיגדל – יש לרומם אותו ליראה של הכרת גדלות ה'. אלא שאין לדלג על השלב הילדותי ההוא, שתמיד נשאר נדבך בסיסי בנפשו של אדם, גם כשיגדל. כמו הזהירות מלהכניס מזלג לשקע, שגם כשאנו מבינים את ההיגיון שבסכנה, הגורם המרתיע נשאר זה שספגנו בילדותנו.

להפעיל את יד שמאל .
על ההכרח שביראת העונש, גם כשמדובר באיש מבוגר ובולט ברמתו הרוחנית, מספרת הגמרא את אחד הסיפורים המדהימים:
יהודי נהרדעא פדו בנות צעירות משבי הגויים, ואכסנו אותן בעליית הגג שבבית רב עמרם החסיד. כדי שאיש לא יוכל להגיע אליהן, הסירו את הסולם המוביל לעליית הגג. אחת מהן עברה על פתח העלייה. ראה אותה רב עמרם, ותאוותו בערה בו. לקח את הסולם שהיה כבד מאוד ורגילים להרימו בעשרה אנשים, והעמידו בעצמו. בעודו עולה, עצר בחוזקה את עצמו וצעק "אש בבית עמרם!" באו השכנים לכבות את האש, וראו את רב עמרם על הסולם. נוכחותם והבושה מהם עזרו לו להתגבר על יצרו. באו תלמידיו והתאוננו בפניו, שמעתה הם מתביישים ברבם. ענה להם, מוטב תתביישו בי בעולם הזה ולא בעולם האמת (על פי קידושין פא, א).
למעשה הייתה זו יראת בשר ודם, בושה מהשכנים. אפילו רבן יוחנן בן זכאי איחל לתלמידים שלו, שהיו גדולי התנאים בדור החורבן ואחריו: "ולוואי יהי מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם".
לתמיהתם הרבה על הצבת רף כה נמוך ענה: "ולוואי, תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם" (ברכות כח, ב). כלומר, זהו דווקא רף גבוה ביחס לחיינו שבהם יצר הרע עובד במלוא כוחו. כשהוא בשיא תוקפו – לא תעזור יראת הרוממות, לא יועילו רעיונות גבוהים. אמצעים חזקים ופשוטים, נמוכים כמו התאוות עצמן, הם שיועילו.
עוד מילה על חינוך. רבות כבר דובר על הנזק שנגרם לילדים שלא הציבו להם גבולות ברורים של מותר ואסור. גבולות כאלה לא ניתנים להצבה בחיוך ובמאור פנים בלבד. איך שלא נסביר את משפט הנצח "חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר" (משלי יג, כד), עושה רושם שמידת היראה, הקפדנות ושאר תכונות שחשבנו לזרוק לפח ה"אלטע־זאכען" נדרשות אף בימינו.
אומנם חז"ל כבר הדריכו אותנו שהמינון הנכון לנהוג בו כלפי המתחנך הוא "שמאל דוחה וימין מקרבת". אבל כנראה הלכנו צעד רחוק מדי, ושיתקנו את יד שמאל כמעט לחלוטין. יש להזדרז ולהשיב אותה לתפקוד.
האם גם מלאכת בונה היא "מלאכה גרועה"?

את אבות המלאכה למדנו מבניין המשכן. חז"ל, ברוח קדשם, פירטו את המלאכות הרבות שנדרשו בכדי לבנות את המשכן, ורשימה זו היא רשימת אבות המלאכה האסורה בשבת. כתבנו 'ברוח קדשם', מכיוון שאין ספק שעבודה רבה נעשתה במשכן שלא זוהתה כ'מלאכה'. עדיין דרושה סייעתא דשמיא בכדי לזהות את המלאכות ולחלק אותם בצורה נכונה. אחרי שהרשימה בידינו, ואנו מזהים גם את התולדות, היא נראית לנו לא רק שלמה ומדויקת, אלא גם הכרחית. הרושם הוא שכל מי שהיה מעמיק במחשבתו היה מגיע לרשימה זהה. אך האמת היא שזו תבונה לאחר מעשה. יש דרכים הגיוניות אחרות לחלק את עבודת בניין המשכן.

כאמור, את אבות המלאכה למדים מבניין המשכן. אם כך, ה'בונה' היא המלאכה היסודית ביותר. במובן מסוים, זה הופך אותה למלאכה מורכבת יותר. כאשר מסתכלים על בנייה של משכן, ומנסים לזהות את חומרי הגלם, ניתן לזהות עורות, אותם הפשיטו מבהמה, אותה בהכרח שחטו, ובכדי לשחוט צדו אותה. את הצמר שבמשכן גזזו, ניפצו, ליבנו, טוו, ארגו, ועוד, וכן על זה הדרך.

ננסה לעשות תרגיל דומה ביחס לבונה: אם הבניין עומד, ככל הנראה שבנו אותו. אך זה לא עונה על השאלה מהי בנייה. השגת חומרי הגלם איננה הבנייה. גם הרכבתם אינה תמיד בנייה. לדוגמא: טוויה, תפירה – כל אלו מחברים חומרי גלם ליחידה מורכבת, אך ודאי שלא מתחייבים משום בונה כאשר מבצעים את הפעולות הללו. האם קדיחה היא בנייה? מצד אחד, זו פעולה הכרחית בתהליך הבנייה. מצד שני, היא אינה 'בנייה', במובן שהיא מרכיבה או מחברת דברים. היא יוצרת חור. אמנם חור שמאפשר להרכיב דברים אחרים, אך מצד עצמה זו אינה פעולה שמייצרת - בונה.

במשנה (מסכת שבת יב, א) מובאות מספר מלאכות, חלקן מוגדרות כתולדות מלאכת 'בונה' וחלקן מוגדרות מלאכת 'מכה בפטיש': המסתת, הקודח, מכה בפטיש, ועוד. בכך נעסוק, בעזרת ה', בשבוע הבא. אך המשנה קובעת כלל: שיעור בנייה שחייבים עליו הוא 'כל שהוא'.

ביחס לכל אב מלאכה עלינו לברר שני דברים: מדוע הוא היה שימושי בבניין המשכן (ובכך זכה בתואר 'מלאכה'); ומהו השיעור המשמעותי עבורו. לדוגמא: ודאי שהיה צורך בבישול ואפיה במשכן. בישול ואפיה של פחות מכזית אינו מספיק בכדי שאפיה זו תיחשב משמעותית. ודאי שהיה צורך להוציא מרשות לרשות בכדי לבנות את המשכן. אך ביחס לכל חפץ עלינו לברר אם חפץ זה משמעותי דיו בכדי שטלטולו מרשות לרשות ייחשב כמלאכת הוצאה. וכן על זה הדרך.

ביחס למלאכת בנייה ניתן לזהות מדוע כל שהוא עשוי להיחשב כמלאכה משמעותית דיה. אך הגמרא (מסכת שבת דף קב ע"ב) מתעקשת לברר היכן נעשתה בנייה בשיעור של כל שהוא במשכן עצמו: תופרי היריעות ניצלו חורים קטנים להחביא מחטים; כלים מסוימים זקוקים לרגל קטנה ביותר להעמיד אותם, והרכבת הרגל הזאת בונה את הכלי; פעמים שחסרון מסוים, בקיר או בקורת עץ, זקוק למילוי, והמילוי הקטן הזה הוא ההבדל בין קורה שלמה ובין קורה שאינה ראויה. כל אלו דוגמאות לקדיחה או מילוי קטנים מאוד, שנחשבים לבנייה.

אך החיפוש הזה הוא חריג ביחס ליתר אבות המלאכה. שיעור הוצאה מרשות לרשות אינו נמדד לפי ההוצאה שהייתה במשכן, אלא לפי ההוצאה המשמעותית בהתאם לחפץ המסוים שמבקשים להוציא. אם אדם מוציא שעווה בשבת, השאלה היא מהי הכמות השימושית של שעווה בחברה ובזמן בהם האדם חי, ולא השאלה כמה שעווה טלטלו כדי לבנות את המשכן. מדוע בהקשר של מלאכת בונה מבררים איזו בנייה נעשתה במשכן, ולא מסתפקים בשימושיות של הבנייה אצלנו?
התוספות והריטב"א מסבירים שביחס למלאכת בונה קיימת המורכבות שפתחנו בה. בנייה זו מלאכה כללית, המתייחסת למלאכות קטנות רבות מאוד. מלאכות השבת מבוססות על "בניית" המשכן. כל אבות המלאכה מבוססות על הבנייה הזאת. אם כך, בעצם בכל פעולה, באורג ובאופה והעושה שני בתי נירין, כל אלו הן מלאכה של "בנייה". בכדי לייחד את מלאכת "הבונה", עלינו לזהות את השימוש המסוים שנעשה בבניית המשכן במלאכות הבנייה שאנו רגילים אליהם. לכן הגמרא אינה מסתפקת בזיהוי המלאכות הרלוונטיות, אלא מבררת כיצד פרטי מלאכות הבונה נעשו בבניית המשכן.

אב מלאכה העומד בבעייתיות דומה הוא המכה בפטיש. המלאכה הזו היא מלאכה של סיום המלאכה, ויש לעמוד על טיבה, ועל היחס בינה ובין מלאכת הבונה. על כך, בעזרת ה', בשבוע הבא.

מתוך העיתון 'בשבע'

יראת ה'