"חדש ימינו כקדם" | הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל | בית המדרש

שבת ומועדים
עשרת ימי תשובה

קטגוריה משנית

ספריה
עשרת ימי תשובה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

6493

5 דק' קריאה

"רבא בתר צלותיה אמר הכי: עד שלא נוצרתי איני כדאי וכו' והיינו וידוי דרב המנונא זוטא ביוה"כ" (ברכות יז, א).

מענין, משום מה רבא אמר את זה כל יום ורב המנונא זוטא רק פעם בשנה.
יש לשים לב לעצם התפלה שתכנה התבטלות עצומה כזאת. אין לראות בזה גוזמא, כי הרי כך אמרו, שירמיה ודניאל לא אמרו שבחו של מקום "הגבור והנורא" משום ששאלו: היכן גבורתו ונוראותיו (יומא ס"ט ב'). ואעפ"י שבכח השכל ודאי לא הרהרו ולא פקפקו אחרי מידותיו, מ"מ הואיל והיה חסר בהרגשה, הרי אמרו ע"ז: "לפיכך לא כיזבו בו" (שם). כלומר, שאילו היו אומרים היה זה כזב. א"כ צ"ל שאמוראים אלה הרגישו. ולפ"ז י"ל שרב המנונא זוטא הגיע לכלל הרגשה זו רק אחת בשנה, ורבא, שהיה גדול הדור בשעתו, הרגיש זה כל שעה.

נחשוב נא קצת על הדבר. גדול הדור, נאמן התלמוד הבבלי, אומר: "עפר אני בחיי... הריני ככלי מלא בושה וכלימה". וגם בשבילנו תקנו לאמר תפלה זו, להטעימנו מקצת מיסורי הגדלות, פעם בשנה. בדורנו, דור ההתרברבות והתיפוף בתופים על כל דבר גדול וקטן, זה נראה מזויף, מעושה, לא נכון; אולם, כבר הראינו, כי רק מתוך עומק הרגשה נאמרו הדברים. לפעמים אנו יכולים לחשוב כי יש בזה משום בטוי של נפש חולנית, פקפקנית, בעלת מרה שחורה; אולם, אומר המימרא מוציא אותנו מכלל ספק זה. אף הוא אמר שם עוד מימרא הזורעת אור על הקודמת: "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים" וכו' עי"ש. ומה שהאדם מתקרב יותר לתכלית זו הרי הוא רואה יותר את האפשרויות, את התפקיד, את אשר הזניח הוא ברוב גודלו, את ההישגים לעומת מה שראוי להשיג, ומזה נובעת הרגשת הביטול. כי הגדול יותר יודע יותר מה שיכולים ומה שצריכים להשיג.

התשובה, מטרתה היא: "'חדש ימינו כקדם', כקדם של אדה"ר" (איכ"ר ה'). אם כי ראשיתה ותחילתה במעשי היחיד, בדקדוק קטן וקל של הלכה ודברי סופרים ומנהג ישראל, הרי זה שואף הלאה לתיקון הממלכתיות הישראלית, עובר דרך תיקון המין האנושי אשר יבא ללמד תורה בהר ה', ומגיע למדרגתו של אדה"ר קודם החטא, אשר לא רק המין האנושי יתוקן, כי אם גם כל הטבע כולו "ואריה כבקר יאכל תבן" (ישעיה יא, ז) וכו'.

כי ההשקפה היהודית רואה את העולם כולו כמקולקל, את הטבע כולו כבלתי טבעי, כירידה, כשנוי שחל עם החטא. ולא פלא, שעם בדיקת האדם לאורם של שבעת הימים, לאור אותו מצב קדום אידאלי, גם במשובחים שבבני האדם ימצא החטא.

החטא, אשר אינו בעקרו בפועל, כי אם בכח, במורשת החטא, בנטיה לחטא, בהתאבקות אשר יש רק בה בכדי להתגבר על הטבע הרע, ואף אם ההתאבקות אינה בולטת כלפי חוץ, אבל כל עוד לא הגיע למצב של "לבי חלל בקרבי" (תהילים קט, כב), הרי הוא בגדר "בינוני" - "שזה וזה שופטם" (ברכות סא, ב), שכבר הסביר בעל התניא זצ"ל (לקוטי אמרים י"ג) שאין הכונה לבינוני שעושה גם עבירות, אלא שעדיין לא ניצח את הרע בחינת "לבי חלל בקרבי".

מורשת חטא זו, אשר דוד המלך ע"ה ג"כ עמד עליה באמרו: "הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי" (תהילים נא, ז), היא הינה אולי זאת, שהתודה רבא עליה. רבא, אשר אנו מוצאים אותו שאמר על רב המנונא שהאריך בתפילתו: "עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה" (שבת י, א), שראה גם תפלה כמדרגה נמוכה, ודאי שלא נפגע מעצם החטא, רק בושה זו, שהוא מתאונן עליה, היא בגלל עצם העובדא של "עפר אני בחיי", שיסוד העפר עדיין פועל (ועי' גרסא בגמרא ברכות הנ"ל רבא אמר כגון אנא בינוני).

כי תחילתו של אדם ותחילתה של בריאה היו לגמרי באופן אחר. "ותפקחנה עיני שניהם" (בראשית ג, ז), "וישמעו את קול ה'" (שם ח), זהו אחרי החטא. קודם החטא היה עיקר הראיה תלויה בלב: "ולבי ראה הרבה חכמה ודעת" (קהלת א, טז), שהמושכלות היו בחינת ראיה בחוש, משא"כ הדברים הנראים היו כאיזה מין ספור רחוק, זו המדרגה שהגיעו ישראל אליה בקבלת התורה (נפש החיים ג' י"א). אנו כבר התרגלנו לעולם זה, והוא נראה לנו כטבעי וכנורמלי, אולם הוא בא לאחר שאכל מעץ הדעת טוב ורע. כי חטאו של האדם היה בזה שדימה להיות כאלקים יודע טוב ורע. כי בפרט זה היה זה "ותחסרהו מעט מאלקים", שמידת האדם היתה צריכה להיות מדת האמת ולא מדת הטוב, שהנה בהכרח סוביקטיבית אצל האדם. ואכן כל העולם כולו נהפך לסוביקטיבי, אשר מושגי הטוב והרע שבו הנם יחסיים.

אם נשאל את עצמנו טוב הוא העולם או רע, אז נצטרך לענות גם טוב וגם רע. יתר על כן אין רע מבלי טוב ואין טוב מבלי רע, כי הרע צומח מהטוב ולהיפך. התולעת הנאכלת ע"י הצפור, ביחס לצפור זה טוב, היחס לשלשול הקטן הוא רע, רע מאד. וכך כל בע"ח משתלט על השני, מנצל את חולשתו של השני, וחי על חשבון חרבנו של השני. מלחמת הקיום, וחוק הברירה הטבעית הנם חוקים אשר במובן כללי יש בהם משום שמירה על המין, משום השבחת המין וכו', אולם במובן פרטי יש בהם רע, רע לאותו פרט שנפגע מזה.

"אמר רבי יוחנן אלמלא נתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול, גזל מנמלה, עריות מיונה, דרך ארץ מתרנגול" (עירובין ק, ב). וא"כ לכאורה למה ניתנה תורה, הרי מילתא דאתי בסברא הוא. אולם, הכונה היא, כי אז היה המקור לכל דברים אלה לגמרי מאופן אחר. הצניעות של החתול, הנה רק למראית עין, החתול המתרחץ בשקדנות שכזו מטעה אותנו לראותו כבריה שלא נוגעת לרעה באף אחד, אבל למעשה ה"ז רחיצה אחרי ארוחת רצח. הטבע מראה לנו לא להתגבר על רצון הרצח, אלא לכסותו במעטה צבוע של צניעות. הנמלה יש לה תורת השמירה מגזל רק כלפי חברתה, וזהו היסוד של המוסר התועלתי של "שלי שלי" וע"כ גם "שלך שלך". היונה מקורה בעריות של אח נושא אחותו, הדרך ארץ של התרנגול, על הבטחותיו החסודות, וההצטערות לאחר המעשה, ידוע לנו היטב מדרך הדיפלומטיה של היום הזה.

התורה באה להטעימנו מעין עוה"ב, שהוא בחינת "כקדם", וזהו חידושה.
בקה"ר (ג' ב') על הפסוק: "את הכל עשה יפה בעיתו", דורש שיפה עשה שברא אברהם לאחר אדה"ר, שאם היה בורא אברהם קודם, אם יקלקל מי יבא אחריו, לא כן אם קלקל אדם, שבא אברהם אחריו ותיקן. ואינו מובן, שאם החשש קיים שאברהם יקלקל, מה הערובה שיתקן מה שקלקל אדה"ר.

"אברהם ראה בירה דולקת" וכו' (ילק"ש בראשית י"ב ס"ב), אברהם ראה עולם שהכל יפה בעתו, אולם אברהם גם ראה את העולם הנוכחי. בהבדל מאדה"ר, שללא יגיעות זכה להתגלות שכינה, אברהם גילה שכינה מעצמו, וזה גילה בהכרח מחמת הכח המוסרי החזק שבקרבו, שהיה בדיסהרמוניה עם העולם כולו, שעי"ז הכיר שהעולם הוא עולם מקולקל, שהעולם ביסודו הוא לא רק יפה, כי אם גם טוב. וזה היה אפשרי רק מפני שהעולם הוא אי נורמלי, ע"כ יכלה העין החודרת למצא את היסוד הראשוני, הטבעי. אילו היה העולם מתחיל מצורה זו, אילו היה זה טבעו של עולם, מי יודע אם גם אברהם לא היה מקלקל.

וזהו אולי סיום תפילתו של רבא (ברכות יז, א): "שלא אחטא עוד, ומה שחטאתי מחוק ברחמיך הרבים". הכונה שימחק ע"י הכנסת מקור רחמים מרובים בלבו של האדם, שמכח רחמים אלה יגיע להכרה עמוקה ותחושת הבורא באופן שהחטא יתנדף מעיקרו מבלי אפשרות אחיזה.
תפילתנו כי נגיע ליום בו יקוים: "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר" (ישעיה מ, ה) ששוב יראו את הנשמע, ו"מלאה הארץ דעה את ה'" (ישעיה יא, ט). או"א.

* * *

"'חדש ימינו כקדם’, כימי אדם הראשון" (איכ"ר ה' כ"א). התשובה חותרת למוסדות ארץ, לעקור שורשו של חטא מן העולם, להוציאו מתוך קירות לבבנו, שלא נצטרך למלח החיים - המוות, שלא נצטרך להזכיר לעצמנו את אפסותנו בכדי לברוח למצא מחסה באלקים חיים ומלך עולם (ה' אורי). במרע"ה נאמר: "הן קרבו ימיך" ועי' מד"ר וילך ב' פירושים: או מחמת ה"הן לא יאמינו", או מחמת "הן היה האדם" וכו' (דב"ר ט' ו', ח') הכל אחד. חוסר האמונה שנובעת מתוך אי ראית התוך, אלא הכרת הקליפה החיצונית עם אותה אמונה בכח השיפוט העצמי, היא הנה מיסוד החטא ומיסוד המות. כשתחזור האמונה היסודית המקורית שוב לא יהא צורך ב"יזכור לו יום המיתה", שוב כל גילויי החיים יהיו רוויים מהכרת אלקים וידיעתו ולא יהא צורך להדגיש החיוב מתוך השלילה וכו'

(מכת"י)

עשרת ימי תשובה