ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ראש השנה
- מלכויות זכרונות ושופרות
ואילו התשב"ץ ח"ג סי' קעו חלק על כך וכתב: 'המנהג הוא לומר אבינו מלכנו בין בר"ה, בין בשבת בנתיים, בין ביום הכפורים שחרית ומנחה. ואף על פי שהר"ן לא כתב כן, טועה היה במנהג מקומו כמו ששמענו מתלמידיו פה אל פה', וכן סברו השיבולי לקט בסי' שה והברכי יוסף בסי' תקפד סק"ג. וראה בראבי"ה ח"ב סי' תקלז ובאור זרוע ח"ב סי' רפא שנחלקו בכך הגאונים: 'ויש שאומר בשם רבינו גרשם מאור הגולה, שיש לאמרו אפילו בשבת, ויש שאומר משמו שרק בערב שבת במנחה יש לאמרו ולא בשבת', וסיים, שהעם לא נהגו לאומרו כלל. הב"י בסי' תקפד לא הכריע בדבר.
וצ"ב במאי פליגי.
במגן אבות למאירי סי' כד מבואר כי יסוד מחלוקתם היא, אם לומר ולבקש צרכים חרף קדושת השבת, מפני שאלו ימי הדין, או שיש להמנע מכך ככל שבתות השנה: 'הדבר ידוע שעשרת ימים אלו נתנו לתשובה וברבוי כל מיני תפלות מה שלא הותר בשאר ימים טובים... שימים אלו נתיחדו לתשובה וכל מיני התפלות הם הערה לתשובה והכנעת יצר. ואע"פ שנתערבו ביניהם קצת דברים של שאלת צורך הכל נגרר אחר העקר'. ובכך באר את היתר הוספת צרכיו בשלש ראשונות ואחרונות בעשרת ימי תשובה, וכן את מנהג הגאונים והחסידים להתענות בר"ה אף שחל בשבת, ובשבת של עשרת ימי תשובה, ולהרבות בתפלות וצעקות ובכל מיני הכנעות, ולא חששו לבטול עונג שבת, שכן 'ימים אלו לא נתנו אלא להכנעת ושבירת היצר'.
אך ניתן לבאר באופן נוסף את מחלוקתם. הריב"ש בסי' תקיב כתב שיש מנהגים שונים בדין אמירת תחינות ושאלת צרכים בשבת, ובהיתר התענית ביום זה. אך הכריע כי: 'המנהג הטוב והישר בעיני... שלא לאמרו כלל בשום שבת, אף ביום הכפורים. שכיון שאין זה מנוסח התפלה עצמה, והוא נוסח שאלת צרכים לעצמו אין לאמרו בשבת'. ובהמשך דברי הריב"ש הקשה, מדוע אין להמנע מלומר בשבת את פיוטי הסליחות והבקשות הנהוגות לומר בתפלה עצמה, ואת התוספות הנהוגות בעשרת ימי תשובה. והביא ירושלמי במסכת שבת פט"ו ה"ג: 'תני אסור לתבוע צרכיו בשבת. רבי זעורה שאל לר' חייה בר בא, מהו מימר רעינו פרנסינו. אמר ליה טופס ברכות כך הן'. הרי הותר להתפלל נוסח תפילה ומטבע ברכה שקבעו חכמים לומר בימים אלו, הגם שכלול בה בקשת צרכים, וכן באר האליה רבה סי' תקפד סק"ז. וכן הוא ברמב"ן בשבת בדף קיג:: 'שטופס ברכה כך הוא בחול ואין צריך לשנות, אבל לשאול צרכיו מעצמו אסור'. וי"ל כי בהכי פליגי המנהגים, אם אבינו מלכנו נאמר דרך תפילה וכחלק מתפילות היום, ואולי משום כן מסמיכים אמירתו לחזרת הש"ץ, קודם אמירת קדיש תתקבל, והחולקים ס"ל שנאמר כתוספת בקשה ותחינה שנאסרה בשבת. ולמ"ד שכבר בערב שבת אין אומרים אבינו מלכנו, צ"ל שמשום כבוד שבת השמיטו התחינות.
אולם בלבוש שם סק"א הובא טעם אחר לכך, שאין אומרים אבינו מלכנו בשבת. וכתב שנוסח 'אבינו מלכנו' תוקן להאמר בר"ה שחל בחול למרות שהינו מועד, בשל כך שנמנעים מלומר את הברכות האמצעיות של שמונה עשרה (צ"ל, שאינו תחליף לבקשות שבתפילה, שכן בעשרת ימי תשובה מוסיפים לאומרם למרות שמתפללים שמונה עשרה. אך ראו לנכון לאומרם כדרך תפילה ככל ימי תשובה אלו אף ביום טוב שבהם. ולדברים אלו, שפיר הסמיכוהו לתפילה). ובשבת שמדינא אינן נאמרות, לא צריך לאומרם: 'ואומרים אבינו מלכנו חטאנו לפניך, שהוא נתייסד מפי ר' עקיבא כנגד ברכות אמצעיות של שמונה עשרה... שאבינו מלכנו חננו וענינו כנגד חונן הדעת, החזירנו בתשובה כנגד הרוצה בתשובה, סלח ומחל כנגד סלח לנו... ואם הוא שבת אין אומרים אבינו מלכנו... שלא נתייסד אלא כנגד האמצעיות שעיקר תקונם לא היה אלא בחול, לפיכך כשחלים ר"ה ויו"כ בחול כיון שיום זה אינו קבוע להיות בו ראש השנה לעולם, ואם לא היה היום ר"ה ויו"כ היו אומרים אלו הברכות עצמן, עכשיו לפי שחל היום ר"ה ויו"כ משלימין אותן על ידי שינוי באבינו מלכנו. אבל כשחלו בשבת, אפילו אם לא היה ר"ה ויו"כ לא היו אומרים ביום זה אלו הברכות, גם כשחלין בו ר"ה ויו"כ אין צריכים להשלימו בהם'. ולדבריו י"ל דפליגי אם יש לומר נוסח זה בשבת מאחר שהברכות האמצעיות אינן נאמרות בפועל (ראה מג"א סי' רסח סק"א, שרק משום כבוד שבת לא אטרחוהו לאומרם. ומדינא היה ראוי לאומרם), או כיון שלא תיקנו לאומרם אין צריך להשלים אמירתם.
ויש לבאר את מחלוקתם באופן נוסף בהקדם דברי הכלבו בסי' סד שהובא בב"י בסי' תקפד, העומדים ביסוד תקנת אמירת אבינו מלכנו: 'אחר תפלת שחרית ומנחה אומר אבינו מלכנו חטאנו לפניך, לפי ששנינו פעם אחת גזרו תענית ולא נענו וירד רבי עקיבא לפני התיבה ואמר אבינו מלכנו חטאנו לפניך, אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה, ומיד נענה. וכשראו הדור שנענה באותה תפלה הוסיפו עליו דברי בקשות ותחנונים, וקבעום לי' ימי תשובה'.
מקור המעשה הוא בגמ' בתענית בדף כה:: 'מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה. ירד רבי עקיבא אחריו, ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה. אבינו מלכנו למענך רחם עלינו, וירדו גשמים. הוו מרנני רבנן. יצתה בת קול ואמרה, לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו, וזה אינו מעביר על מדותיו'.
וצ"ב, שכן הגמ' במפורש אומרת כי אין המענה תלוי בנוסח, אלא באישיות המבקשת 'שזה מעביר על מידותיו', וא"כ מדוע ראו לנכון לתקן נוסח זה. וצ"ל, שביקשו בכך לעורר את האדם ולכוונו ולהדריכו, ולא נועדה בכדי לתבוע צרכיו בלבד.
כן הבין המגן אבות למאירי בסי' כד: 'הרי תפלה זו היתה ידועה אצלם כתפלה חשובה. וכן הדין מפני שעקרה לתשובה וליחוד השי"ת ושאלות כלליות להעמדת העם הנבחר, אשר בקיומו שישגב שמו של הב"ה ית' שמו וית' זכרו'. כלומר, בבקשתינו ב'אבינו מלכנו' אנו מקבעים בנפשותינו את אותם ערכים ומעלות שעליהם אנו נושאים תפילה, ובכך אנו מרוממים נפשותינו ומידותינו, ואינה בגדר בקשת צרכים גרידא. ע"כ יש שסברו שניתן לאומרו בשבת.
כאב הגלות ותקוות הגאולה
אנחנו קודש למענך
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
איך לומדים גמרא?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
בריאת העולם של פסח
איך מוסרים את הנפש בימינו?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
מה המשמעות הנחת תפילין?
חנוכה הכשרת כלי הזוגיות
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
