"וַיִּקַּח ה' אלקים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: וַיְצַו ה' אלקים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: וַיֹּאמֶר ה' אלקים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: (בראשית ב', טו - יח)

"כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת"

"וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל: וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אלקים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן" (בראשית ג', ב - ג)

"מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל - פירוש הוא מצווה להחיות נפשו ולהינות מפרי הגן וכמו דאמר בירושלמי סוף קידושין עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראה עיניו ולא אכל. ואם אמר האדם לאשתו כי השם יתברך צוה לאכול מן הגן אף שלא כיוונה למצווה מכל מקום היה קיומה מגן שלא לאכול מעץ הדעת. אבל כיון שלא אמר לה במצוות השם יתברך לאכול ולא קיימה המצווה וכדברי הרא"ה באוכל מצה וסבר שהוא חול לא יצא (גם למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה). וכמו שלא הזכירה חווה הציווי רק בלא תעשה, לכן לא הגין עליה ועברה הלא תעשה".