ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מהלכות שבת ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשרי תשס"ז

מהלכות שבת

"קול צופייך" - גיליון 376



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

כי בו שבת מכל מלאכתו - בדיבור
בקידוש של ליל שבת אנו מזכירים את מעשה בראשית, (בראשית ב, א-ג):
"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת".

והנה, המתבונן יראה ש"מלאכתו" של בורא העולם לא היתה אלא בדיבור, שכן "בעשרה מאמרות נברא העולם" (משנה אבות ה, א). ומכאן למדו שכיון שהקב"ה שבת מה"דיבור" שדיבר בששת ימי הבריאה, הרי שנתקדש הדיבור, וצריכים לשומרו מכל משמר בשבת שלא יהיה הדיבור בשבת כדיבור של יום חול. ובקושי התירו לומר "שלום" לחברו או "צפרא טבא", ותקנו לומר "שבת שלום" או "שבתא טבא" (השל"ה הקדוש). וכבר מצאנו שיש בדיבור ממשות, שכן אמרו חז"ל (ברכות ו' ע"ב):
"וא"ר חלבו אמר רב הונא כל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום יקדים לו שלום שנאמר בקש שלום ורדפהו ואם נתן לו ולא החזיר נקרא גזלן שנאמר ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם".

והביאור בזה הוא, לפעמים אדם רואה את העני בא מולו, והוא בכוונה בורח לצד השני, למרות שהעני אינו רוצה אלא לברכו בברכת שלום, וזאת משום שהוא חושש שאם יכנס עמו בדברים הוא עלול גם לבקש ממנו כסף. נמצא שמניעת דיבור מביאה לידי הפסד וזהו "גזלת העני". מכאן שלדיבור יש כח עצום, וצריכים לקדש אותו בפרט בשבת, שבו היתה ה"מנוחה" של בורא העולם.

דיבור והליכה בשבת בשונה מימות החול
הגמרא (שבת קיג ע"א וע"ב) דורשת מפסוקים את עניין כבוד השבת וקדושת הדיבור בשבת שצריך להיות שונה ומקודש יותר מהדיבור של יום חול, וז"ל:
"וכבדתו מעשות דרכיך. 'וכבדתו' - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי. 'מעשות דרכיך' - שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. 'ממצוא חפצך' - חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין (כגון פוסקים צדקה ומשדכין על התינוקות ליארס - רש"י). 'ודבר דבר' - שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. דיבור אסור, הרהור מותר".

מכאן למדנו: שיש חובה להכין בגדים מיוחדים ומכובדים לכבוד שבת. ההליכה בשבת תהיה איטית ובמתון ולא מהירה כבימות החול. ויש להזהר שלא לדבר בענייני מסחר ועבודה, אבל בענייני מצוה, מותר.

חכם צדקה הזקן זצ"ל, היה חסידא קדישא ופרישא, והוא הנהיג בבית הכנסת שלו שלא יזכירו את שֵם המטבע בעת מכירת המצוות בשבת, כלומר לא היו אומרים 5 לירות או 6 לירות וכדו' אלא היו אומרים 5, 6 - כל כך היתה קדושת השבת רבה ועצומה בעיניו.

בדרך ההליכה בשבת יש נפקא מינא לאיסורים דאורייתא, ולענייני בריאות. וכך אומרת הגמרא (שם):
"בשלמא כולהו, לחיי. אלא, שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול מאי היא? כי הא דאמר רב הונא אמר רב ואמרי ליה אמר רבי אבא אמר רב הונא, היה מהלך בשבת ופגע באמת המים, אם יכול להניח את רגלו ראשונה קודם שתעקר שניה, מותר, ואם לאו, אסור. מתקיף לה רבא היכי ליעביד, ליקף קמפיש בהילוכא, ליעבר, זימנין דמיתווסן מאני מיא ואתי לידי סחיטה, אלא בהא כיון דלא אפשר שפיר דמי! אלא, כדבעא מיניה רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי, מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת, אמר לו וכי בחול מי הותרה, שאני אומר פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ומהדר ליה בקידושא דבי שמשי", עכ"ל הגמרא.

מדיני סוחט - בימות החורף זורמים מי הגשמים ברחוב, וביום שבת יש להזהר שלא יכנס לתוך שלוליות וכדו' שמא ירטבו מכנסיו ויבא לידי סחיטה, ועל כן יעקוף את מקום המים או שיגביה את מכנסיו. חשש זה מצוי יותר בערי המישור כגון בני ברק וכדו' שהמים מצטברים ברחוב וזרימתם איטית, אבל בירושלים שהיא הרים וגבעות, כמעט ואין הצטברות של מים במקום אחד אלא הם מיד זורמים (ועיין לשו"ע סי' ש"א סעי' ג' ולחונים עליו).

לימוד תורה בשבת

ואומרים התוספות (שבת קי"ג ע"ב, ד"ה "שלא"), וז"ל:
"שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול - פי' בקונטרס, כגון מקח וממכר, ואין נראה לר"ת דהא כבר נפקא ממצוא חפצך, אלא אומר ר"ת כדאמר בויקרא רבה ר"ש בן יוחי הוה ליה אימא סבתא דהות מישתעיא סגיא, אמר לה אימא, שבתא הוא! שתקה. משמע, שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול. ובירושלמי אמרינן בטורח התירו בשאלת שלום בשבת", עכ"ל.

מכאן אנו למדים שיש להשקיע את כח הדיבור בשבת בלימוד התורה, ולא בדברים בטלים שאין בהם שום תועלת, ואדרבא יכול לגרור את הדובר לאיסורים חמורים כגון לשון הרע ורכילות וכדומה.

שינה בשבת
ואומרים משם האר"י הקדוש, ששבת אמנם ניתנה למנוחה, אבל זה לא נאמר אלא לתלמידי חכמים שממיתים עצמם באהלה של תורה כל השבוע יומם ולילה, ובשבת יכולים לנוח שעה או שעתיים. אבל אלו העוסקים לפרנסתם כל ימות השבוע, ואין להם פנאי ללמוד תורה, עליהם להגביר חילם ללמוד תורה בשבת, ולא ינוחו ביום שבת אלא חצי שעה, ושאר היום ינצלו ללימוד תורה (וכן נפסק בשו"ע או"ח סי' ר"צ ס"ב ברמ"א).

כי אקח מועד אני מישרים אשפוט
וידוע שלאחר מאה ועשרים שנה של האדם ישאלו את האדם האם הוא קבע עתים לתורה, והוא יטען כל מיני תירוצים שהיו לו עבודות שונות, ולא היה לו פנאי ללמוד. וכשישאלו אותו אם בשבת הוא למד, שהרי בשבת אין לו עבודה שמפריעה לו מלימודו, וכי מה יאמר, שהוא אכל ושתה וישן?! ועל זה אמר דוד המלך ע"ה בתהלים (עה, ג) "כִּי אֶקַּח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט" - אם במועדים קובע עיתים לתורה, לא ייתבעו אותו מדוע לא למד תורה כל השבוע. כי אם עסק לפרנסת ביתו במשך השבוע ולא היה פנאי בידו ללמוד תורה, ובשבת ומועד שיש לו פנאי הוא קובע עיתים לתורה, לא ייתבעו ממנו כלום, כי הוכיח שכשיש לו זמן, הוא מנצלו ללמוד תורה.

וקוי ה' יחליפו כח
ישנם אנשים שכל השבוע עובדים בעבודות שונות ומהם קשות ומפרכות, והם אנשים בריאים חזקים וחסונים, שלא מגלים סימני עייפות כל שעות עבודתם, למרות שעובדים שעות רבות. והנה כשהם באים בשבת לבית הכנסת לשיעור תורה או לדרשה הקבועה, נופל עליהם נמנום כבר בתחילת השיעור או הדרשה. פעם אמרתי על כך את הפסוק (ישעיה מ, לא) "וקוי ה' יחליפו כח", וביארתי שהכוונה לתלמידי החכמים שתש כחם מלימוד התורה, אבל הם מגלים ערנות בשיעורי התורה ובשמיעת הדרשות, וטוב שיתחלפו עם אותם "עמלים" שבהגיעם לדרשה נופלת עליהם עייפות נוראה, ושיתנו להם את כחם ואת חוסנם, כך שיוכלו ללמוד תורה בשבתות ובמועדים. וברוך ה', היום יש בתי כנסת שפתוחים מרבית שעות היממה בשבת וכל דורש יכול לבוא בכל שעה ולהתיישב ללמוד תורה ללא מפריע.

ממצוא חפצך ודבר דבר
וכתב מרן בשו"ע (או"ח סי' שז סעי' א'):
"ודבר דבר, שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. הלכך, אסור לומר דבר פלוני אעשה למחר או סחורה פלונית אקנה למחר, ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות", עכ"ל.

וכתב המש"ב (שם, ס"ק ד'):
"ומ"מ, יזהר מלהמשיך הרבה בזה, דאף בדבר שהוא עונג גמור כמו אכילה ושתיה ושינה, מבואר בסימן ר"צ ובב"י בסימן רפ"ח דאין להמשיך הרבה, דלאלו שאינם עוסקים בתורה בימות החול ניתן שבת עיקרו לד"ת. ואפילו לת"ח היגעים בתורה כל ימות השבוע ג"כ איתא באחרונים שלא ירבו בו יותר מדאי משום בטול תורה", עכ"ל.

ועוד כתב אח"כ, שלא יאמר לחברו שקנה חפצים במקום פלוני שם הם טובים וזולים, אבל יכול לומר לו כך וכך קניתי מבלי לפרט במחיר ובמקום שקנה.

שלא להזכיר מלאכות אסורות שיעשה אותם למחר
אסור לומר בשבת שיעשה למחר מלאכות שאסור לעשותן בשבת, ואפילו אם איסורן אינו אלא מדרבנן (מש"ב שם). ולכן לא יאמר לחברו "מחר אני אתקשר אליך", ואם מוכרח לבקש מחברו שיתקשר אליו למחרת השבת, יאמר לו מחר נדבר בע"ה, וכיון שלא אמר לשון "התקשרות" שהיא מלאכה האסורה בשבת, לית לן בה. וכן לא יאמר לחברו "מחר אני נוסע לתל אביב", אבל רשאי לומר "מחר אני הולך לתל אביב", כי כל דבר שיש היתר לעשותו מותר לאומרו לחברו, וכיון שיכול ללכת בשבת על ידי בורגנין, לכן מותר לומר בלשון 'הליכה' (עיין לבא"ח וישלח אות ג').

כמו כן, לא יאמר לחברו העובד כסייד, שיבוא אליו לאחר שבת כדי לדבר בענייני סיוד דירתו, אלא יאמר לו בא אליי בבקשה לאחר שבת, והוא יבין בעצמו שבכוונתו לדבר עימו בענייני סיוד הדירה.

כיבוד אב
כתוב "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך". ואומרים חז"ל, אם אין לבן כסף, אינו חייב ללוות, כדי לכבד את אביו בממון.

ומעשה באדם אחד שאביו היה גר בתל אביב, והוא בירושלים. יום אחד שלח האב לבנו שיבא לבקרו. ענה לו הבן שישלח לו כסף לנסיעות באוטובוס שכן הוא צריך לבא מירושלים לת"א, וכתוב ברמב"ם "משל אב" (פ"ו מהל' ממרים הלכה ג'). הלך האבא לשאול את הרב כדת מה לעשות. אמר לו הרב, תגיד לבנך שיבא ברגל, ואם אינו יכול לבא ברגל והוא חפץ לנסוע בתחבורה ציבורית בשביל הנוחיות של עצמו, שיוציא מכספו.

למען יאריכון ימיך
הרה"ג זוין זצ"ל היה מספר, מעשה באדמו"ר גדול שהיה נוהג להתפלל כמנהג האדמור"ים. בשעה שמונה הוא היה קם ועושה הכנות לתפילה. בשעה תשע היה עורך התוועדות, ורק בשעה עשר או אחת עשרה היה מתפלל שחרית, ובשעה שתים עשרה היה אוכל ארוחת בוקר. יום אחד שלח לו אביו מכתב ובו הוא מבקש מבנו שיבא לבקרו אבל בתנאי שיתפלל עימו בנץ החמה. אמר לו הבן שהוא מסכים. הלך הבן עם אביו לתפילה בהנץ החמה בשעה ארבע וחצי בבקר, וכשסיימו את התפילה רואה הבן שכעת יש לו יום ארוך ואמר, כעת אני מבין מה שכתוב "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך", כי מקודם היה לי יום קצר.

דיבור בענייני מצוה
וכתב הבא"ח (ש"ש וישלח א'):
"ואם הוא דבר מצוה כגון דאומר בשבת שרוצה לכתוב למחר ס"ת או תפילין ומזוזה וכיוצא בזה יש מתירים משום דחפצי שמים הם ויש אוסרים דס"ל לא אמרו חפצי שמים מותרים לדבר בהם בשבת אלא דוקא אם יש צורך מצוה באותו דבור אבל לומר למחר אכתוב תפילין ומזוזה אין צורך באלו דבור דבין אם אמר בין אם לא אמר הנה הוא עושה המצוה למחר וצריך לחוש לדברי האוסרין. מיהו כתב הרב תוספת שבת ז"ל דאם מתיירא שמא יתרשל בדבר שרי לזרוזי נפשיה דהוי כנדר כמ"ש ביו"ד סי' ר"ן".

נשבעתי ואקיימה
חז"ל אומרים "כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו" (סוכה נ"ב ע"א). יצר הרע היה בא ואומר לדוד המלך ע"ה: מדוע אתה לומד תורה כל היום, והרי אתה מלך, ותפקיד המלך לעסוק במלחמות ובמשפט העם? וכששמע זאת דוד המלך, מיד נשבע שהוא ישב וילמד תורה, וכיון שנשבע הוא חייב לקיים זאת, וזהו שכתוב "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך" (תהלים קיט, קו).

כלומר, בעלמא אדם לא ידור ולא ישבע, אבל אם עושה כן כדי להכניע את יצרו, מותר (עיין נדרים דף ח' ע"א).

חשבתי דרכי ואשיבה רגלי
וזהו שאומר דוד המלך ע"ה בתהלים (קיט, נט) "חישבתי דרכי ואשיבה רגליי אל עדותיך", כשהיה דוד המלך רוצה ללכת לבית המדרש ללמוד תורה היה היצר הרע מסית אותו ואומר לו 'וכי מתאים למלך לשבת עם פשוטי העם ולהתיש את כוחו בלימוד התורה, הרי מלך אתה, ולך נאה ללכת ולצפות במרוצי סוסים, או במשחק כדורגל', וידוע שכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו (סוכה נ"ד). מה היה עושה דוד המלך? הוא היה אומר לעגלון שיסיע אותו לכל מיני דרכי תענוגות, ובאמצע הדרך היה דוד המלך אומר לעגלון שיסיט את המרכבה לכיוון בית המדרש, ומשאיר את היצר מבולבל ונבוך.

שלא יחשיך על התחום
אם הולך להתפלל ערבית של מוצאי שבת בבית כנסת הסמוך לתחנה מרכזית, וכוונתו לנסוע באוטובוס מיד לאחר התפילה - בעצם ההליכה לבית הכנסת בשבת אין שום איסור למרות שבמחשבתו לנסוע מיד בצאת השבת. ובלבד שעושה כן במוצאי שבת לאחר צאת השבת.

אבל אסור לאדם להגיע ל'תחנה המרכזית' לפני צאת השבת, למרות שאינו מחלל שבת כלל, וגם מארגן שם מניין לתפילת ערבית של מוצאי שבת וכל כיוצא בזה, ומטרתו להיות בתחנה המרכזית מוקדם כדי להקדים ולצאת את העיר מייד בצאת השבת, ועל זה נקבעה ההלכה "שאסור להחשיך על התחום". כלומר, שלא יעמוד אדם סמוך לתחום שבת, כדי לחצות אותו מייד עם צאת השבת.

עולה על אוטובוס שנסע לפני צאת השבת
אם למשל גר בנתיבות ובמוצאי שבת רוצה לנסוע באוטובוס הראשון שיוצא מהעיר, אע"פ שיודע שהאוטובוס שאליו הוא מתכונן לעלות עליו יצא מבאר שבע הדרומית עוד לפני שיצאה השבת, מותר לו לנסוע בו, כיון שהוא עולה לאוטובוס אחרי שאצלו יצאה השבת, ולא אכפת לנו מה שהנהג עשה, לצערנו הרב, לפני צאת השבת. ומכל מקום, ידאג לבוא בדברים עם הנהג ולומר לו "השבת יצאה, ברוך המבדיל בין קודש לחול", ויתכוון להוציאו באמירה זו בהבדלה, כך שיוכל גם במהלך הנסיעה לבקש לרדת במקום יעדו למרות שהנהג עוצר בשבילו בלבד.

הבדלה לנהג מונית במוצאי שבת
ובעניין זה אני רגיל לומר, שאם הזמין מונית במוצאי שבת, והנהג אינו שומר מצוות ומשער שלא עשה הבדלה, טוב שיכנס למונית ויאמר לנהג: "ברוך ה', איזה שבת! איזה תענוג! באה שבת באה מנוחה! ועכשו יצאה השבת וצריך לעבוד, ברוך המבדיל בין קודש לחול", ויכוון להוציא את הנהג ידי חובה.

רכישת תרופות בשבת
בכל שבת יש בית מרקחת תורן הפתוח בשבת, כדי של"ע יוכל אדם הזקוק לתרופה לרכוש אותה גם בשבת. ואם מגיע אדם שומר מצוות לבית מרקחת בשבת, הוא מתבקש להניח משכון כגון: השעון שלו או תעודת הזהות, כדי שישוב במוצאי שבת וישלם את מחיר התרופה. ועל זה אומר הרמ"א (שם):
"וכשלוה בשבת ואינו רוצה להאמינו יניח משכון אצלו, אבל לא יאמר לו הילך משכון, דהוי כעובדא דחול",

הרי שגם באופן זה צריך להזהר שלא לחלל את קדושת הדיבור בשבת.

קריאת שטרי הדיוטות ועיתונים בשבת
הרמ"א כתב (שם, סעי' ט"ז) שקריאת סיפורי מלחמות אסורה בשבת אם כתובים בלע"ז, אבל אם כתובים בלשון הקודש מותר. וכתב המשנה ברורה טעם לדבר, וז"ל: (שם, ס"ק ס"ג)
"דהלשון בעצמו יש בו קדושה, ולומד ממנו ד"ת. ולפ"ז גם אגרת שלום הכתובה בלשון הקדש שרי לקרות, דיש ללמוד מתוכו הלשון, וגם כתוב בו כמה פסוקים של תורה. אך שטרי חובות וחשבונות, גם להרמ"א אסור אפילו בלשון הקדש. וגט מותר לטלטלו אע"פ שכתוב בלשון לעז, דיכול ללמוד ממנו דיני גט. ולענין קריאת צייטונגי"ן (עיתונים) בשבת, אף שבתשובת שבות יעקב מקיל בזה, הרבה אחרונים אוסרין מפני שיש בהם ידיעה מעניני משא ומתן", עכ"ל.

כלומר, קריאת עיתונים אסורה בשבת, לא מבעיא עיתונים חילונים שכל כולם לשון הרע, רכילות, וכל צרוע וכל זב יש בהם, שזה ודאי אסור בקריאה גם בימות החול, ושומר נפשו ירחק מהם כרחוק מזרח ממערב - אלא אפילו עיתונים שמכונים "דתיים" או "חרדיים" אסורים בקריאה בשבת, משום שיש בהם דברי משא ומתן, ומודעות שונות שאין בהם שום תועלת בשבת, ואין מה ללמוד מהם כלל. גם אותנו שאלו מספר פעמים, מדוע אנו לא מכניסים בעלון "קול צופיך" פרסומים שונים והדבר יכול להיות מקור הכנסה נכבד, אבל אנו רגילים לענות להם שכיון שעלון זה נקרא בעשרות אלפי עותקים בעיקר בשבת, אין להכניס שם מודעות של מסחר, ואין זה משנה כלל וכלל מה ה"רווח" שיכול להיות מזה, כי אין שום "רווח" מאיסורים. על הפסוק (דברים טז, כ) "צדק צדק תרדף", דורש ה'אבן עזרא', שצריך לרדוף אחרי הצדק, ללא שום הערמות או עשיית חשבונות שונים של רווחים וכל כיוצא בהם.

אמירה לגוי בשבת
כתוב בשו"ע (או"ח סי' ש"ז סעי' כ"א):
"אסור לומר לאינו יהודי בשבת: הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך, ואפילו אין מזונותיו עליו".

כיום מצויים עובדים גויים בבתים של יהודים, ואסור לומר בשבת לעובדת הגויה: קחי בשר ותבשלי אוכל לעצמך, ואפילו אין מזונותיה עליו, וכל שכן אם מזונותיה עליו.

ואם העוזר או העוזרת הגויה רוצים לבשל לעצמם ביום שבת, מה טוב שבעל הבית היהודי יאמר בערב שבת שהוא מפקיר את הגז, כי לדעת בית שמאי אדם מצווה על שביתת כליו.

כלים שבישל בהם עכו"ם- צריכים הכשר
כיום יש אנשים זקנים הזקוקים לעזרה ומביאים לביתם גוי או גויה כדי לסייע להם והם מבשלים להם וכו'. ויש לדעת שיש בזה בעיה של בישולי גויים, והאוכל נאסר. זאת ועוד, כשהגוי או הגויה מבשלים לעצמם, בין בחול ובין בשבת - הכלים אסורים, ואם ירצה היהודי להשתמש בהם עליו להגעילם (עיין לשו"ע יו"ד סי' קי"ג סעי' ט"ז). וטוב שיסמן את הכלים המיוחדים לגוי, כדי שלא יבא לידי מכשול.

גוי של שבת
יש מקומות שיש להם "גוי של שבת", והם מתירין לעצמם לומר לגוי שיעשה פעולות האסורות בשבת, כגון הדלקה וכיבוי של חשמל וכדו'. ויש לדעת, שאסור לומר לגוי שיעשה פעולות בשבת, ובפרט אם עושה בשביל ישראל.

אבל אם למשל שכח לכבות את המנורה שבמקרר, ובשבת הוא צריך את האוכל שנמצא במקרר בשביל ילדיו או בשביל עצמו - רשאי לומר לגוי: 'אתה רוצה תפוח עץ, תקח מהמקרר', יוצא שהוא פותח את המקרר לצורך עצמו, ובכגון זה הדבר מותר. אך לא יאמר לו לסגור את המקרר.

וכשאומר בערב שבת "עשרתם ערבתם", ישאל את בני ביתו גם אם סדרו את המנורה שבמקרר, שלא תדלק בשבת.

שמא יכתוב
איסור קריאה מתוך רשימה בכתב יד - אם ביום חול הכין הגבאי רשימה ובה סדר העולים לתורה בשבת וחלוקת המצוות, אסור לקרא מתוך פתק זה בשבת שמא ירצה לשנות את הרשימה, ויבא לידי מחיקה או כתיבה (עיין לשו"ע סי' ש"ז סעי' י"ב).

אלבום תמונות - מותר להסתכל באלבום תמונות בשבת, אך אם מופיע כיתוב ליד כל תמונה כגון: שם האתר המופיע בתמונה, או מי המצולם בה או באיזה גיל האדם המצולם בה וכדו' - אסור להסתכל בהם בשבת, שמא ירצה לשנות ממה שכתב ויבא לידי מחיקה או כתיבה.

מודעות רחוב - מודעה התלויה ברחוב ובה דברים בטלים - אסור לקראה בשבת. אבל לקרא מודעה שבה פרסום לגבי שיעור תורה - מותר.

לא יאמר לשון הלואה בשבת
וכתוב בשו"ע (סי' ש"ז סעי' י"א):
"השואל דבר מחבירו לא יאמר לו: הלויני, דמשמע לזמן מרובה ואיכא למיחש שמא יכתוב; אלא יאמר לו: השאילני; ובלשון לע"ז שאין חילוק בין הלויני להשאילני, צריך שיאמר: תן לי".

הנה מצוי הדבר שמבקש משכנו, כיסאות או כל חפץ אחר, בלשון הלוואה 'תלווה לי כמה כלים חד פעמיים ובלנ"ד אחזיר לך כשאקנה ביום ראשון', על כך אומר מרן שצריכים להזהר ולייחד את הדיבור ולומר בלשון השאלה, כדי שלא יהיה הדיבור של שבת כדיבור של חול.

או למשל, אם מבקש בשבת מחברו שיתן לו חבילת סוכר, לא יזכיר משקל (כיום ידוע שכל חבילת סוכר משקלה ק"ג אחד), כלומר לא יאמר לו 'תן לי ק"ג סוכר', אלא יאמר לו 'תן לי חבילת סוכר'.

ישתדל אף לא להרהר בעסקיו בשבת
וכתב בעל הבא"ח (ש"ש וישלח אות יט):
"אע"ג דמדינא אם יושב במקומו ומהרהר בעסקיו מותר, מ"מ משום עונג שבת מצוה שלא יחשב בהם כלל ויהא רואה בעיניו כאלו מלאכתו עשויה ויפנה לבו מכל עסק של חול דהשעה צריכה לכך לדבק מחשבתו בקונו לעורר אהבה ויראה בשמחה רבה וכ"ש היכה דאפשר שיהיה לו מתוך הרהור לבו בעסקיו טרדת לב או נדנוד דאגה דלא צריך להיות לו זה בשבת כי צריך באמת להיות השבת לאדם מנוחת שלום השקט ובטח וכנזכר בחסד לאברהם ז"ל יע"ש", עכ"ל.

הסתכלות בחלון ראוה בשבת
אנו רגילים לומר, אם איש ואשתו הולכים ברחוב בשבת ועומדים מול חלון ראוה, שבו למשל נעלי גברים ונשים, לאישה מותר להסתכל, ולאיש - לא. כי ההסתכלות של האיש היא, האם כדאי לקנות את החפץ שנמצא בחלון או לא, א"כ העמידה מול החלון מראה שכוונתו לקנות, וקניה אסורה בשבת. אבל האשה מסתכלת סתם לשם סקרנות לדעת מחירים, ולא לשם קניה. ואם שניהם הולכים ביחד ברחוב, לא יסתכלו בחלון ראוה שלא תהא מחלוקת בניהם.

נסיעה בערב שבת
אם רוצה לנסוע בערב שבת מחוץ לעיר, למשל מירושלים לבני ברק, יחשב את זמן הנסיעה בערב שבת כפול מזמן הנסיעה שבכל יום, ולכן אם זמן הנסיעה הוא שעה, יקדים ויצא שעתיים, וכן על זה הדרך. שלא יבא לידי חילול שבת כתוצאה מפקקי תנועה או שאר עיכובים בדרך, ובפרט בעונת הגשמים, וכן כדי שגם הנהג יוכל לחזור לביתו ולא יחלל את השבת. ומכאן מוסר לאלו הנוסעים מירושלים לבני ברק כשעה לפני שבת שישימו לב לנאמר לעיל.

פעם פרסמנו הלכה זו בעלון 'שבת בשבתו', ורב אחד מצא עלון זה בגניזה, אך כיון שהדף בלה לא ניתן היה לזהות אלא רק כמה אותיות משמו של הדף, והוא ניסה לחבר ביניהם וחשב שזה לקוח מתוך הספר שנקרא 'שבת של מי', והוא פרסם בבני ברק את ההלכה הנ"ל וכתב "וראיתי בספר ישן 'שבת של מי' שהנוסע בע"ש ממקום למקום צריך לחשב כפליים מהזמן". וכשהראו לי מש"כ אותו רב, אמרתי להם שאכן זה נמצא בספר קדמון. וטוב לומר כך כדי שיתקבלו הדברים על לב השומעים. וכתוב בגמרא שמותר לאדם לשנות ולומר 'שמעתי דבר מסויים מרב גדול' וכדו' כדי שיתקבל הדבר על לב השומעים. ובתנאי שבאמת שמע ולא שבודה הדבר מליבו.

באה שבת - באה מנוחה
הקב"ה ברא מנוחה בשבת. אם אדם ינוח באחד מימי השבוע, מנוחתו אינה שלמה, אבל אם נח בשבת מרגיש תענוג גדול.

אנו אומרים בתפלת מנחה של שבת "מנוחה שלמה שאתה רוצה בה" - המנוחה האמיתית אינה כפי שהאדם חושב, אלא מה שהקב"ה רוצה בה.

זה קלי ואנוהו
הגמרא אומרת (שבת קל"ג ע"ב):
"זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה".

י"א, אם כותב דברי תורה ויש לו שני עטים, האחד פשוט, וחברו משובח, יכתוב בעט המשובח - משום "זה אלי ואנוהו", וכדברי הגמרא (שם) "דיו נאה קולמוס נאה". זאת ועוד, אם רוצה לתת צדקה בצ'ק, טוב שיהיה לו עט מיוחד לכתיבת צ'קים.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il