^ 1.מבואר בירושלמי (מועד קטן ג, ה):
"ר' ירמיה הורי לר' יצחק עטושייא ואית דאמרי לר' חייה בריה דר' יצחק עטושייא, לגלח יום ל' מן מתניתן. שמונת ימים קודם לרגל בטלו ממנו גזירת ל', הוא שמיני הוא שלשים. אמר רבי יוסה שנייא היא תמן שמפני כבוד הרגל התירו, תדע לך שהיא כן, דאמר רבי חלבו רב חונה בשם רב, חל יום שמיני שלו להיות בשבת מגלח ערב שבת, אין תימר שלא מפני הרגל התירו, מעתה אפי' חל יום שלשים שלו להיות בשבת מגלח ערב שבת".
מהירושלמי משמע שאבל שחל יום השלושים שלו בשבת אינו רשאי להסתפר בערב שבת. וכן הביאו התוספות (מועד קטן יט ע"ב ד"ה הלכה כאבא שאול) בשם הירושלמי:
"בירושלמי מקשה לרבנן דאבא שאול מה בין יום שלשים ליום שמיני דקאמר מקצת היום ככולו ומגלח ערב הרגל ויום שלשים לא אמר מקצת היום ככולו שיהא מגלח בו ומשני משום כבוד הרגל התירו תדע שהרי חל שמיני שלו בערב הרגל מגלח ערב הרגל ואילו חל שלשים בשבת אינו מגלח בערב שבת".
וכן פסק בהגהות מיימוניות (הלכות אבל פרק י אות ז): "אבל חל יום שלשים בשבת מותר לרחוץ בערב שבת לכבוד שבת אבל לא לספר עד לאחר שבת". וכן נראה מפסק הרמ"א (יו"ד ת, ב), שהתיר רק להתרחץ בערב שבת במקרה כזה משום שבכל אופן איסור רחיצה אחר שבעה הוא רק מנהג, ומשמע שלהסתפר אסור. וכן פסק בשו"ת פנים מאירות (חלק ב סימן קמט, הובא בפתחי תשובה יו"ד סימן ת, ס"ק ו):
"עוד פסקתי באבל שחל כ"ט שלו בערב שבת אם מותר ליטול ציפרניו בע"ש, דלכאורה יש להתיר דהא פסק הרמ"א ביו"ד ס"ס ת' דאם פגע יום שלשים של אבילות בשבת ויום כ"ט בע"ש מותר לרחוץ בע"ש אף במקומות שנהגו שלא לרחוץ כל שלשים, דהואיל מדינא שרי לאחר שבעה אלא שנהגו להחמיר כל שלשים בכי האי גוונא שרי משום כבוד השבת עכ"ל. ולפ"ז בציפורנים דמצד הדין אסור דאנן פסקינן כהרי"ף והרמב"ם והרא"ש דכל שלשים אסור ליטול ציפורנים מצד הדין וכמו גבי גילוח, וכתבו התוס' במ"ק דף י"ט ע"ב ד"ה הלכה כאבא שאול דאם חל שלשים בשבת שאינו מגלח בערב שבת ה"נ ליטול צפורנים בסכין אסור בערב שבת וק"ל".
לעומת זה, משו"ת התשב"ץ (חלק א סימן קעח) נראה שהתיר במקרה זה, וכן דייק מדבריו בשו"ת גינת ורדים (יו"ד כלל ה סימן ה). וכן כתב המהרי"ל (דיני הימים שבין פסח לשבועות אות ח): "אבל שאם חל שלשים שלו בשבת מגלח בערב שבת". על פי זה פסק בשו"ת גינת ורדים שמעיקר הדין יש להקל בכך, משום שבאבלות הלכה כדברי המקל, אלא שהסיק: "אמנם משום כבודן של התוספות שמהן אורה יוצאה לעולם, אין ראוי להורות הלכה למעשה הפך דבריהם, אכן המורה שיורה להתיר ראוי להעלים עין ממנו". ובדגול מרבבה (יו"ד ת, ב) תמה שדברי המהרי"ל נסתרים מהירושלמי. אך בשו"ת תשואת חן (סימן לג) ביאר מדוע אין סתירה מהירושלמי ומהתוספות לדברי הפוסקים הללו, וגם העלה שהמקל יש לו על מי לסמוך, והובאו דבריו בפתחי תשובה (יו"ד סימן ת ס"ק ו). וכן ראו בגליוני קדש וביד שאול (הובאו בילקוט מפרשים ליו"ד ת, ב במהדורת פרידמן) שכתבו באופן דומה לתשואת חן ליישב דברי המהרי"ל, וכן צידדו להקל משום שיטת הר"ר יום טוב (הובא בתוספות מועד קטן יט ע"ב ד"ה אתיא) שמותר להסתפר ביום כ"ט (וראו עוד על שיטה זו בדרכי משה הקצר יו"ד סימן שצ, אות ד).
ובשו"ת חיים שאל (חלק ב סימן כג) כתב בשם הכרם שלמה שיש להקל בגילוח (ולא בתספורת), אולם סיים שהמנהג פשט להחמיר. ומשמע מדבריו שבמקום שאין מנהג כזה, יש להקל.
ובפחד יצחק (ערך א אבל אסור בגילוח, עמודים ה-ו) האריך לחלוק על הגנת ורדים, וכתב שאין להקל נגד המפורש בירושלמי ובתוספות. ובשדי חמד (חלק ה, מערכת אבלות אות ע) כתב שאם יש לו איזה טעם להסתפר, מורים להקל בשאר מתים ולא על אב ואם. ובהמשך (שם, אות קפט) כתב שבמקום שאין ידוע שהמנהג להחמיר, יש להקל בתספורת משום כבוד שבת בלא שום פקפוק.
וראו עוד על כך בגשר החיים (פרק כא סעיף יא אות ז) ובפני ברוך (סימן יט סעיף יד הערה לד).
ולמעשה, אף שהדבר מבואר לאיסור בירושלמי, כיוון שהדבר נאמר רק בדרך של שקלא וטריא בירושלמי, ורבו הפוסקים שאף שראו הירושלמי מכל מקום הורו להיתר משום כבוד שבת, וכלל גדול הוא שהלכה כדברי המקל באבל, ואין בזה מנהג ידוע להחמיר, למקל יש על מי לסמוך, לכל הפחות באבלות על שאר קרובים שאינם אביו ואימו.