התפכחנו, חלקית | הרב אברהם וסרמן | בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
א"י נקנית ביסורים

קטגוריה משנית

5 דק' קריאה

הפייסן הוא אדם שמאכיל את התנין, ומקווה שהתנין יאכל אותו אחרון (צ'רצ'יל).
רבים מתפכחים בימים אלה מהקונספציה שסברה כי עלינו להאכיל את התנין ולקוות לטוב. גם מהתומכים המושבעים ביותר בדו־קיום עם תושבי עזה. חלקם הפכו לקיצוניים ביותר לצד השני, ודורשים שלא יישאר איש מתושבי עזה בכל האזור לאחר תום המלחמה. ההסבר פשוט מאוד – אי אפשר להיות שכן של השטן.
אבל יש מי שעדיין מדברים על הפרדה בין חמאס לבין 'בלתי מעורבים', כאילו לא ראו את התמונות מהיום הנורא ההוא, כשה'בלתי מעורבים' פרצו את הגדר בשביל המעורבים, ושעטו יחד איתם כדי לרצוח ולאנוס, לשרוף ולבזוז, לכרות ולחטוף.
חמור מזה הוא יחס המדינה על כל זרועותיה, בראשן מערכת הביטחון, בכל הנוגע לרשות הפלשתינית. ממשיכים להאכיל את התנין, ולאחר שכבר הבנו שהוא אוכל אותנו ראשונים – כי אין מישהו אחר בסביבה – כנראה הפעם מקווים שיהפוך לאיגואנה.
בפלפולי מגדלים פורחים באוויר מנסים ליצור אבחנה בין האידאולוגיה והפרקטיקה של שני הגופים, כשברור לכול שאם רק היה מתאפשר לרשות הפלשתינית – הם היו עושים אותו דבר ממש. הרי תמיכתם הכספית במבצעי הפיגועים הופכת אותם למעשה להיות המשלחים שלהם. מעשי הרצח של ה'לא מעורבים' מתבצעים בטפטופים, כשמדי כמה ימים נרצח עוד יהודי, או שניים. הרוצחים מוסתים בידי אנשי הדת, נתמכים באוכלוסייה, ותמונותיהם הופכות להיות מושא הערצה של כל ילד. לו היו כל הנרצחים מרוכזים ליום אחד במהלך השנתיים האחרונות – כשבעים איש ואישה ובהם ילדים – ויתווספו עליהם מאות הפצועים, היה הדבר נקרא "טבח". ובכן, מה בכך שהאירוע התמשך לאורך כשנתיים? הוא נעשה נסבל יותר? ניתן להכלה?
קשה מאוד לשנות קונספציה, במיוחד לאחר שנים שבהן נאחזה היטב בתודעה וזכתה לפרסי נובל, מפעלי האדרה, תערוכות, סמינרים, מכונים ועוד.
כבר היו דברים מעולם.

ירמיהו ונביאי השקר
מהרגע שבו החל להינבא – דרש ירמיהו מהעם לתקן את דרכיו, וכן לא לשגות בהרפתקה מדינית־צבאית של מרד במלך בבל. אלא שיהויקים מלך יהודה מרד במלך בבל, שהיה עסוק מכדי להילחם בעצמו, ושלח בו גדודי עונשין (מלכים ב, כד). היה זה כמובן איתות מלמעלה, אך ללא הועיל.
ירמיהו הנביא נשלח כדי להשיבו לדרך הישר, אך מאמציו עלו בתוהו. יהויקים מת והוא בן שלושים ושש בלבד (שם). כגודל רשעו כך היה גודל ביזיונו במותו, והוא הושלך ונקבר מחוץ לירושלים בקבורת חמור. אף הספד לא נישא עליו במותו, כדברי ירמיהו הזועמים שבישרו לו את אחריתו (ירמיהו כב). ירמיהו יכול היה להישיר מבט אל שומעיו ולטעון בלהט – אמרתי לכם!
אלא שבנו יהויכין שמלך תחתיו לא התפכח, והחל במגעים עם המצרים. מלך בבל שמע על המתרחש והטיל מצור על ירושלים. שערי ירושלים נפתחו לפניו, והוא הגלה את המלך, נשותיו ואימו, ואף לקח כלים מבית המקדש. כדי לסרס את כוחה הצבאי של ממלכת יהודה, הגלו הבבלים גם את הכוחות המיוחדים והמאומנים של המלך, ואת ראשי תעשיית הנשק ואומני החרושת (מלכים ב, כד). שוב פנה ירמיהו אל העם בדברי תוכחה, על שלא שמע בקול ה' והגיע למצב הנורא הזה, שאחריו יבוא חורבן אם לא יעצרו מבעוד מועד.
מאבק קשה במיוחד היה לירמיהו עם נביאי השקר, כיוון שהיו אומרים דברי נחמה המתובלים באמונה ביכולתו של ה' להתגבר על הגויים, וגרמו לשומעים להשתכנע. ירמיהו שב וטען "וירפאו את שבר עמי על נקלה לאמר שלום שלום ואין שלום".
לא זו בלבד, אלא שגלות כלי המקדש שימשה דווקא את הטוענים שבמהרה תבוא התערבות אלוקית כדי להשיב את המלך עם כלי המקדש לירושלים, בדומה להתערבות ההיא כשארון הברית נלקח למחנה פלישתים והיכה בהם עד שהחזירוהו. כך נוצרה תחרות בין הנביאים, ובשעה שחנניה בן עזור ניבא את שבירת עולו של מלך בבל מעל ישראל ואת חזרת הכלים והגולים, הרכיב ירמיהו מוט על צווארו ודרש מהעם וממלכו להיכנע למלך בבל.
ירמיהו התנבא בשנית, והוסיף שעונשו של חנניה לא יאחר לבוא והוא ימות באותה שנה, מה שאכן קרה (ירמיהו כח). שוב יכול היה ירמיהו לטעון – "אמרתי לכם", אך הם לא התפכחו.

הרגע האחרון
במקומו של יהויכין מינה נבוכדנצר את צדקיהו. נביאי השקר המשיכו לשאת "נבואות נחמה", ואת ירמיהו דנו למוות אכזרי בטביעה בבור טיט, בעוון בגידה לאומית של החלשת כוח העמידה. ברגע האחרון ממש ניצל ירמיהו בידי עבד מלך הכושי, שהתחנן לפני המלך על נפשו של הנביא (ירמיהו לח).
צדקיהו נכנע לדרישת שריו ומרד במלך בבל, שיצא בחיל כבד להכניע סופית את יהודה המורדת. נבוכדנצר, שהיה בשיא כוחו, הכניע את ערי המבצר בזו אחר זו, וירושלים באה במצור (ירמיהו לד). המלך הבין את חוסר התוחלת שבמאבק, אבל נביאי השקר, שלא היו מוכנים להתפכח גם כשהאסון בפתח, פתחו במתקפת תעמולה כשהם שבים ומזכירים את מצור סנחריב אשר דמה למצבם עתה. כמו בימים ההם, הבטיחו לשומעיהם, יעשה לנו ה' נס כפי שעשה לחזקיהו, אם רק לא ניכנע! ירמיהו נדרש לומר דברי חיזוק ללוחמים, כישעיהו בזמנו, אך שב וטען שאינם זכאים לנס כמו בדור ההוא, שצדיקים היו. אדרבה, הוא הטיף לכניעה לבבלים, וקומם עליו שוב את האליטה השלטונית, שזרקה אותו לכלא (ירמיהו כא).
המקדש חרב ויהודה גלתה.

הפוך על הפוך
לאחר חורבן העיר והתגשמות כל נבואות הזעם שלו, היה אפשר לצפות כי כל העם יתפכח. אלא שהקבוצה שברחה למצרים, חזרה לסורה ועבדה עבודה זרה. ירמיהו נשלח אליהם שוב, והזכיר להם את אזהרותיו שלא נשמעו, מה שהביא לחורבן.
כאן ציפתה לו ההפתעה הגדולה מכולן. לא זו בלבד שהעם לא התרגש מדבריו ומהוכחותיו, אלא שענו לו בחוצפה בסברת הפוך על הפוך: הלוא דווקא מרגע שיאשיהו השבית עבודה זרה בפומבי, והפסקנו לקטר ל'מלכת השמיים' (סוג של עבודה זרה), נעשה מצבנו רע יותר. פרעה ניצח אותו בקרב, ואחר כך הפכנו לנשלטים בידי מלך בבל!
ירמיהו שב והתרה בהם וניבא שפרעה ייפול לפני נבוכדנצר שיכבוש את מצרים, ויעשה שפטים ביהודים שימצא במצרים מאחר שבגדו בו ורצחו את גדליה, הממונה מטעמו. העם צחק ואמר שהוא הוזה, שכן מלך מצרים חזק הוא, ולאחרונה ניצח את מלך בבל בקרבות בצפון הרחוק. איך יתהפך הגלגל ומלך בבל יכבוש את מצרים? מה גם שאין תקדים בהיסטוריה הידועה שמצרים תיכבש בידי מלך צפוני כל שהוא (ירמיהו מב-מג). זה לא סביר. לא הגיוני.
כשנבוכדנצר הגיע למצרים דרך הים, כבר היה מאוחר מדי...

בזמן הזה
התנ"ך לא מספר לנו את קורות חייו של ירמיהו כדי שנראה שוב ושוב כיצד נכשל בניסיונותיו להשיב את העם למסלול הנכון. זה לא מכבד את הנביא ואת נבואתו. נראה כי הדבר בא ללמדנו שאין די בכך שהעובדות מצדיקות את השקפת העולם שלנו. טענת ה"אמרנו לכם" לא משכנעת את הדבקים באידאולוגיה בעייתית, שאינם מוכנים לתת לעובדות לבלבל אותם. העיניים שרואות מציאות מתקשות פעמים הרבה לתרגם אותה למעשה, בייחוד אם הדבר דורש הודאה בטעות, שינוי באורחות החיים ולעיתים איבוד הקריירה (קתדרה כלשהי במוסדות "תעשיית השלום", מלגות מחקר בתמיכת גורמים מחו"ל ועוד). תמיד יהיו "נביאי שלום", וגם כאלה ההולכים בעקבותיהם, שלא יודו בכישלון הנראה לעין כשהמצב מידרדר מיום ליום. אדרבה, יטענו כמו היהודים ההם במצרים, שיש דווקא להמשיך ולהחזיק בתפיסה זו, אפילו להגביר אותה...
ירמיהו היה בודד במערכה, לכן לא היה יכול להצליח. בימינו – רבים המתפכחים ורבים עוד יותר מי שמלכתחילה לא שגו באשליית האכלת התנין. זה הזמן להוביל מהלך הצלה לאומי, ולקיים במו ידינו את הפסוק: "לא יישמע עוד חמס בארצך, שוד ושבר בגבולייך. וקראת ישועה חומותיך ושעריך תהילה" (ישעיהו ס).

מתוך העיתון 'בשבע'

א"י נקנית ביסורים