העם היושב על הכלים

משפחה חברה ומדינה
מלחמת רשות ומצוה

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

5 דק' קריאה

כבר היינו פעם בסיפור הזה. וכמו שאומרים, "יש לי הרגשה של דז'ה וו". דוד ואנשיו ברחו מפני שאול ואכיש. המלך הפלישתי, איפשר לדוד להתיישב, עם כל אנשיו, בעיר שדה במערב הנגב ששמה צקלג. בשעה שדוד ולוחמיו היו בפעילות מבצעית מחוץ לעיר, פשטו עמלקים על צקלג, הכו אותה, שרפו אותה באש ושבו את כל הנשים, הזקנים והילדים, ובכללם שתי נשי דוד, אחינועם ואביגיל. כשהגיעו דוד ואנשיו לעיר וגילו את שקרה, בכו "עד אשר אין בהם כוח לבכות" (שמואל א' ל, ד). אנשיו של דוד גם רצו לסוקלו, "כי מרה נפש כל העם על בניו ועל בנותיו". דוד התחזק בה', שאל באורים ותומים ויצא לרדוף אחרי הגדוד העמלקי ולהשיב את השבויים ואת החטופים. המשימה הוכתרה בהצלחה גמורה. כן נזכה גם אנחנו במהרה.
התרומה החשובה שהשאירה המלחמה הזאת לדורות, עד ימינו אלה, מלבד האמונה בישועת ה', היא חוק שחוקק דוד בשובו מן המערכה: "כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו. ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה לחוק ולמשפט לישראל עד היום הזה" (שם, כד-כה).
החוק שקבע דוד המלך לחלוקת שלל שווה בין היוצאים למלחמה ובין היושבים על הכלים בעורף נוצר בשל מאתיים מן הלוחמים שפיגרו בעת המעבר בנחל הבשור (הוא נחל עזה!). דוד המלך השאיר אותם מאחור והמשיך במרדף אחרי הגדוד העמלקי, השיגו והכהו. בשובם מן המערכה, פגשו ארבע מאות הלוחמים את המאתיים שפיגרו ונשארו מאחור. היו בין הלוחמים אנשים שהכתוב מכנה אותם "איש רע ובליעל", שלא רצו לחלק את השלל עם מי שלא השתתפו בקרב. באותה שעה הורה דוד שיש שותפות בין היוצאים לקרב ובין הנשארים בעורף וקבעה כחוק לדורות.

כולם מגויסים למערכה
החוק הזה נוגע כיום לא רק לצבא, אלא מקיף חלקים נכבדים מן החברה כולה. לא רק אלו הנמצאים בשדה הקרב מוכרים כלוחמים בעלי זכויות אלא גם אלו שבעורף, ועל כולם חל חוק השיתוף של החזית והעורף.

מלחמת רשות ומצוה (21)

הרב יהודה ברנדס

1 - העם היושב על הכלים

2 - מלחמת "חרבות ברזל" תשפ"ד

3 - מסירות נפש ומחיית עמלק

טען עוד

תחילה יש להבין שהחלוקה בין חזית לעורף אינה חדה וברורה. יש דרגות שונות של התגייסות. בקוטב האחד – הלוחמים שנמצאים בשדה הקרב. סביבם מעגלי לוחמים שחלקם ממתינים לכניסתם לקרב, אחרים ממלאים משימות ביטחון שוטף בחלקי ארץ אחרים, וחלקם, צבא העורף, שגם לו חשיבות הכרחית לניהול המערכה. ברור שהיושבים מול מסכי הפיקוד והשליטה או המודיעין, גם אם הם יושבים בחדרים מוגנים ונוחים במרכז הארץ, הם חלק בלתי נפרד מן המלחמה.
העורף כולל לא רק את המגויסים מקרב כוחות הביטחון. ישנו ציבור אזרחי גדול שמקיים את חיי המדינה בעת הזאת: רופאים ואחיות בבתי החולים, חקלאים ותעשיינים, מורים ונהגי תחבורה ציבורית, אנשי כיתות כוננות ועוד ועוד. רבים מהם עובדים במשמרות ובהיקפים גדולים בהרבה מן השגרה, ויש מי שמוסיפים עוד שעות שירות והתנדבות מעבר לתפקידיהם.
מעגל נוסף, שמידת השותפות שלו והמחויבות כלפיו אינה מוטלת בספק, הוא מעגל הקרובים של הלוחמים. נשים שמחזיקות כעת לבדן בית וילדים, לעיתים קרובות במקביל לעבודה במשרה מלאה. סבים וסבתות שמארחים בביתם את הבנות, הכלות, הנכדים והנכדות, או נודדים מבית לבית של נכדים כדי לסייע.
ציבור שלם אחר שמחייב הזדהות, תמיכה וסיוע בלא גבול הוא הציבור שנפגע מן המלחמה. משפחות שכולות, הפצועים שעוברים תהליכי רפואה והחלמה ובני משפחותיהם, עקורי הנגב המערבי ומפוני גבול הצפון. כל אלו יכולים להיחשב לכל הפחות כעם היושבים על הכלים, אם לא כחלק מן הלוחמים ממש. הם אומנם אינם נלחמים בנשק בשדה הקרב, אבל מלחמת הקיום והשיקום שלהם אף היא למלחמה תיחשב.
סוגיית המתח הקיים בימי מלחמה בין הלוחמים שבחזית ובין הנשארים בעורף היא סוגיה מורכבת, וננסה לבררה מעט. לאחר שמנינו את כל אלה, ועוד אחרים שלא מנינו מקוצר המצע והיו ראויים להימנות, עדיין ישנו ציבור גדול שנמצא מחוץ למעגל המלחמה. אנשים שקמים בבוקר לשגרת יומם, מוטרדים כמו כולם מן "המצב" אך אינם פוגשים באופן ישיר את המלחמה בחיי היומיום.
הם שואלים את עצמם לפעמים באי-נוחות מסוימת, לפעמים ממש באימה ובחרדת קודש: האם אנחנו משתמטים מלשאת בעול? שמעתי השבוע מאם צעירה: "גיסתי החליטה ללכת לקנות בגדים. גם לי יש כמה דברים נחוצים, אבל לא נעים לי להסתובב בחנויות הקניון בעת מלחמה. לה מותר, בעלה מגויס, היא לבד עם הילדים והעבודה, זכותה ואף חובתה להתרענן ואפילו לפנק קצת את עצמה, אבל לי אין שום הצדקה. הבית מתפקד כרגיל, אני אומנם מתנדבת ועושה יותר מן הרגיל, אבל לא מרגישה זכות לחיות חיים של שגרה". עד כמה חייבים אנשי העורף להצטמצם מתוך הזדהות עם אנשי החזית?

דילמות ציבוריות
השאלה קיימת גם במישור הציבורי. אדגים את הבעיה הציבורית באמצעות שני תחומים שבהם עסקתי מתוקף תפקידיי, האחד במכללת הרצוג והאחר בתנועת בני עקיבא. מכללת הרצוג, כשאר המוסדות להשכלה גבוהה, התלבטה בשאלת המועד הראוי לפתיחת שנת הלימודים. בבני עקיבא התלבטו אם לקיים את חודש הארגון אשר חל מדי שנה בימים אלה.
בשני המקומות התנהלו דיונים טעונים רגשית בעוצמות גבוהות מאוד. הצד האחד טוען "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" ובנוסח חריף יותר: אתם מבקשים להפלות בין דם לדם? כאשר הלוחמים בחזית שופכים את דמם, כפשוטו ממש, אי אפשר שבעורף ימשיכו בפעילות רגילה ויתעלמו מן המצוקה.
הטענה העיקרית במערכת ההשכלה הגבוהה היא שכל המעגלים שהוזכרו קודם לכן, המילואימניקים, המפונים, הנפגעים, המשפחות, אינם פנויים מעשית או נפשית ללמוד. הכיצד יעלה על הדעת שחצי מהעם ילמדו כרגיל והאחרים יחמיצו את שנת הלימודים?
הטענה העיקרית בבני עקיבא דומה אך שונה: איך אפשר לקיים את חודש הארגון, על חגיגותיו ועליצותו הטבעית, כאשר יש בתנועה חניכים מבתים של שכול ונפגעים, חניכים שהוריהם ואחיהם נלחמים בחזית? יש חניכים שנעקרו מבתיהם ומיישוביהם ואין להם בכלל סניף בני עקיבא ללכת אליו, וסניפים אחרים יחגגו באירועי החודש הזה כבכל שנה?
טענת הנגד, שהושמעה בעוצמה רגשית לא פחותה, הייתה: וכי עלינו לגזור חורבן על כל המדינה? הרי אנו משרתים בכך את המטרה העיקרית של אויבינו. אדרבה, הלוחמים בחזית נלחמים כדי שבעורף יתקיימו חיים, המפונים פונו כדי שיוכלו לקיים סדר חיים טבעי ככל האפשר, בלי שאימת הפצצות והריצה לממ"ד תהיה על ראשם.

שגרה מאוזנת
הפתרון שהוצע בשתי המערכות דומה: קיום החיים הסדירים תוך תשומת לב לחובה לתמוך באופן מלא באלו שאינם יכולים להשתתף. מערכת ההשכלה הגבוהה קיבלה שורת החלטות שהקו המנחה שלהן הוא: שנת הלימודים תיפתח, אך אף סטודנט לא ייפגע בשל המלחמה, ככל האפשר. ייעשה כל מאמץ, הן בתחום הלימודי והן בתחום הכלכלי, לאפשר לכל מילואימניק שמשתחרר, בכל עת שישתחרר, להשלים את שנת הלימודים. כמו כן תינתן תמיכה מיטבית לכל המעגלים הסובבים שנפגעו מן המלחמה ויתקשו ללמוד באופן סדיר.
באופן דומה הוחלט בבני עקיבא לקיים את חודש הארגון אבל במתכונת שונה מן הרגיל. הדגש העיקרי של חודש הארגון, תחת הכותרת "הננו למען עם הנצח", הוא לעסוק בהתנדבות, בעידוד ובחיזוק העורף ובמידת האפשר החזית. במקביל הוחלט לצמצם את הששון וקול המצהלות. דגש מיוחד מושם על שיתוף בין סניפים הנמצאים באזורים רגועים יחסית ובין סניפים שנמצאים באזורים מאוימים, סניפים שהוקמו במרכזי המפונים וחברי בני עקיבא שמצאו עצמם בכלל נטולי-סניף ומסגרת, וחברי התנועה הפזורים במקומות שבהם אין עדיין פעילות תנועתית מסודרת.
לעניות דעתי, הכיוון שבו בחרו רוב המוסדות להשכלה גבוהה ותנועות הנוער הוא הכיוון הנכון. העורף צריך לקיים שגרת חיים מלאה ככל האפשר מתוך מודעות ואחריות לצרכים של כל אלו שאינם יכולים לקיים את השגרה הזאת. נדרשת רגישות רבה והקשבה עדינה, מתוך תשומת לב מרובה לכל אחד ואחת. קל לזהות מי נמצא במילואים, קשה יותר לשים לב למי שחי לכאורה חיים רגילים אבל הוא שרוי בחרדה ובמתח נפשי גבוה וזקוק לסעד נפשי, וגם להתחשבות ולהקלות מעשיות בלימודים, בעבודה ובעשייתו החברתית.
המבחן של חברה מלוכדת, שנוסח בסיסמה "ביחד ננצח", אינו בכך שכולנו נעשה או לא נעשה אותו דבר. מה אלו אינם לומדים אף אנו לא נלמד, מה אלו אין להם סניף אף אנחנו נשבית את הסניף. המבחן הוא בכך שכל אחד יעשה את המיטב שביכולתו, ובד בבד ייעשה כל מאמץ אישי, קהילתי, מוסדי ולאומי לסייע ולתמוך בכל אחת ואחד לבל יישארו מאחור.
זוהי המשמעות הרחבה של החוק שחוקק דוד המלך, חוק ההשוואה בין החזית והעורף. כולם מגויסים, כולם תומכים זה בזה ושותפים למאמץ, כל אחד בתפקידו, וכל אחד מתוך מודעות גמורה לאחריותו לאחיו ולעמו.

הכותב הוא יושב ראש מליאת תנועת בני עקיבא
מתוך העיתון 'בשבע'

מלחמת רשות ומצוה