^ 1.זו לשונו: "ועוד אודיעך כי המצות שחדשו אותן החכמים או הנביאים כגון נר חנוכה ומקרא מגלה אינן באין בסמך הזה (של "לא תסור"). שכך אמרו... והיכן צונו רב אויא אמר מלא תסור רב נחמן אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. רצה רב אויא לומר כשם שכל הגזרות והסייגים שלדבריהם סמוכין על לאו דלא תסור כמו שהזכירו בפרק מי שמתו (יט ע"ב) בענין כלאים שלהם כך המצות שחדשו כגון נר חנכה סמוכין על אותו הלאו עצמו. ורב נחמן בר יצחק אמר שאין סמך באותו הלאו אלא לדבריהם שיש בהם עיקר בתורה אבל המצות המחודשות מהן אין להם סמך אלא בפסוק שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". הרמב"ן חוזר כאן לאורך דבריו על הביטוי "סמך, סמוכין", ונראה מכך שהבין כדבריו לגבי הסוגיא בברכות שהמקורות כאן נאמרו רק על דרך אסמכתא ולא לימוד גמור. גוף דברי הרמב"ן כאן אינו עוסק ישירות בשאלתנו, האם העובר על דבריהם עובר גם על איסור דאורייתא, אלא רק עוסק בתוכן מצוות "לא תסור", ועל כך הוא משיב שנר חנוכה אפילו לא נלמד בדרך אסמכתא מ"לא תסור". נראה שכוונתו לומר שהעיקר להלכה כדברי רב נחמן ולא כרב אויא (בשונה מהרמב"ם שנקט כרב אויא), ולכן הרמב"ן כותב "רצה רב אויא לומר", ואולם רב אויא לא חזר בו אך נקט כך משום שבסוף בא רב נחמן והכריע שהלימוד אינו מלא תסור אלא משאל אביך. לכאורה גם לרב נחמן המקור הוא מהתורה, אך כאמור, הרמב"ן לא בא לענות על שאלה זו, אלא רק ביאר שתקנות חז"ל אינן נכללות בתוכן של מצוות לא תסור, ולגבי השאלה שלכאורה המקור הוא מהתורה, סבר הרמב"ן, כאמור, שגם לרב אויא וגם לרב נחמן הפסוקים אינם אלא אסמכתא.
^ 2.צריך להבין מה הרוויח בדבריו, הרי לכאורה אם זהו רצון התורה אז סברא שהתורה רוצה שננהג כך, ומדוע אין הסברא הופכת את החיוב לדאורייתא ממש כפי שהקשה על רבו. ונראה לומר שסבר שאם מדובר בסברות כאלו שבכח עצם הסברא לחייב, על כרחך זוהי סברא מוחלטת, ואם כך יש לכך דין תורה ממש, אך לפי פירושו מדובר בהבנה שזהו רצון התורה באופן כללי ולא בסברא מקומית מוחלטת, ולכן הואיל וראינו שהתורה בחרה לא לפרש זאת יש לכך תוקף פחות יותר.
^ 3.בעניי לא זכיתי להבין את דבריו.
^ 4.כפי שנתבאר, מספר המצוות משמע קצת שעובר רק בעשה ואילו הלא תעשה נאמר רק ביחס לזקן ממרא, אך מכח הסתירה מהיד החזקה מסתבר ליישב שגם לדבריו בספר המצוות עובר גם בלא תעשה.