עלון פרשת שמות א-ת פ"ש תשפ"ד | רבנים שונים | בית המדרש

מדורים
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש

קטגוריה משנית

19 דק' קריאה

פרשת שמות – שבת מברכים
חידושי תורה ושאלות מ - א' ועד ת' על פ רשת הש בוע ועניינא דיומא מהמפרשים מדרשים וכד'
התשובות מסודרות לפי סדר א-ב
בפרשה 124 פסוקים = הוֹדוּ לַי-הוָה כִּי טוֹב
שבת מברכים חודש שבט
לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָ מֵר יְ מִירֶנּוּ וְ הָיָה ה וּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל .(ויקרא כז לג) ההוויה של חודש שבט היא: ה.י.ו.ה.
מולד חודש שבט יהיה ביום חמישי בשעה 8, 45 דקות ו 4 חלקים
חודש שבט מוזכר פעם אחת בתנ"ך, בספר זכריה (א ז) : בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְבַר יְ-הוָה אֶל זְכַרְיָה בֶּן בֶּרֶכְיָהוּ בֶּן עִדּוֹא הַנָּבִיא לֵאמֹר. שבט ראשי תיבות ש נתבשר ב שורות ט ובות. מזל חודש שבט הוא מזל דלי, על שם הפסוק (במדבר כד ז) : יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו , כדי לרמז שחודש זה חל בסוף תקופת הגשמים והוא מסמל את הבורות המלאים והדליים שבהם שואבים את המים כדי להשקות את העצים והנטיעות. בט"ו בשבט (ולפי בית שמאי בא' בו), חל ראש השנה לאילן לעניין מעשרות, כדי לדעת אם לעשר מעשר שני או מעשר עני ולדעת לאן לשייך את הפירות שחנטו. אי אפשר לתרום מפירות של שנה שעברה על פירות של שנה זו, ואם תרם אינה תרומה. וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד (ב ו) ילד אותיות דלי מזל חודש שבט. ראתה שעתיד משה רבינו לומר לישראל תורה בר"ח שבט . דכתיב
בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ . הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת (דברים א ג-ה) (צמח צדיק)

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ . (שמות א א) ר"ת ו אדם א שר ל ומד ה סדר ש נים מ קרא ו אחד ת רגום ב קול נ עים י שיר י חיה ש נים ר בות א רוכים ל עולם . (ברכות ח:) (בעה"ט) ו חייב א דם ל קרות ה פרשה ש נים מ קרא ו אחד ת רגום , ב טעמי נ יגונה י קראנה , י שמח ש מחה ר בה א ם ל מדה , ה עוסק ב תלמוד א ינו י רא מ העונשין , מ כל צ רות ר בות י וצלו מ שניני ה תורה , א"נ מ למדי ה תינוקות א ל ת למדו י חידים ע שו ק יבוץ ב לימודכם , א ז י תקיים ש ינונכם , ו הלמד ב לילה י תענג ת מיד ו יבורך , ב חסד א -להים ו בטובותיו . (רבינו אפרים)
והוא ע"פ דברי הגמרא (ברכות ח .) אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר רַבִּי אַמֵּי: לְעוֹלָם יַשְׁלִים אָדָם פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִּבּוּר שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם, וַאֲפִילּוּ ״עֲטָרוֹת וְדִיבֹן״. שֶׁכָּל הַמַּשְׁלִים פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִּבּוּר מֵאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו. פירש"י - אפילו עֲטָרוֹת וְדִיבֹן שאין בו תרגום שצריך לקרותו שלשה פעמים בעברי. פירש רבינו בחיי - ולכך אמרו רז"ל בברכות לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון, הזכיר הכתוב הזה לפי שיש בהן שמות של ע"ז, שלא תאמר כיון שהתרגום הוא פירוש הכתוב אין לנו לתרגם הפסוק הזה כי יש בו זכרון ע"ז, ועל כן באו החכמים לומר שאף בפסוק הזה ראוי להזכירו שלא להקל בו. וכן איתא בשו"ע (או"ח רפה א-ד) אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בציבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו השבוע שנים מקרא ואחד תרגום, אפילו "עטרות ודיבון". אם למד הפרשה בפירוש רש"י - חשוב כמו תרגום. וירא שמים יקרא תרגום וגם פירוש רש"י. מצוה מן המובחר שישלים אותה קודם שיאכל בשבת. ואם לא השלים קודם אכילה - ישלים אחר אכילה עד המנחה. ויש אומרים: עד רביעי בשבת. ויש אומרים: עד שמיני עצרת. וכתב המשנ"ב (שם סק"ט) וכדאיתא במדרש שציווה רבי את בניו אל תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו את כל הפרשה. ומ"מ פשוט דאין לעכב מחמת זה האכילה עד אחר חצות וכדלקמן בסימן רפ"ח דזהו רק מצוה בעלמא ולכתחילה מהנכון אם לא קרא שנים מקרא ואחד תרגום בע"ש להשכים בשבת בבקר ולקרא השמו"ת קודם הליכתו לבהכ"נ [כן איתא באור זרוע ריש הלכות שבת וכ"מ בתר"י ריש ברכות ע"ש].
חז"ל רמזו במילה שְׁמוֹת לשלושת המצוות: ש בת, מ ילה ות פילין. מיוחדות הן שלוש מצוות אלו בכך שנקראו ' אות ' - סימן לקשר שבין ישראל לאבינו שבשמים. בשבת כתיב: כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם (שמות לא יג) . במילה כתיב וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם . (בראשית יז יא) בתפילין כתיב וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ (שמות יג ט)

שובבי"ם – הפרשיות שקוראים בהם את עניין ירידתם של בני ישראל למצרים גאולתם וקבלת התורה . והוא כינוי לשישה שבועות שבהם קוראים את שש הפרשות הראשונות בספר שמות : ש מות, ו ארא, ב א, ב שלח, י תרו, מ שפטים. תקופה זו מתחילה כשבועיים אחרי חנוכה ומסתיימת לקראת ראש חודש אדר. בשנה מעוברת תקופה זו מתארכת אל תוך חודש אדר ונקראת שובבי"ם ת"ת על שם שתי הפרשות הבאות : ת רומה, ת צוה. וי"א שהעיקר הוא בשנה מעוברת . ע"פ המקובלים הימים הללו הם זמן מסוגל לתיקון החטאים והעוונות , לכל שבוע יכולת לתקן עוון מסוים באופן מפורט : שמות – תיקון הברית נקרא גם 'תיקון שישים ריבוא' : וארא – תיקון נידה ; בא – תיקון גויה ; בשלח – תיקון כעס ; יתרו – תיקון גאווה ; משפטים – תיקון כיבוד אב ואם. ישנו מנהג לצום בימי השובבי"ם או בחלקם. כן קיים מנהג לקיים בימים אלו תענית דיבור. ימי השובבי"ם מסוגלים לפדיון התעניות גם בכסף שיינתן לצדקה. את הפדיון לתענית עורכים בתפילת מנחה של השבוע המתאים ובה מוסיפים את תפילת 'עננו' של הרש"ש. שיעור פדיון תענית - פ"ד תעניות, וכן על שיעור פדיון עבור תיקון כל העוונות, שיש הנוהגים לעשות בימי השובבי"ם. כתב הרמ"א (או"ח סי' של"ד סעיף כ"ז): 'אם עבר וחילל צריך להתענות ארבעים יום שני וחמישי, ולא ישתה יין, ולא יאכל בשר, וייתן במקום חטאת י"ח פשיטים לצדקה. ואם ירצה לפדות התענית, ייתן בעד כל יום שנים עשר פשיטים לצדקה'. כתב ה'בירור הלכה' (קמא או"ח סי' של"ד, עמ' קפ"א) ששיעור פדיון תענית להלכה הוא 12.8 גרם כסף נקי. ושיעור י"ח פשיטים (סלע) שכתב הרמ"א בסי' של"ד, שיש לתת במקום חטאת הוא 19.2 גרם. ומי שדחוק ביותר, יכול להקל בתענית בשיעור 0.54 גרם כסף בקירוב, מפני שמחשבים שני שליש מעה ולא שני שליש סלע. ישנם חסידויות שהעדיפו להמיר את התעניות בלימוד תורה חמש שעות ברציפות, ללא הפסקה באוכל, שתייה או דיבור. בישיבת חסידות סלונים (ישיבת בית אברהם) נהוג ללמוד בימי השובבי"ם מדי יום פעמיים 5 שעות ברציפות ופעם נוספת 3 שעות ברציפות.
וְ אֵלֶּה שְׁ מוֹת בְּ נֵי יִ שְׂרָאֵל ר"ת וְ אַל יִ שְׁעוּ בְּ דִבְרֵי שָׁ קֶר , רמז שבימים אלו תחילת ימי השובבי"ם הבאים לתקן מידת צדיק יסוד עולם , שצריך להתרחק ממידת גאווה שנקראת שקר, דאמרו חז"ל מאן דיהיר מי שהוא גאוותן, נחשב בעל מום (מגילה כט:),דהיינו שאינו יכול להיות תמים רמז לשמירת ברית קודש. (דמשק אליעזר). הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחול – קֹדֶשׁ בגימטריא 404 . חול בגימטריא 44 . ההפרש ביניהם 360 בגימטריא שובבים . (360=44 - 404 ) , על מנת להעלות את האדם מהחול אל הקודש צריכים אנו את ימי השובבים . (ר' יוסף זריצקי שליט"א)

שאלות

א. וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ . (ב יג) פרש"י –["למה הכית" לא נאמר אלא "למה תכה"] אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ נִקְרָא רָשָׁע בַּהֲרָמַת יָד. (סנהדרין נח :)
איזה איסור יש בהרמת יד על חבירו הלא עדיין לא הכהו ולא עבר על לאו , ואין אדם נקרא רשע אלא כשעבר על לאו שיש בו מלקות .
ב. איתא בגמרא (יומא פה:) מנין לְפִקּוּחַ נֶפֶשׁ שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת? וּמָה מִילָה שֶׁהִיא אֶחָד מִמָּאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵיבָרִים שֶׁבָּאָדָם דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת קַל
וָחוֹמֶר לְכׇל גּוּפוֹ שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. פירש רבינו חננאל - מצאנו שהמל התינוק מצילו מן המיתה. מאליעזר בנו של משה רבינו שנא' וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן
וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְ-הוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ .(ד כד) וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ לתינוק מפני שנתעצלה אמו ולא מלה אותו וכיון שהרגישה מלה אותו וקראתו חֲתַן דָּמִים . והצילו
מן המיתה שנא' וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ . פי' וַיִּרֶף חולי המות מאתו מן התינוק. לכאורה קשה שהרי אישה פטורה מלמול את בנה , כדאיתא בגמרא (קידושין כט.)
כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים (בראשית כא ד) – אוֹתוֹ וְלֹא אוֹתָהּ.
ג. כינוי נוסף לחומש שמות .
ד. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו (ד כה) כתב הטור (הלכות מילה יו"ד סי' רס"ד ב) בכל מלין אפילו בצור ובזכוכית ובכל דבר הכורת,
מצוה מן המובחר למול בברזל, בין בסכין בין במספרים, 'ונהגו כל ישראל למול בסכין'. ומה טעם שנהגו למול דווקא בסכין.
ה. וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי (ד יד) פרש"י - שֶׁהָיָה עָתִיד לִהְיוֹת [אַהֲרֹן] לֵוִי וְלֹא כֹּהֵן, וְהַכְּהֻנָּה הָיִיתִי אוֹמֵר לָצֵאת מִמְּךָ. מֵעַתָּה לֹא יִהְיֶה כֵּן, אֶלָּא הוּא
יִהְיֶה כֹּהֵן וְאַתָּה הַלֵּוִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי ) דה"א כג,יד) (זבחים ק"ב ע"א). לכאורה כיצד יכול להיות שהכהונה היתה
למשה , הלא הכהונה תלויה בבכורות ואהרון בכור היה ולא משה .
ו. ראיה בפרשתנו לשכרם הגדול של גומלי חסדים .
ז. מה הטעם שמצווה לחזר בקידוש אחר יין אדום בליל פסח לעומת יין לבן , ובשאר שבתות וימים טובים לא , והקשר לפרשתנו .
ז. וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם. וַיֹּאמֶר יְ-הוָה
אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ. (ד יח-יט) מה הטעם שהקב"ה אמר לו כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת
נַפְשֶׁךָ רק אחרי שהסכים ללכת למצרים , ולכאורה היה לו לומר לו על כך בהתחלה .
ח. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. (ב ב) מה הטעם שנהגו לומר בברית המילה פעמיים את הפסוק הוֹדוּ לַי-הוָה
כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ . (תהלים קיח א).
ט. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים .(שמות ב ב) . איתא בגמרא (סוטה יב.) אחרים אומרים מלמד שנולד מהול .
היכן רמוז בפסוק שמשה נולד מהול . איך נקרא אדם שאינו מהול [מלבד ערל] .
י. לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן . (ה ז) מדוע נכתב תֹאסִפוּן באות א ' , לכאורה היא מיותרת .
כמה זמן נמשכה גזירתו של פרעה שלא לתת תבן לבני ישראל.
כ. וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ )א יג) איתא בגמרא (פסחים לט.) לָמָּה נִמְשְׁלוּ מִצְרִיִּים כְּמָרוֹר? לוֹמַר לָךְ: מָה מָרוֹר זֶה שֶׁתְּחִילָּתוֹ רַךְ וְסוֹפוֹ קָשֶׁה ,
אַף מִצְרִיִּים תְּחִילָּתָן רַכָּה וְסוֹפָן קָשָׁה. מה הטעם שאנו עושים זכר למרור שתחילתו רך , הרי אין לנו להזכיר רק את המרירות וקושי השעבוד במצרים.
ל. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו (ד כה) צֹר הוא אבן חד , דכתיב וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר (דברים לב יג) פרש"י – תָּקְפּוֹ וְחָזְקוֹ שֶׁל סֶלַע .
וכן בפסוק וְהִכִּיתָ בַצּוּר (שמות יז ו). מה הטעם לקחה צפורה צור ולא סכין , והרי מצוה מן המובחר לחתוך בסכין .
ל. בקידוש של שבת אנו אומרים : זִכָּרון לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם - מה הטעם שמזכירים זכר ליציאת מצרים , והרי
השבת קיימת ועומדת מששת ימי בראשית .
מ. וַיִּחַר אַף יְ-הוָה בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ . (ד יד) לכאורה המילה
הַלֵּוִי מיותרת . אם הוא אָחִיךָ בוודאי שהוא לֵּוִי .
נ. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל . (ב יב) מה הטעם שמשמיע שהטמינו בחול , באיזה מרחק הטמין משה את המצרי בחול .
ס. וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ . (שמות ב ד) איתא בגמרא (סוטה ט :) מִרְיָם הִמְתִּינָה לְמֹשֶׁה שָׁעָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּתַצַּב אֲחוֹתוֹ מֵרָחוֹק — לְפִיכָךְ
נִתְעַכְּבוּ לָהּ יִשְׂרָאֵל שִׁבְעָה יָמִים בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם . איתא בחז"ל - אין הכוונה לשעה אלא לכשליש שעה, כי בשבעה ימים
יש מאה שישים ושמונה שעות, וכשנחלקן לחמש מאות נקבל שליש שעה בקירוב. (כ 20 דקות) (ברכת אשר עה"ת). לכאורה מה החידוש שהמתינה למשה
הרי בטבע העולם האחות ודאי מתעניינת בשלום אחיה .
ס. מה הטעם שקוראים למי שמחזיק את התינוק על ברכיו 'סנדק'.
ע. וַיֹּאמֶר יְ-הוָה לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. (ד ו) יָדוֹ משמע יד אחת . מה הטעם דאיתא בחז"ל שיד
שמאל לקתה בצרעת ולא ימין .
פ. וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה. (א טז) מה הסימן שמסר להם פרעה לדעת לפני הלידה בבטן אמו אם זה בן או בת .
פ. וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת. (ד כו) מה הטעם שנאמר לַמּוּלֹת בלשון רבים , היה לה לומר למילה.
ועוד הרי כבר אמרה כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי . (ד כה)
צ. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. (שמות א א ) מה הטעם שפתח את חומש שמות בו' החיבור במילת וְאֵלֶּה .
ק. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר (ד כ) מה הטעם שמשה הקדים את אשתו לפני בניו, ואצל יעקב נאמר וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת
נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים (לא יז) שהקדים את בניו לנשותיו .
ר. וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. (ב כג) איתא במדרש - אמר רבי יוחנן: עשרה לשונות נקראת תפילה ואלו הן: שועה, צעקה, נאקה, רנה,
פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, ופילול, ותחנונים. (דברים רבה ב, א(. מה ההבדל בין שוועה לצעקה . וכן בפסוק עַד אָנָה יְ-הוָה שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע אֶזְעַק
אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תוֹשִׁיעַ .(חבקוק א ב) .
ש. וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ (ב ה). מה הטעם דאיתא בחז"ל
שנשתרבבה אמתה ס' אמה .
ת. הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי (ב יד) פרש"י - מִכָּאן אָנוּ לְמֵדִים שֶׁהֲרָגוֹ בַּשֵּׁם הַמְּפֹרָשׁ (שמו"ר א כט) באיזה שם הרג משה את המצרי.

תשובות

א. אונאת דברים היא – והוא לאו דאורייתא, דכתיב וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ (ויקרא כה יז) לפי שעצם הרמת היד גורם לחברו פחד ובושה לפיכך נקרא
רשע. (שו"ת ברית יעקב) כתב הכלי יקר - ומשה ראה שני עברים נצים בחרופים וגידופים, ואם כן, שניהם רשעים, כי מידת הצדיקים להיות מן הנעלבים
ואינם עולבים, שומעים קול מחרף ואינם משיבין. וקראו רֵעֶךָ - רשע כמותך ממש, כי באותו מום שאתה פוסל ומכהו בשוט לשונך, ודאי אותו מום נמצא
גם בך, כי הפוסל במומו פוסל. על כן אמר לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ , כי הוא רעך במום זה.*
ב. בית דין מחוייבים למול כמו האב כשיעבור היום השמיני . מה שנשים אינם חייבות למול את בניהם היינו שאין עליהם חיוב יותר מכל ישראל , אבל חיוב
ככל ישראל יש עליהם . ומכוח בית הדין היא חייבת למולו . (שו"ת ציץ אליעזר)
ג. ספר גלות וגאולה – לפי שבו מסופר על שעבוד בנ"י במצרים וניסי גאולתם . (רמב"ן)
ד. דוד הרג את גלית בחמשה חלוקי נחל שהפכו לאחת , והיה כובע נחושת על ראשו , א"ל הקב"ה לברזל תרכך עצמך שתכנס בך האבן , ואעשה לך חלק
בקדושה , זו אזמל של מילה וסכין של שחיטה , וזה אחד הדברים שהשליט הקב"ה הרך בקשה . (ילקו"ש יהושע רמז טו) *
ה. הפילה אמו קודם שנולד אהרון והוא אינו בכור, כך שאין נפק"מ אם יהא אהרון או משה כי שניהם אינם בכורות .(אמרי נועם) א"נ מרים נולדה קודם
אהרון ומשה .* א"נ פרש"י (ב א) וְאַף הִיא נֶהֶפְכָה לִהְיוֹת נַעֲרָה, וּבַת מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה הָיְתָה. מאחר וחזרה לנעוריה נחשב כבכור וראוי היה לכהונה.
ו. וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ . (ב י) איתא במדרש מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים , אף על פי שהרבה שמות היו לו למשה
[ואלו הם: ירד, חבר, יקותיאל, אביגדור, אבי סוכו, אבי זנוח, טוביה, שמעיה, לוי, משה (מגילה יג.)] לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו
בתיה בת פרעה , ואף הקב"ה לא קראו בשם אחר . (שמו"ר א כו)
ז. זכר לדבר שהיה פרעה שוחט תינוקות כשנצטרע .(אור זרוע הל' פסחים סימן רנו) דכתיב וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ (ב כג)
תרגום יונתן - וְאִתְכְּתַשׁ מַלְכָּא דְמִצְרָיִם וּפַקֵיד לְקַטָלָא בּוּכְרַיָיא דִבְנֵי יִשְרָאֵל בְגִין לְמִסְחֵי בְּאַדְמֵיהוֹן . וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרָיִם . פרש"י – נִצְטָרַע, וְהָיָה שׁוֹחֵט
תִּינוֹקוֹת יִשְׂרָאֵל וְרוֹחֵץ בְּדָמָם . (שמו"ר א לד). וכן דכתיב אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם, כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ . (משלי כג לא) *
ז. זכות המסירות נפש של משה שהסכים ללכת אע"פ שדתן ואבירם מתנכלים לו יעמוד לו שיצליח בדרכו , לפיכך לא אמר לו בתחילה, לאחר שכבר הסכים
ללכת אמר לו שאין לו מה לירא מהם . (טעמא דקרא)
ח. חבוש היה התינוק בבטן אימו ואין לך יוצא מבית האסורים יותר מזה לפיכך מודים ומשבחים בעבורו. (הרא"ש סוף פרשת לך לך) ואמו היתה חולה
ונתרפאה לפיכך אומרים את הפסוק פעמיים. לפי שארבעה צריכים להודות ר"ת חיים –ח בוש , י ם , י יסורים , מ דבר .פעמיים כנגד חבוש וייסורים.
א"נ בעבור המילה אנו ניצולים מדינה של גיהנם (טעמי המנהגים בשם מהרי"ל) א"נ לפי שנאמר כִּי טוֹב על משה רבינו שנולד מהול , לפיכך נהגו העם
לומר הוֹדוּ לַי-הוָה כִּי טוֹב על המילה (חזקוני). *
ט. טבל נקרא אדם שלא מהול – לפי שהערלה באדם היא כמו תרומה שמפרישים מן הטבל . טבל מלשון 'טב-לא' היינו לא טוב . לפי שכל זמן שהוא טבל
נקרא לא טוב . וכתיב אצל משה וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא אלא ודאי שנולד מהול . (מדרש יהונתן בשם עוללות אפרים)
י. יום אחד בלבד נמשכה גזרתו של פרעה שלא לתת תבן לבני ישראל. והוא מרומז במילה תֹאסִפוּן בתוספת האות א ' . (רבינו בחיי בשם רבינו חננאל)
כ. כואב לאדם יותר שמי שהיה אוהבו והיטיב עימו נהפך פתאום לאויב ומיצר לו , יותר ממי שהיה אויבו תמיד . המצרים שהיו תחילה מיטיבים עם בני
יעקב , נהפכו ושעבדו אותם בפרך , לפיכך כאב להם הרבה יותר מאשר מעולם לא היטיבו עמהם . לכך עושים זכר במרור שתחילתו רך שעל ידי זה
נעשה סופו מר יותר כלענה . (כתב סופר עה"ת)
ל. לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל . (דברים כז ה) נאמר על בניית המזבח , וכן נאמר ליהושע עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית . איתא במדרש
(ב"ר לא ח) פי' גלבין דטינרא, ופי' צורים כמו וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר (שמות ד, כה). לפי שהברזל לא היה לו חלק בקדושה לזה לא נזכר סכין בתורה , שאף
בעקידה נאמר וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת (בראשית כב י) דבר שחותך ואוכל .(הש"ך עה"ת) והמל את בנו כאילו מקריב קרבן על גבי המזבח . *
ל. ל"ט מלאכות שיעבדו את ישראל במצרים . שנאמר וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ )א יג) פרך עולה בא"ת ב"ש ל"ט (וג"ל בגמטריא 39).
וכשיצאו ממצרים הזהירם על ל"ט מלאכות שיזכרו שיעבוד מצרים בזה . (ר"ח פלטיאל) *
מ. מומחה הוא לדיבור – שהרי הלוים בבית המקדש עבודתם הוא בדיבור (ערכין יא.), א"כ וודאי הוא מומחה לזה . (טעמא דקרא)
נ. נ' אמה – איתא במשנה (ב"ב ב ט ) מַרְחִיקִין אֶת הַנְּבֵלוֹת וְאֶת הַקְּבָרוֹת וְאֶת הַבֻּרְסְקִי מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה. והוא משום ריח רע . וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה -
כֹּ"ה וָ-כ"ֹה בגמטריא נ ' שהרחיק נ' אמה מן העיר , משמיענו הכתוב שיש חיוב לקבור גם עכו"ם דכתיב לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ ובני נח גם מצווין לקוברן . (פרדס שמאי)
ס. סכנה גדולה היא למרים מאחר ופרעה ציווה למיילדות אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ (א טז) ומרים היא פועה הפירה בפרהסיא גזירת פרעה בכך שהמתינה
לראות מה יעשה עם משה , ואם הדבר יתפרסם שהיא אחותו היא מסכנת את עצמה על שביטלה גזירת פרעה , לפיכך קיבלה שכר על זה . (פרדס שמאי)
ס. ס ניגור נ עשה ד ין ק טיגור ר"ת סנדק – איתא בזוהר (פר' פקודי רנ"ה ע"ב) בזמנא דאתגזר בר נש כו' ההיא ערלה דגזרין ושדינן ליה לבר, כדין קיימא
ההיא סטרא אחרא וחמא דהאי איהו חולקיה מקרבנא דא, כדין אתבר ולא יכיל לשלטאה ולקטרגא עילוי, וסליק ואתעביד סנגוריא על ישראל קמיה
קודשא בריך הוא. (טעמי המנהגים בשם מהרצ"א מדינוב) .
ע. עתידה יד ימין של משה רבינו לקבל את הלוחות מיד הקב"ה , לפיכך לקתה יד שמאל . יָדוֹ כַּשָּׁלֶג בגימטריא בשמאל .(373) (רבינו אפרים)
פ. פניו למטה – זכר , פניה למעלה נקבה . (סוטה יא :) עַל הָאָבְנָיִם בגימטריא סימן הגדול . (208) (רבינו אפרים)
פ. פריעה ומילה הם שתי מצוות המעכבות זו את זו ולכן נאמר לַמּוּלֹת , א"נ אחת למילה ואחת לציצין המעכבים את המילה (ירושלמי שבת פי"ט ה"ב) *
דָּמִים ר"ת ד ם מ ילה י ציל מ שה .(רבינו אפרים) *
צ. צדיקים גמורים היו – מה כתיב למעלה וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים וסמיך ליה וְאֵלֶּה שְׁמוֹת , מוסיף על ענין ראשון , לומר לך שכולם צדיקים
גמורים ,[אף וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ ] שנאמר (ישעיה ס כא) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים . (רבינו אפרים) א"נ בעבור שהזכיר בסוף פרשת ויחי וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי
שִׁלֵּשִׁים , הזכיר את אחיו ברדתם שהיו מעטים ופרו ורבו. (א"ע) .
ק. קטנים היו - גרשום (בן ג' שנים) ואליעזר שנולד עתה, לפיכך הוצרך להושיב את אשתו תחלה כדי שתקבל את הבנים. (מושב זקנים) א"נ חשש יעקב
מעשיו שהרי לאה היתה מיועדת לעשיו , דאיתא במדרש (ילקו"ש קכה) שכך היו התנאים שיהא גדול נושא לגדולה וקטן לקטנה, ורחל היתה יפת תואר
לפיכך הקדים יעקב את בניו לנשותיו.
ר. רעה הבאה כבר , שמתפלל שיוושע ממנה זוהי זעקה . תפילה על הרעה שלא תבוא , זוהי שוועה . (הגר"א) *
ש. שקול משה כנגד שישים רבוא מישראל . (שה"ש רבה פרשה א' פס' ט"ו, ג). וזכר לדבר שאמרה מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ .הרי נ' ה' ה' יתרים עולים ששים .
(פענח רזא) שיכלה לומר ממים משיתו .
ת. ת'-כ'-ה' –משה רבינו ידע לייחד ייחודים ולצרף צירופים. וזהו שאמר וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה 'תַכֶּה' רֵעֶךָ . (בשם רבינו האר"י שער מאמרי רז"ל לשבת קכח, ב)
שם זה רמוז בסופי תיבות 'ולך נא ה להודות' וראשי תיבות 'כ ל ה נשמה ת הלל' (מאמרי רשב"י פר' בשלח) *

מקורות / חידודון *
א. ספר החינוך מצוה שלח - מדיני המצווה, כמה אזהרות וכמה זירוזין שהזהירונו זכרונם לברכה בעניין זה שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם, והפליגו בדבר עד שאמרו שלא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים. וראוי להזהר שאפילו ברמז דבריו לא יהי נשמע חירוף לבני אדם, כי התורה הקפידה הרבה באונאת הדברים, לפי שהוא דבר קשה מאוד ללב הבריות, והרבה מבני אדם יקפידו עליהן יותר מן הממון, וכמו שאמרו זכרונם לברכה 'גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שבאונאת דברים הוא אומר וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ וגו. ולא יהיה באפשר לכתוב פרט כל הדברים שיש בהן צער לבריות, אבל כל אחד צריך להזהר כפי מה שיראה, כי השם ברוך הוא הוא יודע כל פסיעותיו וכל רמיזותיו, כי האדם יראה לעיניים והוא יראה ללבב. וכמה מעשים כתבו לנו ז"ל במדרשים ללמד על זה מוסר.
ב. אוֹתוֹ וְלֹא אוֹתָהּ - וא"ת למ"ל קרא תיפוק ליה דמצות עשה שהזמן גרמא הוא שנימול בשמיני ללידתו ונשים פטורות וי"ל כיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק לאו זמן גרמא הוא וא"ת אכתי מ"ע שהזמן גרמא הוא דאין מלין אלא ביום כדאיתא בפרק הערל (יבמות דף עב.) וי"ל דאתיא כמ"ד התם דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה. (תוספות קידושין כט.)
ד. שו"ת כתב סופר (יו"ד סי' קכ"א) . והנה נתבאר כי בדרך הטבע מצות המילה סכנה היא ויש בה מסירות נפש ולזאת אפשר כי מבקש כל איש ישראל להראות כי הוא מקיים מצותו זאת במסירות נפש, ובהלכות שבת (סי' שכ"ח ס"ז) שנינו דמכת ברזל חולי שיש בו סכנה הוא ומשום כך מצוה מן המובחר למול בכלי ברזל דווקא לקיים כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם. (תהלים מד כג)
ה. א"נ מרים נולדה קודם אהרון ומשה . כמבואר בשמות רבה א, יג; תוספות בכורות ד, א. מאידך, לדעת הרמב"ן שמות, פרק ט"ו, פסוק כ 'אהרן היה הבכור
במשפחה'. וכן לדעת הרשב"ם שם.
ז. מִצְוָה לַחֲזֹר אַחַר יַיִן אָדֹם אִם אֵין הַלָּבָן מְשֻׁבָּח מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם, מַשְׁמַע שֶׁחֲשִׁיבוּתוֹ שֶׁל יַיִן כְּשֶׁהוּא אָדֹם וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּקִדּוּשׁ שֶׁל שְׁאָר יָמִים טוֹבִים וְשַׁבָּתוֹת נוֹהֲגִין כְּהָאוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר אַחַר יַיִן אָדֹם אִם אֵינוֹ מְשֻׁבָּח מִן הַלָּבָן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ער"ב, מִכָּל מָקוֹם בְּד' כּוֹסוֹת יֵשׁ לִנְהֹג כְּהָאוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר אַחֲרָיו, לְפִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ זֵכֶר לַדָּם, שֶׁהָיָה פַּרְעֹה שׁוֹחֵט אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל . (שו"ע הרב, או"ח סימן תעב סעיף כו , ט"ז על השו"ע שם)
ח. וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא . תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״טוֹב״ שְׁמוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״טוֹבִיָּה״ שְׁמוֹ. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: הָגוּן לִנְבִיאוּת. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: נוֹלַד
כְּשֶׁהוּא מָהוּל . וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד מֹשֶׁה, נִתְמַלֵּא הַבַּיִת כּוּלּוֹ אוֹר. כְּתִיב הָכָא: ״וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאוֹר
כִּי טוֹב ״. (סוטה יב .) אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא בגימטריא שנולד מהול (471) ולכך אומרים הוֹדוּ לַי-הוָה כִּי טוֹב במילה . (פענח רזא)
ל. רק לאחר שדוד הכה את גלית ונעשה נס שהשליט הקב"ה את הרך הוא הברזל על הקשה הוא האבן , נהגו לחתוך בסכין .
כתב המלבי"ם (יהושע ה ב) - ור"ל דאחר שאז הזה עליהם ג"כ לטהרם מטומאת מת כמ"ש חז"ל (יבמות עא ב), לכן לא יכול למולם בחרב ברזל שהוא כלי וחרב הרי הוא כחלל ויחזור ויטמא, כמבואר ברמב"ם (פ"ה מה' ט"מ), לכן מלם בצור שאינו כלי.
ל. למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים - לכך קבעו זכר ליציאת מצרים ושמעתי מהר"מ שיש במדרש לפי שבמצרים עבדו בהם בישראל בפרך ופר"ך בא"ת ב"ש וג"ל שהם מלאכות ארבעים חסר אחת וכשנגאלו ממצרים הזהירם על השבת לשבות מאות' ל"ט מלאכות. (תוספות פסחים קיז :)
פ. משנה שבת יט ו - אלו הן ציצין המעכבין את המילה, בשר החופה את רוב העטרה. ואינו אוכל בתרומה. ואם היה בעל בשר, מתקנו מפני מראית העין
מל ולא פרע את המילה, כאלו לא מל. וי"ל דמתחלה חתכה צפורה ערלת בנה והמלאך הרף קצת ממשה ולא הרף לגמרי וע"כ עשתה אח"כ הפריעה והציצין המעכבין את המילה ואח"כ הרף המלאך ממנו לגמרי אז אמרה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת , פירוש גם על הפריעה ועל הציצין המעכבין . (פרדס שמאי)
איתא בירושלמי (נדרים דף יג, א פרק ג הלכה ט ) הה"ד (שמות ד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן . ואמר רשב"ג חס ושלום לא ביקש המלאך להרוג למשה אלא לתינוק. בוא וראה מי קרוי חתן משה או התינוק. אית תניי תני משה קרוי חתן. אית תניי תני התינוק קרוי חתן. מאן דאמר משה קרוי חתן. חתן דמים מתבקש מידך. ומאן דמר התינוק רוי חתן. חתן במדים את עומד לי. (שם) וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וכו'. ר' יודה ורבי נחמיה ורבנין. חד אמר לרגליו של משה וחרנה אמר לרגליו של מלאך. וחרנה אמר לרגליו של תינוק . מן דמר לרגליו של משה הילך גזי חובך. מן דמר לרגליו של מלאך הילך עבד שליחתך. מן דמר לרגליו של תינוק נגעה בגוף התינוק . (שם) וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת . מיכן לשתי מילות אחת למילה ואחת לפריעה אחת למילה ואחת לציצין. לרגליו של תינוק נגעה בגוף התינוק , פירוש מרוב המהירות נגעה בצור גם ברגליו של התינוק וחתכה גם שלא במקום המילה .מה שחתכה הערלה זה גוף המצוה אבל מה שנחתך גם ברגליו זה דם ניקף ומרצה כדם עולה . וזהו חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת נתחייב תרי דמים עבור המילה . (טעמא דקרא)
איתא בגמרא (כתובות י.) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״מִזְבֵּחַ״ —מֵ זִיחַ, וּמֵ זִין, מְ חַבֵּב, מְ כַפֵּר. היינו המזבח מועיל לד ' דברים הללו המחילים באות מ ' . וזהו שאמרה כִּי חֲתַן דָּמִים . ד ' – מי"ם אתה לי היינו ע"י ד ' אותיות מ ' , ניצל משה רבינו ממיתה . לפי שהמילה מכפרת כמו קרבן . (מלאך הברית)
נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל שעל ידי המזבח נתקנים הדצח"ם [הדומם, צומח, חי, מדבר] דהיינו על ידי כונת המקריב שהוא חי מדבר, והקרבן שהוא חי בלתי מדבר, ונסכים וסלתות שהם צומח, והמלח שהוא דומם. ולכן כנגד ד' תיקונים הנזכר נקיט הכא ד' תוארים פעולות טובות שהם מֵזִיחַ וּמֵזִין מְחַבֵּב וּמְכַפֵּר. מִזְבֵּחַ מֵזִיחַ וּמֵזִין, מְחַבֵּב וּמְכַפֵּר. - נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל שעל ידי המזבח נתקנים הדצח"ם [הדומם, צומח, חי, מדבר] דהיינו על ידי כוונת המקריב שהוא חי מדבר, והקרבן שהוא חי בלתי מדבר, ונסכים וסלתות שהם צומח, והמלח שהוא דומם. ולכן כנגד ד' תיקונים הנזכר נקיט הכא ד' תארים פעולות טובות שהם מֵ זִיחַ וּמֵ זִין מְ חַבֵּב וּמְ כַפֵּר. ובזה יובן רמז הכתוב (משלי ל, לג) וּמִיץ אַף יוֹצִיא דָם , דהמזבח יש בו ארבעה פעולות טובות שהם מֵזִיחַ מֵזִין מְחַבֵּב מְכַפֵּר דראשי תיבות שלהן ד ' פעמים מ ' והיינו דָם רוצה לומר ד ' פעמים מ ־ם וְהָאַף שהוא הכעס והרוגז שראוי להיות על ידי העונות המזבח שבו יהיה ד' פעמים מ־ם מוציאו ממחנה ישראל.(בן יהוידע שם)
צ. א"נ מוסיף על ענין ראשון וַיָּמָת יוֹסֵף (בראשית נ כו) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת שצווה להם שלא ישנו את שמותיהם , ואמר להם אע"פ ששינו את שמי וקורין אותי צָפְנַת פַּעְנֵחַ (שם מא מה) אתם אל תשנו שמותיכם . (בעה"ט) א"נ מוסיף על ענין ראשון שמצד מיתת יוסף דומה כאילו עכשיו המה באים , אבל מכל מקום אע"פ שיוסף מת הנה יעקב לא מת לכך נאמר אֵת יַעֲקֹב שהיו עדיין עם יעקב וזכותו של יעקב עמד להם , בזכות מה שהיו גדורים מעריות ולא רצו לישא מן המצריות שטופי זימה ונשאו נשים כולם קודם בואם למצרים , זה שנאמר אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. (כלי יקר)
ר. מכתב אליהו – כשמבקש קודם שעשה לו רעה שלא יעשה לו הרעה זוהי שוועה. בעת שעושה לו רעה הוא צועק בשעת כאב שיושיע לו זוהי זעקה.(חבקוק א ב)
ת. כתב רבינו בחיי - ודע כי ההכאה הזאת בלשון היתה כי המית אותו ברוח שפתיו, וכן דרשו רז"ל שהרגו בשם המפורש והראיה ממה שכתוב הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר באמירה בלבד ושם המפורש של מ"ב אותיות היה, ויש בכתוב התעוררות על זה, וכן אמר דוד ע"ה (תהלים מד) בְּךָ צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ . ואמר זה על מ"ב אותיות ועל זה נאמר (תהלים קמח) כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ , וזהו כי הוא אמר וַיְהִי וזהו (איוב כו) תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה והבן זה, ובכח השם הזה אמר משה עלה שור עלה שור , וכן מצינו באלישע הנביא באותם נערים שהתקלסו בו והיו אומרים לו (מלכים ב ב) עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ הזכיר בו הכתוב וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְ-הוָה והוא שם בן מ"ב אותיות ולכך נהרגו מ"ב ילדים הוא שכתוב (שם) וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים , ובא לשון וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי כלשון (מלכים ב יט) וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְ-הוָה וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר , שאין הכוונה הכאת יד כי אם הכאת כח.
איתא בחז"ל - שהשם הקדוש: כה"ת הוא השם השמיני משם ע"ב שם זה יוצא מר"ת של הפסוק הידוע: כ 'ל ה 'נשמה ת 'הלל…י-ה הללויה"
שהוא שם קדוש ונורא, שם של הגנה. הן האותיות העוקבות ברשימת הא-ב, לאחר שם ש-ד-י שהן אותיות: ת-ה-כ. והוא יוצא מסופי הפסוק: ואהבת את
י-ה-ו- ה א-להיך , סופי תיבות כה"ת. וכן בר"ת :"ת חת כ נפי ה שכינה". שם זה הוא הגנה מקטרוגו של היצר הרע וכן הוא גם צינור דרכו פרנסה בשפע.
שם זה גם רמוז בסופי-תיבות של סיום הברכה "ברוך.. הטוב שמך ולך נאה להודות ". יש האומרים כי שם זה היה חרוט על מגינו של דוד המלך. יש הכותבים שם זה על הפרוכת ורומזים לשתי מילים: כת ר ה תורה. שם " כ-ה-ת " נמצא בדיוק 26 פעמים בתנ"ך בראשי-תיבות.
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה, הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש