בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • לך לך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל

מתוך מחשבת רבי נחמן מברסלב ב'מעשה מחכם ותם'

אברהם - חכם או תם?

אברהם אבינו, האם היה חכם או תם?

undefined

הרב יחזקאל פרנקל

חשוון תשס"ז
5 דק' קריאה
'התהלך לפני והיה תמים'
כותרת זו הלקוחה מפרשת וירא הינה הוראה של הקב"ה, הדרכה לאברהם אבינו: 'היה תמים'. הוראה זו לאברהם אבינו מושרשת באופן מפורש וכוללני יותר בתורה בפסוק מספר דברים - 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך' (דברים יח, י-יג). לענינינו חשוב פירושו של רש"י למושג תמימות, הגם שהיקף הנושא מחייב הכרת משנתם של שורה נכבדה מחכמי ישראל לאורך הדורות:
"התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו".

דגשו של רש"י בצד אחד של פירושו הוא כלפי חקרנות אסורה על העתיד. מן הצד השני רש"י עוסק בהווה, בקבלת המציאות מאת ה'.

בצדה השלישי של פרשנות התמימות על פי רש"י מונח שוב העתיד, וכעת מבחינת השכר "ואז תהיה עמו ולחלקו". בנקודת הזמן של העתיד אותה מדגיש רש"י "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות" יש מפגש ישיר עם אברהם אבינו בשני מוקדים משמעותיים של חייו:

בציוויו של מקום לאברהם:
"...לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ",

כמו גם בשיא הבא של חייו מופיע שוב הציווי לך לך:
"... וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ אֶת-יִצְחָק וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ".

פעמיים שומע אברהם את הציווי 'לך לך' ופעמיים הציווי הזה מלווה בכיוון סתום - "אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" "עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" - לך, ואתה לא יודע לאן! לך! העתיד מונח בחיקו של הקב"ה ולאדם אין שם שליטה, רק משמעת, התבטלות.

ומימד חשוב נוסף הוא מה אברהם עושה: בשתי הפעמים תגובתו מיידית "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'", ובפעם השניה הפסוק מפרש "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר". מלבד הזריזות והתמימות מועצמת בתורה מידת השתיקה שאברהם מלוה בה את העשיה שלו בשני המקרים המשמעותיים הללו.

התנהגויות כאלו שמשלבות עשייה זריזה עם צייתנות מקבֶּלת עול מלוות תמיד את התמיהות על התמימים: איפה הביקורתיות? שאל למה? איך תדע לאן הולכים? איך תסתדר? אבל למה לעולה?

מעשה מחכם ותם
בסיפורו העמוק של רבי נחמן, זה שנראה מבחוץ אולי ילדותי משהו, נאיבי או אף מוקצן - 'מעשה מחכם ותם' משרטט רבי נחמן שתי דמויות, שני חברי ילדות שעקב משבר כלכלי נאלצו לפתע לעשות שינוי מהותי בחייהם ומעתה לקחת אחריות על עצמם.

'הלך התם ולמד מלאכת רצען'. תגובתו של התם נמצאת מיידית, מיידית ומינימאליסטית. ידידו, החכם, יודע שתגובה נמהרת אינה מאפיוניו של החכם. הוא גם לא מתכוון בכלל לגמור את חייו בתור סנדלר. לכן, כאדם רציני, שקול וחכם, הוא מבקש את השדה הטוב ביותר על מנת לקבל את הכלים הטובים ביותר בכדי לבחור את דרך ההתמודדות הטובה ביותר עם החיים - הוא מפליג למדינות הים. מדינה אחר מדינה, מקצוע אחר מקצוע רוכש לו החכם שהרי "מי יודע פן לא יחשבו שניהם. טוב לי ללמד אמנות שהיא חשובה לעולם. וחקר בהבנה ופילוסופיא שלו ללמד דאקטירייא שהוא דבר הצריך וחשוב תמיד". זאת לאחר שכבר רכש לו שני מקצועות. שיהיה עוד אחד, מה שבטוח. שיהיה. וכי מי יודע מה יתרחש העתיד? זה לוקח כמה שנים, כמה מדינות - ובינתיים התם כבר שנים מוכר נעליים ומפרנס משפחה. אבל הניצחון הקטן הזה בתחרות שמתקיימת רק בין החכם לבין העולם הדמיוני שרץ לידו - תחרות שהתם לא משתתף בה כלל - ניצחון זה אינו עיקר הענין. התם לא משתמש במקצוע כקרש לחיים טובים.

התם חי חיים טובים. נקודה. במקום שהוא הגדיר לעצמו מהי איכות החיים, בשלוות הנפש, בשמחה מתמדת, בפשטות זורמת ובנאיביות עליזה - שם התם 'לוקח', ובגדול. זה לא מתחיל במקצוע וברמת הכנסה, ולא עולה על דעתו כלל וכלל להשוות עצמו עם מישהו, כי "מנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאוד, והיה רק מלא שמחה תמיד".

לתם, בתמימותו, יש לו משהו מעל החיים. רבי נחמן לא מפרש מהו המשהו. אולי תובנה אינסטינקטיבית טבעית. אולי אמונה. אולי עול מלכות שמים. אבל מכל מקום הוא לא יתן לפרנסה ו'מנהג העולם' לקלקל את מנהגו המשמח אותו.

אכן, התחרות במלוא עוזה מתנהלת בין כולם. אלה לומדים מקצוע, אלה מפעילים מרפקים לעלות גבוה יותר, אלה מתגאים, אלה יורדים, 'מי ירום ומי ישפל', ואלה שואפים וחולמים עדין. אבל כולם, כן, כולם, 'כשיגיעו לעשות את זה', הם מתכוונים להיות עשירים ואז או אז, סוף סוף הם יהיו ממש שמחים. ובינתיים הם מכינים את עצמם לרגע הגדול... ומכינים... ומכינים...ופעמים רבות, רבות מדי, רגע זה לא הגיע כלל ולעולם. והתם מזמן כבר שם.

נקודת המפגש בין אברהם אבינו המצווה 'היה תמים' לבין התם של רבי נחמן היא במחציתו השניה של הסיפור. שם, המלך שולח לקרוא לתם. התם הזה, רצען מגוחך שחי בדלות, רק לחם, רק מים, מעיל אחד ודמיונות שיש לו באמת הכל, התם הזה נקרא לפתע פתאום אל המלך. "המלך רוצה שתבוא אליו. שאל התם תכף: רק בלי ליצנות! השיב לו: בודאי אמת, בלי ליצנות. נתמלא שמחה, רץ ואמר לאשתו: אשתי, המלך שלח בשבילי! שאלה אותו: על מה ולמה? ולא היה לו פנאי להשיבה כלל. ותכף נזדרז בשמחה והלך ונסע עם השליח".

עוד קודם, למרות דלותו החומרית ו'הפסדו' לחברו במירוץ החיים - הוא בכלל לא 'בקטע' של השוואות ודימוי עצמי נמוך - כששמע שחברו חוזר עשיר ממסעותיו בעולם מיד רץ בשמחה עצומה לראותו - וחבר הילדות החכם מסתכל עליו בחיוך של זלזול ממרומי מרכבתו עתירת הסוסים.

אברהם אבינו - תם או חכם
זריזותו השמחה של אברהם לכל ציווי של הקב"ה, שתיקתו הצייתנית וביצועו השלם את דבר ה' מובילים את זיהויו כמשתייך לעולמו של התם. אבל אברהם אבינו, האדם הגדול בענקים, הוא תם? זה האדם, האיש היחיד בהיסטוריה שהשפיע בסדר גודל ובהיקף כזה, לאורך זמן כזה, בנושא עמוק כזה, כמוהו שלימד לבדו את העולם כולו לעולם על אמונה בא-ל אחד, אדם כזה, 'רק תם' הוא? נראה שאברהם מפרש את התם של רבי נחמן... אברהם הוא תם כי הוא יודע שיש מנהיג לעולם.

הענינים יכולים להיות רק בשליטתו של הקב"ה. הדמיון שהענינים בשליטתי הוא עוצמתי ומפתה, אבל - מניסיון, אומר אברהם, מניסיון - זה רק דמיון. אנחנו יכולים, אנחנו מצווים להכין כלים לקבלת ברכת ה' על מעשי ידינו אבל מי שמכונן אותם הוא רק ה' אלוקינו.

יצר הרע של הגאווה נכנס לשבש את קו התפר בעדין שבין אמונה להשתדלות. אמונה לבד מנותקת מעשייה סותרת את הציווי 'ששת ימים תעבוד', 'למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה', כמו גם עשייה לבד כשהיא מנותקת מריבון כל המעשים.

לכן אברהם עושה ועושה. הוא הולך וקורא בשם ה', הוא הולך ונלחם, בלא שיקולי סדרי הכוחות והעוצמה, מול ארבעה מלכים, הוא אף מתעמת עם הקב"ה על החלטתו לגבי סדום, אך כל זאת מתוך תחושה שהתם - הוא עם ה' אלוקיו. החכם, זה בעל האגו המבולט, מרוב אמביציות ומוטיבציות אינו משאיר מקום לברכת ה' לחול. וכיון שהתם חכם גדול הינו, הרי שבאופן מעשי ופרגמאטי הוא מגיע להצלחות מהר יותר ועמוק יותר ושמח יותר מאשר החכם שאין לו אלא את שבכוחו בלבד.

ראה אומר התם, כמה חכמים כבר היו לעולמים שתכננו ויגעו ושקדו וכל מעשיהם נפלו לפח עקב אירוע בלתי צפוי שאינו ולא יהיה בשליטת האדם? כך לאדם הפרטי וכך למדינות, עמים ותרבויות. ממילא, כשמסיים רבי נחמן את סיפורו מובן אל נכון איך הקערה התהפכה, ועלה התם לגדולה עקב היותו פתוח לשינויים ואילו חברו מנוער, החכם, עיכב ועיקר כל שינוי עד ששכלו יחליט הלקבל או לדחות - וזאת עשה עד היותו שקוע בעברי פי פחת.

ככל שיפים הדברים ודורשים לדורשם ולהפך בם עוד ועוד, להעמיק ולסדר את משנת התמימות הרצויה לאדם - כן ועוד יותר דורשים הדברים בירור והעמקה לגבי משנת הכלל, הציבור והמדינה.

לאחר 120 שנות עשייה ופעלתנות ציונית מרובת שדות פעולה ששם ציוה ה' את הברכה נראה בעליל כי עם ישראל נתבע לצאת מביצת החנק של 'כוחי ועוצם ידי' ולהיפתח לעוצמות האמת, 'לקרוא בשם ה' על הרכב והסוסים' כדברי הרצי"ה זצ"ל, לצאת בשם ה' להמלכתו על עולמו, לעיני עמים רבים, תרבויות, דתות ותובנות שהעולם והחיים מספקים ומבקשים את אדונם עליהם.
תמים תהיה, ואז תהיה, עם ה' אלוקיך. והיה ה' למלך על כל הארץ!

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il