פרשת הסירוב של משה לשליחות | הרב דוד דב לבנון | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
שמות

קטגוריה משנית

16 דק' קריאה

משה שנתן עיניו ולבו על ישראל מסרב לשליחות
הקב"ה בוחר במשה לדבר אל פרעה ולהוציא את בני ישראל ממצרים, "וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם". אולם משה מסרב ואומר שאינו ראוי לשתי השליחויות הללו אל פרעה ואל בני ישראל. קשה להבין איך משה מסרב לשליחות חשובה זו, במיוחד לאור מה שאנו יודעים עד כמה הוא הצטער בצערם של ישראל. התורה מספרת כיצד הוא יצא מארמון פרעה "וירא בסבלותם" "ונתן עיניו ולבו עליהם" (לשון רש"י) להיות מיצר בצרתם ולעזור להם,
בשמ"ר פרשה א:
"וירא בסבלותם, מהו וירא שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן, ר' אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר ראה משוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול, ומשוי איש על אשה ומשוי אשה על איש, ומשוי זקן על בחור, ומשוי בחור על זקן, והיה מניח דרגון שלו והולך ומיישב להם סבלותיהם ועושה כאלו מסייע לפרעה, אמר הקדוש ברוך הוא אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך".
וכך במעמד הסנה חז"ל מדגישים שההתגלות הייתה אליו בלבד בזכות תשומת לבו לצערם של ישראל, (שמ"ר פרשה ב סימן ה):
"וירא מלאך ה' אליו, מהו אליו מלמד שהיו אנשים עמו ולא ראו אלא משה בלבד",
רבים עברו ליד הסנה ולא ראו, ומשה ראה, מדוע? מפרשים חז"ל :
שמ"ר פרשה א:
"כי סר לראות (/שמות/ ג), ראה הקדוש ברוך הוא שסר משה מעסקיו לראות את סבלותם של ישראל, לפיכך: ויקרא אליו א-להים. אמר ר' יצחק: כי סר לראות - אמר הקדוש ברוך הוא: סר וזעף הוא זה לראות בצערן של ישראל במצרים, לפיכך ראוי להיות רועה עליהם".
למרות כל זאת משה מסרב לקבל על עצמו את השליחות לגאול את ישראל ממצרים, ולהלן נראה מה היו הנימוקים של משה, ואיך זה מתיישב עם אהבת ישראל שלו.
שמא אינם ראויים להיגאל
"מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם".
מפרש רש"י "מי אנכי - מה אני חשוב לדבר עם המלכים 1 : וכי אוציא את בני ישראל - ואף אם חשוב אני, מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים".
משה עונה לקב"ה שאינו ראוי לשתי השליחויות, לדבר עם פרעה ולדבר עם בני ישראל להוציאם ממצרים. אולם נראה שעיקר החשש של משה הוא בייחס לשליחות שלו אל בני ישראל, אם יוכל להשפיע עליהם שירצו להיגאל, וכדי שזה יקרה משה מרגיש שצריך שיקרה נס. יש להניח שזה נובע מהאכזבה שהייתה למשה במפגש הראשון עם ישראל במצרים, כאשר הוא הרג את המצרי המכה איש עברי, לאחר שראה "כי אין איש" אין איש שיעמוד לימינם לעזרה, ולמחרת כשרוצה להפריד בין שני אנשים עברים נצים, הוא מגלה ש"אכן נודע הדבר", והלשינו עליו לפרעה.
רש"י פרק ב פסוק יד: "ויירא משה - כפשוטו. ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל: אכן נודע הדבר - כמשמעו. ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך :"
לכאורה קשה, וכי זה שדברו לשון הרע חמור יותר מחטאי שבעים אומות, והאם זה מסביר את השעבוד של ישראל במצרים?
נראה שלשון הרע זה על משה שהגיע אל פרעה, מלמד על אי רצון להיגאל, ועל שנאה שיש בה הרס עצמי, דבר שהוא לא טבעי ואינו מצוי כלל בעם אחר בעולם, ובמצב כזה הם אינם יכולים להיגאל.
והקב"ה עונה לו על שתי טענותיו, לפי פירוש רש"י:
א. "ויאמר כי אהיה עמך - השיבו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, שאמרת מי אנכי כי אלך אל פרעה, לא שלך היא, כי אם משלי, כי אהיה עמך, וזה המראה אשר ראית בסנה לך האות כי אנכי שלחתיך, וכדאי אני להציל כאשר ראית הסנה עושה שליחותי ואיננו אוכל, כך תלך בשליחותי ואינך ניזוק".
ב. "וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף שלושה חדשים שיצאו ממצרים".
אם כן, הקב"ה מבטיח לו שיהיה עמו בשליחותו אל פרעה, ושישראל ייגאלו בזכות העתיד שיקבלו תורה בסיני, ולשם יעוד זה הם יוצאים ממצרים.
המפרשים מתקשים בהבנת הפסוק "וזה לך האות בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה", הרי אות ניתן עתה להוכיח מה שיקרה בעתיד, ומהו כאן האות יתקיים בעתיד, ומה בא להוכיח? מפרש רש"י:
"דבר אחר: כי אהיה עמך, וזה שתצליח בשליחותך לך האות על הבטחה אחרת שאני מבטיחך, שכשתוציאם ממצרים תעבדון אותי על ההר הזה, שתקבלו התורה עליו והיא הזכות העומדת לישראל".
היינו שיציאת מצרים תהיה אות וראיה למתן תורה. וצריך להבין מדוע קבלת תורה צריכה עתה לאות? נראה שהיה קשה למשה איך ישראל יעברו מהפך רוחני כל כך גדול מעם של עבדים לבני חורין, ויהיו מוכנים להיגאל ממצרים, והקב"ה עונה לו שהם עתידים לעבור מהפך רוחני גדול יותר בקבלת תורה, והמהפך שהם יעברו ביציאת מצרים, הוא הסימן שיוכלו לעבור מהפך נוסף ולקבל תורה. וזה מפני שבכוח הסגולות האלה טמונים בלבם ויוכלו לצאת מן הכוח אל הפועל. נראה שממתן תורה אפשר ללמוד גם למפרע, שכבר עתה יש להם הכוחות הראויים לגאולה ולקבלת תורה.

ואמרו לי מה שמו
אולם כל זה אינו משכנע את משה, והוא מבקש לדעת מה שמו של ה' יתברך, כדי שידע להשיב לישראל.
"וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם. וַיֹּ֤אמֶר אֱ-לֹהִים֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶֽהְיֶ֖ה שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם:"
אם בקשתו זו באה כדי שיאמינו לו? נראה בהמשך שה' מבטיח לו שיאמינו לו מכל מקום, שנאמר "ושמעו לקולך", אלא בקשתו היא לדעת באיזו מידה הקב"ה גואלם, כי הקב"ה מתגלה לפי שמותיו, והקב"ה עונה לו שהגאולה תהיה בשם הוי"ה ב"ה וזהו "אהי'ה אשר אהי'ה" שהוא במידת הרחמים.
רש"י: "אהיה אשר אהיה - אהיה עמם בצרה זו אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות. אמר לפניו רבונו של עולם, מה אני מזכיר להם צרה אחרת דיים בצרה זו. אמר לו יפה אמרת, כה תאמר וגו'".
נראה שהקב"ה רוצה שידעו את אהבתו אליהם והשתתפותו בצרתם בחינת "עמו אנכי בצרה", רגש אהבה זה ישכנע אותם להאמין בה'. וכך במדרש שמ"ר שמות פרשה ב:
"אמר הקדוש ברוך הוא: עמו אנכי בצרה (תהלים צא), ואומר: בכל צרתם לו צר (ישעיהו סג). אמר ליה הקדוש ברוך הוא: אם אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער, כשם שישראל שרויין בצער, הוי יודע ממקום שאני מדבר עמך, מתוך הקוצים. כביכול שאני שותף עמן בצערן - [וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה]".

ושמעו לקולך
הקב"ה מבטיח למשה "ושמעו לקלך" ומוסיף רש"י:
"מאליהם, מכיוון שתאמר להם לשון זה ישמעו לקולך, שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף שבלשון זה הם נגאלים. יעקב אמר (בראשית נ כד) ואלהים פקוד יפקוד אתכם, יוסף אמר להם (בראשית נ כה) פקוד יפקוד אלהים אתכם".
וכן בשמ"ר פרשה ה סימן יג:
"ויעש האותות לעיני העם כמה שאמר למעלה, ויאמן העם, עשו כמו שאמר הקדוש ברוך הוא ושמעו לקולך, יכול לא האמינו עד שראו האותות, לא אלא וישמעו כי פקד ה' על השמועה האמינו ולא על ראיית האותות, ובמה האמינו על סימן הפקידה שאמר להם שכך היה מסורת בידם מיעקב שיעקב מסר את הסוד ליוסף ויוסף לאחיו ואשר בן יעקב מסר את הסוד לסרח בתו ועדיין היתה היא קיימת וכך אמר לה כל גואל שיבא ויאמר לבני פקוד פקדתי אתכם הוא גואל של אמת כיון שבא משה ואמר פקוד פקדתי אתכם מיד ויאמן העם, במה האמינו כי שמעו הפקידה הה"ד כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את עניים ויקדו וישתחוו, ויקדו על הפקידה, וישתחוו על כי ראה את עניים".
המדרש מסביר מדוע יש בכך הוכחה שמשה הגואל, שלא יכול היה דעת סימן זה
(פרשה ה סימן ב):
"א"ר חמא י"ב שנה נתלש משה רבינו מבית אביו, למה כן שאילו גידל בבית אביו ובא ואמר להן לישראל המעשים לא היו מאמינים בו שהיו אומרים אביו מסרה לו לפי שיוסף מסרה ללוי ולוי לקהת וקהת לעמרם ולכך נתלש מבית אביו וכשהלך והגיד לישראל כל הדברים לפיכך האמינו בו שנאמר ויאמן העם".
נראה שהעובדה שמשה היה מנותק מהעם מילדותו ובזמן בריחתו ממצרים לא אפשרה לו לדעת את הסוד של הגאולה, ובאמת הדבר נשכח גם מבני ישראל, ורק סרח בת אשר נכרה וגילתה להם את סוד הגואל, ולכן כיון שמשה אמר להם פקד פקדתי האמינו שה' דבר עמו.

והן לא יאמינו לי
עדיין משה ממשיך בסירובו ואומר: "וְהֵן֙ לֹֽא־יַאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ לֹֽא־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֖יךָ יְקֹוָֽק". והקב"ה נותן לו אותות להוכחת דבריו:
וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְקֹוָ֖ק מזה מַה־זֶּ֣ה בְיָדֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר מַטֶּֽה: וַיֹּ֙אמֶר֙ הַשְׁלִיכֵ֣הוּ אַ֔רְצָה וַיַּשְׁלִכֵ֥הוּ אַ֖רְצָה וַיְהִ֣י לְנָחָ֑שׁ וַיָּ֥נָס מֹשֶׁ֖ה מִפָּנָֽיו: וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה שְׁלַח֙ יָֽדְךָ֔ וֶאֱחֹ֖ז בִּזְנָב֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיַּ֣חֲזֶק בּ֔וֹ וַיְהִ֥י לְמַטֶּ֖ה בְּכַפּֽוֹ: לְמַ֣עַן יַאֲמִ֔ינוּ כִּֽי־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֛יךָ יְקֹוָ֖ק אֱ-לֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֱ-לֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱ-לֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵא-לֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב: וַיֹּאמֶר֩ יְקֹוָ֨ק ל֜וֹ ע֗וֹד הָֽבֵא־נָ֤א יָֽדְךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַיָּבֵ֥א יָד֖וֹ בְּחֵיק֑וֹ וַיּ֣וֹצִאָ֔הּ וְהִנֵּ֥ה יָד֖וֹ מְצֹרַ֥עַת כַּשָּֽׁלֶג: וַיֹּ֗אמֶר הָשֵׁ֤ב יָֽדְךָ֙ אֶל־חֵיקֶ֔ךָ וַיָּ֥שֶׁב יָד֖וֹ אֶל־חֵיק֑וֹ וַיּֽוֹצִאָהּ֙ מֵֽחֵיק֔וֹ וְהִנֵּה־שָׁ֖בָה כִּבְשָׂרֽוֹ: וְהָיָה֙ אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֣ינוּ לָ֔ךְ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ לְקֹ֖ל הָאֹ֣ת הָרִאשׁ֑וֹן וְהֶֽאֱמִ֔ינוּ לְקֹ֖ל הָאֹ֥ת הָאַחֲרֽוֹן: וְהָיָ֡ה אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֡ינוּ גַּם֩ לִשְׁנֵ֨י הָאֹת֜וֹת הָאֵ֗לֶּה וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּן֙ לְקֹלֶ֔ךָ וְלָקַחְתָּ֙ מִמֵּימֵ֣י הַיְאֹ֔ר וְשָׁפַכְתָּ֖ הַיַּבָּשָׁ֑ה וְהָי֤וּ הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁ֣ר תִּקַּ֣ח מִן־הַיְאֹ֔ר וְהָי֥וּ לְדָ֖ם בַּיַּבָּֽשֶׁת:
עבור מי ניתנו האותות האלו? לכאורה עבור בני ישראל, אולם הקב"ה אומר לו לעשות אותן כבר עתה, משמע שיש בהם צורך גם עבור משה, אבל הרי הוא יודע שה' נגלה לו ולא צריך לזה אות, לכן פרש"י שהאותות באו להוכיח את משה על לשון הרע שאמר על ישראל.
"מזה בידך - לכך נכתב תיבה אחת, לדרוש מזה שבידך אתה חייב ללקות, שחשדת בכשרים. ויהי לנחש - רמז לו שסיפר לשון הרע על ישראל ותפש אומנותו של נחש: מצרעת כשלג - דרך צרעת להיות לבנה (ויקרא יג ד) אם בהרת לבנה היא. אף באות זה רמז שלשון הרע סיפר באומרו (פסוק א) לא יאמינו לי, לפיכך הלקהו בצרעת, כמו שלקתה מרים על לשון הרע: ויוצאה מחיקו והנה שבה כבשרו - מכאן שמדה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות, שהרי בראשונה לא נאמר מחיקו: והאמינו לקול האות האחרון - משתאמר להם בשבילכם לקיתי על שספרתי עליכם לשון הרע יאמינו לך, שכבר למדו בכך שהמזדווגין להרע להם לוקים בנגעים, כגון פרעה ואבימלך בשביל שרה:"
המדרש מסביר שגם האות השלישי הוא תוכחה למשה על שלא האמין בעם,
שמות רבה (וילנא) (פרשת שמות) פרשה ג סימן יג:
"ולקחת ממימי היאור, רמז לו שע"י דבר שיאמר אל ישראל עתידין המים להפוך לדם והוא ילקה על ידיהם שכן כתיב (במדבר כ) שמעו נא המורים, והכה הסלע והוציא שנא' (תהלים עח) הן הכה צור ויזובו מים, ואין ויזובו אלא לשון דם שנאמר (ויקרא טו) ואשה כי יזוב זוב דמה, ולכך הכה הסלע פעמים שבתחלה הוציא דם ולבסוף מים, בשני האותות הראשונים את מוצא שחזרו לכמות שהיו אבל אות הדם לא חזר לכמות שהיה לפי שלא רצה למחול למשה על חטא המים, ומה אות היה לישראל אמר להם בזה האות ילקו המצריים תחלה". בלשון אחרת:
תלמוד בבלי מסכת שבת דף צז עמוד א:
"אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב והן לא יאמינו לי וגו', וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל. אמר לו: הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין. הן מאמינים - דכתיב ויאמן העם, בני מאמינים והאמין בה'. אתה אין סופך להאמין - שנאמר יען לא האמנתם בי וגו'."
כלומר במי מריבה משה רבינו לא האמין בישראל, ובגלל חטא זה לא נכנס לארץ, וכך גם עתה הוא לא מאמין בהם, ובכך יש גם חוסר אמונה בקב"ה שבחר בישראל והבטיח שסופם להאמין.
האותות שהראה ה' למשה באו ללמד אותו שלא לחשוש ללחש הנחש המפעם בם שאינם מאמינים, אלא להנהיגם ללא מורא ואז יהפוך למנהיג שמטה האלוקים בידו. הנחש הוא דמיון ואחיזת עיניים, רק יאחז בו וינהיג ויצליח. וכן היד שבחיקו פנימה מורה על העדר פעולה, יוציא ידו ויעשה מעשים להיגאל ויזכה כך לטהרה.

כבד פה וכבד לשון
ומשה ממשיך לטעון שאינו ראוי לשליחות זו: וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־יְקֹוָק֘ בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ֖ אֶל־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי:
וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֘ לָֽאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי־יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָנֹכִ֖י יְקֹוָֽק: וְעַתָּ֖ה לֵ֑ךְ וְאָנֹכִי֙ אֶֽהְיֶ֣ה עִם־פִּ֔יךָ וְהוֹרֵיתִ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּֽר:
המהר"ל אומר שלא יתכן לומר שמשה היה בעל מום, שהרי נאמר עליו ביום מותו שלא נס ליחה, וזה כוח הדבור. אלא שהדבור מסמל את החיבור בין הנשמה לגוף, ובשל גודל מדרגתו, לא הצליח משה להוריד את רעיונותיו לדבור. ובמובן פשוט יותר, חשב משה שלא יצליח להוריד את מסר הגאולה, לעם של עבדים.

שלח נא ביד תשלח
ושוב משה מבקש: וַיֹּ֖אמֶר בִּ֣י אֲ-דֹנָ֑י שְֽׁלַֽח־נָ֖א בְּיַד־תִּשְׁלָֽח:
רש"י: "גם מתמול וגו' - למדנו שכל שבעה ימים היה הקדוש ברוך הוא מפתה את משה בסנה לילך בשליחותו מתמול שלשום מאז דברך הרי שלשה, ושלשה גמין רבויין הם, הרי ששה, והוא היה עומד ביום השביעי כשאמר לו זאת עוד (להלן פסוק יג) שלח נא ביד תשלח, עד שחרה בו וקבל עליו. וכל זה, שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול הימנו ונביא היה, שנאמר (שמואל א ב כז) הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים, הוא אהרן. וכן ביחזקאל (כ ה) ואודע להם בארץ מצרים וגו', (שם ז) ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו, ואותה נבואה לאהרן נאמרה".
רש"י מפרש שמשה לא רצה לקחת את תפקיד ההנהגה של אהרן שנשא בתפקיד זה במשך כל הזמן שהיה משה במדבר אצל יתרו (לפי דעה אחת מגיל שלוש עשרה ועד גיל שמונים). וכאן רואים את גודל ענוותנותו של משה, שגם שליחות כל כך חשובה לגאול את ישראל, הוא לא הסכים לקבל כי היא עלולה לפגוע באחיו אהרן. והסכים רק אחרי ששמע את הבטחת ה' שאהרן יקבל זאת בשמחה "וראך ושמח בלבבו" 2 .

האם בסופו של דבר האמינו למשה?
קשה מאד איך משה מתווכח עם ה' וחושש שלא יאמינו לו, לאחר ששמע הבטחת ה' שיהיה עמו ושישמעו בקולו? נבדוק בכתוב האם משה צדק במה שחשש שישראל לא יאמינו לו?
אומנם בהתחלה נאמר (שמות פרק ד, לא): וַֽיַּאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם וַֽיִּשְׁמְע֡וּ כִּֽי־פָקַ֨ד יְקֹוָ֜ק אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְכִ֤י רָאָה֙ אֶת־עָנְיָ֔ם וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ:
אולם מיד אחר כך פחדו ללכת עם משה לארמון פרעה, וכך מדייק רש"י: "ואחר באו משה ואהרן וגו' - אבל הזקנים נשמטו אחד אחד מאחר משה ואהרן, עד שנשמטו כולם קודם שהגיעו לפלטין, לפי שיראו ללכת, ובסיני נפרע להם (כד ב) ונגש משה לבדו והם לא יגשו, החזירם לאחוריהם".
וכן קשה היה למשה להפריש אותם מעבודה זרה ולא שמעו לקולו,
מדרש שמ"ר וארא פרשה ו:
"וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה וגו', היה קשה בעיניהם לפרוש מעבודת כוכבים, וכן יחזקאל מפרש ואומר (יחזקאל כ) איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו, ראה מה כתיב איש שקוצי עיניו לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו".
ובהמשך כאשר הורע מצבם העם התלונן:
"וַֽיִּפְגְּעוּ֙ אֶת־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֔ן נִצָּבִ֖ים לִקְרָאתָ֑ם בְּצֵאתָ֖ם מֵאֵ֥ת פַּרְעֹֽה" וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶ֔ם יֵ֧רֶא יְקֹוָ֛ק עֲלֵיכֶ֖ם וְיִשְׁפֹּ֑ט אֲשֶׁ֧ר הִבְאַשְׁתֶּ֣ם אֶת־רֵיחֵ֗נוּ בְּעֵינֵ֤י פַרְעֹה֙ וּבְעֵינֵ֣י עֲבָדָ֔יו לָֽתֶת־חֶ֥רֶב בְּיָדָ֖ם לְהָרְגֵֽנוּ".
חז"ל אומרים שהיו אלה דתן ואבירם, אולם יש להניח שהם היו מנהיגים של רבים שהתלוננו ולא רצו את התערבותו של משה ולא האמינו לו.
ואפילו לאחר מכות מצרים, רבים מישראל לא רצו למול עצמם ולאכול מקרבן פסח.
שמ"ר פרשה יט:
"והרבה מהן לא היו מקבלים עליהם למול אמר הקדוש ברוך הוא שיעשו הפסח וכיון שעשה משה את הפסח גזר הקדוש ברוך הוא לד' רוחות העולם ונושבות בג"ע מן הרוחות שבג"ע הלכו ונדבקו באותו הפסח שנאמר (שיר /השירים/ ד) עורי צפון ובואי תימן והיה ריחו הולך מהלך מ' יום נתכנסו כל ישראל אצל משה אמרו לו בבקשה ממך האכילנו מפסחך מפני שהיו עייפים מן הריח היה אומר הקדוש ברוך הוא אם אין אתם נימולין אין אתם אוכלין שנאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח וגו' מיד נתנו עצמן ומלו ונתערב דם הפסח בדם המילה והקב"ה עובר ונוטל כאו"א ונושקו ומברכו שנאמר (יחזקאל טז) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו' חיי בדם פסח, חיי בדם מילה".
ואם כן היכן התקיימה הבטחת ה' "ושמעו לקולך"? מפרש הרמב"ן:
"והנכון בעיני, כי ושמעו לקולך לבא עמך אל המלך ולאמר לו א-להי העברים נקרא עלינו, כי מה יפסידו. והנה השם הודיעו כי לא יתן אותם מלך מצרים להלוך, ולכן אמר משה והן לא יאמינו לי אחרי ראותם שלא יתן אותם פרעה להלוך ולא ישמעו עוד לקולי כלל, כי יאמרו לא נראה אליך ה', שאלו היית שליח השם לא ימרה פרעה את דברו".
לפי זה ה' לא הבטיח למשה שישמעו לו כל הזמן, אלא בהתחלה ואין הכרח שישמעו לו לאחר שיתגלו קשיים בשליחותו.
ועוד אומר הרמב"ן שאפילו ישמעו למשה לצאת מצרים, לא ישמעו לו להיכנס לארץ:
"ואמר עוד מי אנכי כי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים, כמו שאמרת לי להעלותם אל ארץ כנען, כי עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, ולא יחשבוני ללכת אחרי אל ארץ עמים גדולים ועצומים מהם, כאשר אמרת להעלותו אל ארץ טובה ורחבה אל מקום הכנעני:
כי ההצלה מיד פרעה אינה תלויה בהם, אם ישמע פרעה יקל עולו מעליהם ויצילם, או יגרשם מארצו על כרחם. ועוד כי הם עצמם ישמעו אל כל אדם בזה, כי מי האדם שלא ירצה לצאת מעבודה קשה שאין כמוה, אבל העלייה לארץ הכנעני לא ישמעו בה. וכן היה הדבר שהיתה מלחמת העמים ההם קשה עליהם מתחילה ועד סוף ופחדתם ממנה במצרים ובמדבר".
כלומר, טענת משה הייתה שאף אם יצליח לשכנע אותם לצאת ממצרים שהרי כל עבד חפץ בחירות, הם לא יישמעו לו לעמוד באתגרי כבוש הארץ ויישובה. ומשה הרגיש בעצמו שהוא לא יהיה כשר להכניסם לארץ. ולכן הוא אומר:
"שלח נא ביד תשלח" פרש"י "דבר אחר ביד אחר שתרצה לשלוח, שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד, יש לך שלוחים הרבה".
קיים ההבדל בין הוצאתם ממצרים והכנסתם לארץ, בדרכי ההנהגה של הקב"ה את עם ישראל. יציאת מצרים הייתה בהתערותא דלעילא, וגם קבלת תורה הייתה בבחינת "כפה עליהם הר כגיגית", אולם כניסתם לארץ חייבה הנהגה בהתערותא דלתתא, שהדברים יצאו מתוכם ומתוך לבם, וישראל בשלב זה לא היו במדרגה זו, ולפי זה צדק משה רבינו בחששו שלא יאמינו לו.

שפחה מטרונית
בגלל כל הקשיים שהזכרנו, שמשה רבינו צפה שיהיו בעתיד, הוא סרב לשליחות ורצה שהגאולה שלהם תהיה כפי שהובטח להם, במדרגת "אנכי", כפי הכתוב: "ואנכי אעלך גם עלה". לכאורה הכוונה היא שהקב"ה בכבודו ובעצמו יגאל אותם ללא שליח, כמו במכת בכורות שהתגלה לא ע"י שליח. אולם נראה שזה יוכל להיות באמצעות מנהיג כזה שה' יופיע בו, כפי שנראה במדרש
שמות רבה פרשה ג:
"ויאמר משה אל הא-להים מי אנכי, א"ר יהושע בן לוי משל למלך שהשיא את בתו ופסק ליתן לה מדינה ושפחה אחת מטרונית ונתן לה שפחה כושית א"ל חתנו לא שפחה מטרונית פסקת ליתן לי, כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים כשירד יעקב למצרים לא כך אמרת לו אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, ועכשיו אתה אומר לי לכה ואשלחך אל פרעה לא אנכי הוא שאמרת לו ואנכי אעלך גם עלה".
קשה לומר ש"שפחה מטרונית" הוא כינוי לקב"ה. ועוד הרי הקב"ה הבטיח להם "אנכי ארד עמך מצרימה", ואז יעקב אבינו הוא היה המנהיג שהוביל אותם למצרים, ולכן נראה שמשה מבקש שיהיה להם מנהיג כיעקב בחיר האבות, כי משה הרגיש שהוא אינו ראוי לכך.
אבל הקב"ה בחר במשה דווקא בגלל הענווה שלו, כי השכינה במדרגת "אנכי" יכולה להתגלות רק בעניו מכל אדם הוא משה, ועל טענת משה שיהיו קשיים בדרך לגאולה אומר לו הקב"ה על פי המדרש: שמות רבה (וילנא) (פרשת שמות) פרשה ג סימן ב:
"ויאמר ה' ראה ראיתי, ראיתי לא נאמר אלא ראה ראיתי, אמר לו הקדוש ברוך הוא משה אתה רואה ראייה אחת ואני רואה שתי ראיות, אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי ואני רואה אותן מקבלין תורתי זהו ראה, ראיתי זו ראיית מעשה העגל שנאמר (שמות לב) ראיתי את העם הזה, כשאבא לסיני ליתן להם את התורה אני יורד בטטראמולי שלי שהן מתבוננים בי ושומטים אחד מהן ומכעיסים אותי בו אעפ"כ איני דנם לפי המעשים העתידין לעשות אלא לפי הענין דהשתא, כי שמעתי את צעקתם, אף על פי שידעתי מכאוביו שעתידים לעשות הוי ראה ראיתי, מהו כי ידעתי את מכאוביו יודע אני כמה עתידים להכאיבני במדבר, כמה דתימא (תהלים עח) כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון, ואעפ"כ איני נמנע מלגאלם".
הקב"ה ראה שתי ראיות בעת ובעונה אחת, את העליות ואת הירידות, ולמרות זאת מאמין בהם שבסופו של דבר יגיעו ליעד הגאולה.

משה הרועה הנאמן אוהב ישראל
ראינו עד כמה משה מסרב לשליחות, בגלל החששות שלו שלא יוכל להשפיע עליהם, אולם מאידך גיסא לאחר שכבר קיבל על עצמו את השליחות, מצאנו שהוא לא ויתר על הערב רב להוציאם ממצרים, והם היו אלה שהחטיאו את ישראל בעגל, וכן הוא הציל את מיכה שהמצרים שמו אותו תחת הלבנים, והקב"ה אמר למשה שהוא מכלה "קוצים" מן הכרם, אבל משה רחם עליו והצילו, ומיכה היה זה שהחטיא את ישראל בפסל מיכה, וכן מצאנו בחטא העגל משה רבינו מסר נפשו על ישראל ולא הסכים לגזרה של הקב"ה שאמר לו "אכלה אותם ואעשה אותך לגוי גדול", מכל זה רואים את גודל אהבת ישראל שלו, ולכן צריך לומר שהסירוב שלו לקבל את השליחות לגאול את ישראל נבעה מאהבת ישראל, שחשב שמגיע להם מנהיג גדול ממנו שיוכל להשפיע עליהם וירומם אותם ברוחניות להיות מוכנים לגאולה ללא כל הקשיים שמשה צפה שיקרו בדרך לגאולתם.
התשובה הנסתרת שעוררה את הגאולה
פרק ב פסוק כד: "וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב: וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱ-לֹהִים:"
הקב"ה שמע זכר ראה וידע, כמו ארבע לשונות של גאולה, כך יש כאן ארבעה לשונות שמראים איך הקב"ה רואה ושומע וזוכר ואף יודע 3 שישראל מוכנים לגאולה.
רש"י: "וידע א-להים - נתן עליהם לב ולא העלים עיניו:"
ובמדרש שמות רבה (וילנא) פרשה א סימן לו
"ורבנן אמרי וירא א-להים שעשו תשובה הבינונים וגם הרשעים הרהרו לעשות תשובה דכתיב (שיר /השירים/ ב) התאנה חנטה פגיה, וידע א-להים, שאפילו אחד בחבירו לא היה יודע אלא הקדוש ברוך הוא לבדו, וזה מכוון את לבו וזה מכוון לבו ועושין תשובה, ידע א-להים - שאפילו אחד בחבירו לא היה יודע אלא הקדוש ברוך הוא לבדו, וזה מכוין את לבו וזה מכוין את לבו ועושין תשובה".
הרי לנו שלמרות חששותיו של משה, מפני שבנגלה לא היו ראויים ישראל לגאולה ייתכן שבנסתר כבר הייתה תחילת התעוררות לתשובה, דבר שרק הקב"ה היה יכול להבחין.
ויצוין שהיו גם גילויים של מסירות נפש, של הנשים צדקניות במצרים כמו מרים, שהשפיעה על אביה עמרם להחזיר את אשתו, ובעקבותיו כולם החזירו את נשותיהם וילדו, וכן תופעת המיילדות העבריות, שיש להניח שלא היו רק שתים כאלה כיוכבד ומרים, אלא הם היו המשפיעות על נשים רבות שמסרו נפשם להוליד ילדים ויילדו אותן למרות השעבוד והסכנות שהיו בכך. וכל זה מוכיח שהיו בעם יסודות של אמונה ומסירות נפש, ועליהן אמרו חז"ל בזכות נשים צדקניות יצאו אבותינו ממצרים.

לסיכום
בדברינו עמדנו על פרשת הסירוב של משה לשליחות לגאול את ישראל, והגענו למסקנה שמשה עשה זאת מאהבת ישראל, מפני שהכיר את מצבם הרוחני, וצפה ברוח קודשו את כל נפילות שיהיו לישראל בדרך לאמונה בה', כפי שאכן כך קרה, וחשב שאם יהיה גואל שיוכל להכיל את "אנכי" של ריבונו של עולם ויוכל להגשים את "ואנכי אעלך גם עלה", הוא יוכל לגאול אותם באופן טוב יותר.
זאת ועוד, החשש שמא המינוי שלו יפגע באהרן אחיו, היה כל כך משמעותי בעיניו, עד שהיה סיבה לא לקבל את השליחות. ורואים מכאן את מידותיו האציליות של למשה, שהבין שלא יתכן שהוא יהיה הגואל אם יעשה מעשה של פגיעה באחיו.
אולם דווקא בגלל הענווה הגדולה של משה הקב"ה בחר בו, כי כדי להכיל את "אנכי" של הקב"ה צריך עניו כמשה, ולכן הוא יכול לייצג את הקב"ה באופן המושלם ביותר בייחס לעם ישראל.
יחד עם זאת, הקב"ה מוכיח את משה על שאינו מאמין מספיק בעם ישראל, כי אע"פ שבנגלה קשה לזהות את מעלתם ואמונתם, היה עליו להאמין שזה קיים בפנימיות לבם של ישראל, ולכן הדרך לגילוי האמונה הזאת תהיה ארוכה ורצופה בעליות וירידות. סירובו של משה שבעה ימים לשליחות זו הביא לכך שהוא לא יכניסם לארץ. ונראה שאין זה עונש, אלא שסירובו הוכיח שאינו יכול לרדת עד אליהם ממש עד "לארץ". ולכן הוא יוכל להוציאם ממצרים ולתת להם את התורה, מפני שמשה היה איש האלוקים ואין כמוהו להעביר לישראל את דבר ה', ובזהר הק' נקרא "שושבינא דמלכא", אבל כדי להכניסם לארץ צריך מנהיג שיכול לגלות את סגולתם הפנימית, בבחינת "שושבינא דמטרוניתא" (שכך היה אהרן במדבר לפי הזהר), מנהיג שמחובר יותר לארץ כיהושע וכדוד מלכא משיחא, שעליו מבקש משה "שלח נא ביד תשלח" יד בגימטריה דוד.

^ 1.בקשר לשליחות אל פרעה, לכאורה אין ראוי יותר ממשה שגדל בארמון המלך פרעה ומכיר גינויי מלכות, אולם עדיין המשימה קשה לשכנע ולשחרר עם של עבדים נרצעים.
^ 2.וכך מצאנו שלא הסכים ללכת למצרים בשליחות ה' עד שקבל רשות מיתרו. עד כמה היה משה רגיש להכרת הטוב ליתרו ששליחות ה' לגאול את ישראל לא תהיה על חשבון חובתו ליתרו.
^ 3.ידיעה היא לשון אהבה וחבור לישראל כמו "ואדם ידע את חוה", גדולה ידיעה שנתנה בין שתי תיבות.

שמות