^ 1.בפתחי תשובה (אבהע"ז סימן סו ס"ק ג) כתב:
"עיין בתשו' מוצל מאש סימן כ"א שנשאל מי שאבדה שטר כתובתה וכתב לה בעלה כתובה אחרת והכתובה הראשונה היתה עשרת אלפים לבנים ועכשיו כתב לה חמשת אלפים ולא מיחת' האשה ולא קפדה כלל. אם אח"כ תמצא הכתובה הראשונה ותתגרש או תתאלמן אם נאמר שכתובה הראשונה כבר נמחל שעבוד' או נאמר דכיון שהיתה בטעות שחשבה שהיא אבודה אבל עכשיו שנמצאת עדיין שעבוד החוב הראשון קיים. והשיב דאם בכתובה השני' אינו כתוב כלל בשביל נדוניא או תוספת אלא סתם כתב לה ה' אלפים לבנים מפני שאמרו חז"ל אסור לשהות עם אשתו שעה א' בלא כתובה לא מבעיא אם נמצאת אח"כ כתובה הא' דמעולם לא נמחל רק שעבוד המנה או מאתים הראשונים ועתה הרי פירש שבעבור האיסור עשה לה כתובה וזה אינו רק למנה ומאתים שזהו האיסור דוקא אבל נדוניא ושאר דברים שהם מלוה וחוב גמור עליו לא נמחל השעבוד בשביל שכתב כתובה אחרת בעבור המנה ומאתים ומה שכתב חמשת אלפים אף על גב שהי' מספיק המנה ומאתים יש לנו לומר שהוסיף לה כמ"ש ז"ל אם רצה להוסיף כו' ואפילו שהכתוב' הראשונ' לא נמצאת כלל אם אין הכחש' ביניהם רק שהבעל טוען שכיון שנכתב כתוב' אחרת נמחל שעבוד' לאו כל כמיני' אבל אם הזכיר בתוך הכתוב' החדש' שבשביל נדוניא ותוספת כתב לה זה והיא ידעה זה וקבילת הא ודאי דבטל' לה כתוב' הראשונ' ואפילו נמצאת חספא בעלמא הוא עכ"ד".
משמע שלגבי החיוב הבסיסי של מנה או מאתיים, הכתובה השנייה ביטלה את הראשונה, וכל דיונו הוא רק לגבי השינוי בסכום ההתחייבות בין הראשונה לשנייה, האם האומדן הוא שהתכוון לבטל את החיוב הראשון ולשים במקומו את החיוב השני, או שמא דעתו הייתה להוסיף על החיוב הראשון.
בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן רפח אות ג) כתב:
"ואשר שאל בענין כתובה דאירכסא אם נמצאת הראשונה אח"כ אם צריך להשמיד איזה מהם, ואיזה יקיים".
הנה אם אין בכתובה השני' שום תוספת על הראשונה, אז גובה באיזה שתרצה, והאחרת צריך לקרוע עיינו בחו"מ סי' מ"א ובשו"ע אה"ע סי' ק' סי"ד, ואם ראשונה מזמן הנשואין ושני' מזמן מאוחר יותר יש נפ"מ לדינא אם שני' כמו ראשונה או אם יש תוספת כמבואר באה"ע סי' ק' שם. ואסתגר כעת בזה.
הדוש"ת באהבה ובלונ"ח, מצפה לישועת ה'.
ואמנם כ"ת העיר שוב מדברי התה"ד פו"כ סי' צ"א, ומדברי המוצל מאש סי' כ"א [ועיינו פת"ש אה"ע סי' ס"ו ס"ק ג' הביאו] דמשמע דפשיטא להו דאם כתב כתובה דאירכסא ושוב נמצאת הראשונה דבטלה הראשונה לגמרי, הנה לדידי לא פשוט כ"כ דמש"כ המוצל מאש דראשונה חספא בעלמא היינו כשהשני' פחות מהראשונה דיש הוכחה דהי' כאן ויתר ומחילה, אבל כשכותב שניה כראשונה, ואח"כ נמצאת הראשונה אין זה דומה לגמרי לפ"ד לדין נמחל שעבודו דהראשון חספא בעלמא כיון שהי' בטעות וסברה שאבדה ונתגלה שלא אבדה, כאשר הזכיר המוצל מאש סברא זו בראשית דבריו.
וזה שייך ביותר במקרים הרבה שהאשה לא יודעת כלום אלא הבעל הרגיש באבדון השטר כתובה והולך לבי"ד וכותב ומקנה לה כתובה שני' ואח"כ נמצאת הראשונה דהיא לא מחלה לעולם, ונתגלה שכל כתיבת כתובה השני' הי' בטעות בכזה דע"ת נוטה שיכול לקיים איזה שירצה משניהם, ויכול להיות דהדין שיקיים דוקא הראשונה אם יש נפ"מ בזמן השעבוד דלא מחלה לעולם, ובזה עדין צל"ע, ולשון התה"ד שם סתום מאוד כאשר העיר בתשובת מוצל מאש שם, וקשה לעמוד מדבריו על כל החילוקים בהלכה זו.
נראה שטעמו הוא שבדרך כלל כשכותבים כתובה דאירכסא הכוונה היא רק על מנת שלא ישהה את אשתו ללא כתובה, ואין כלל כוונה למחול על שעבוד הכתובה הראשונה.
בצפונות גיליון טו (תשנ"ב) הרב שמואל אליעזר שטרן כתב בסוף דבריו (עמוד נה):
"וממוצא דברינו נראה למסקנא דמילתא, דבודאי בגוונא דנמצאת הכתובה הראשונה צריך לקרוע את הכתובה הראשונה ולהשאיר ברשותם את הכתובה השניה, דהכתובה ראשונה היא בטילה ומבוטלת כעפרא דארעא... ומעתה נראה לענ"ד דמי שעבר וקרע את הכתובה השניה ונותרה בידו רק הכתובה הראשונה בלבד, עליו לכתוב השתא כתובה מחודשת... ויקרע את הכתובה הראשונה, דאותה כתובה אין לה תוקף כלל וכלל".
אבל בצפונות גיליון יז (תשנ"ג), מורנו הגרז"נ גולדברג השיג על הדברים האלה וטען שבדרך כלל אין לראות בכתיבת הכתובה השנייה מחילת השעבוד של הכתובה הראשונה וציין שכך רואים בנתיבות המשפט (סימן ל ס"ק ו וכן בסימן רמ).
גם הרב שטרן עצמו כתב אחר כך (קובץ מבית לוי גיליון ז, תשנ"ה, עמוד ס אות יב): "כתבו נוסח כתובה דאירכסא ואחר כך נמצאת הכתובה הראשונה, אינה רשאית להניח את שניהם ברשותה, וצריך לקרוע אחד מהם. ויש סוברים דקורע את הראשונה ומניח השניה, ויש חולקים וסוברים דמניח את הראשונה ולא את השניה, ויתכן שיהא רשאי להניח איזה שירצה".
ובמנחת שלמה (חלק ג מהדורת תשנ"ט, קג, יח אות ג) כתב: "בכתבו כתובה דאירכסא ואח"כ נמצאה כתובה ראשונה, איזה מהם יקיים ואיזה יקרעו.] מסתבר דבזמננו אין האשה חושבת בכך על מחילה ויכולים שפיר לקרוע את השניה אך הואיל ועכ"פ הזכירו חשש זה אפשר שכדאי לקרוע את הראשונה".
למעשה מסתבר שכוונת הזוג הייתה רק שהכתובה דאירכסא תהיה תחת הכתובה שנאבדה ולא התכוונו למחול על שעבוד הכתובה הראשונה, ולכן עדיף לקיים את הכתובה הראשונה. וכן הסיק הרב אליהו חיים בר שלום (משפט הכתובה חלק ז עמוד סה), ש"אם ההתחייבות בשתיהן שוה בדיוק... יכולים לקרוע איזה שירצו, אף עדיף שיקרעו את השניה", ועיינו שם במקורותיו ובדיונו.