בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עשרת ימי תשובה
קטגוריה משנית
  • ספריה
  • עשרת ימי תשובה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

undefined
7 דק' קריאה
"'וישב ראובן אל הבור', והיכן היה... ר' אליעזר אומר: בשקו ובתעניתו, כשנתפנה הלך והציץ לאותו בור, הה"ד: 'וישב ראובן אל הבור'. אמר לו הקב"ה: מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחילה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה. ואיזה זה? הושע, שנאמר: 'שובה ישראל'" (ב"ר פ"ד י"ט). ותמהו שהרי כבר נאמר לענין קין ואדה"ר שחזרו בתשובה, וקין אמר לאביו: עשיתי תשובה ונתפשרתי, פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת וכו' (ב"ר כב, יג).

הנה ראינו (בדברי ההלכה שלא הובאו כאן - העורך) שתי מצוות - לשמוע ולתקוע. ארבעים ותשע שנים מצווים על השמיעה, וביובל - שנת החמישים, מצווים להשמיע, לתקוע.
"וקראתם דרור בארץ" (ויקרא כה, י) - תלוי בתקיעה, אם לא תקעו לא יוצאים לחפשי (ר"ה ט, ב). התקיעה היא העושה יובל, אולם עוד יותר מזה היא מכשירה את העולם ליובל. אין זה סתם אקט של מעשה תקיעה, כי ע"כ "וקראתם דרור בארץ" אין אף זה רק מעשה המצטמצם בצדו הטכני. עבדים אלה הן בעצם היו יכולים להשתחרר מאז, הן בעיקר זה נוגע לנרצעים, והללו ברצונם נשארו בעבדותם. א"כ, אם היה רצון שלא לשעבד בהם, היה אפשר פשוט לא לחדש דין רציעה. ע"כ, שלא היתה מגמה למנוע בידם, ע"כ, שעכשיו אכשר דרא, וכיצד?

הגמרא (ר"ה ח, ב) מספרת על עבדים אלה שבין ר"ה ליוה"כ "לא היו נפטרין לבתיהן, ולא משתעבדין לאדוניהם, אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן". ותמוה - לשמחה מה זו עושה? הן טענו: "אהבתי את אדוני", ומה פתאום נתחשק להם לצאת?

אלא, תוכן הדברים: שהרי "אהבתי את אדוני" אינה סתם אהבה שאינה תלויה בדבר. אנו לומדים בתורה: "כי טוב לי עמך" - עמך במאכל וכו' (קידושין כ, א), ולא עוד אלא שיש להעדיף העבד על עצמו, ומוסר הכר היחידי לעבד (תוס' שם), וגם אשתו ובנו, היינו השפחה הכנענית שזילא ליה שכיחא ליה וכו' (גיטין יג, א). אלא שטוב זה הוא יחסי לפי מעמדו הרוחני, ולא רק הענין של השפחה הכנענית, אלא גם היין הישן שמקבל (קידושין שם), אם ישים אל לבו בשעה שהוא מקבל, הרי יש מי שנותן. שכן האדון מוותר מרצונו ונותן לו. האדון איפא מראה דוגמא של ויתור, של שימת דגש על הצד הרוחני שבחיים, על קיום המצוה שעדיף על ההנאה הגשמית. ארבעים ותשע שנים נמצא העבד אצל אדוניו ורואה סדר התנהגות אחרת, ורואה הערצת ערכים אחרים מאלו שנראים בעיניו כתכלית הכל, וזה צריך להשפיע.

הוא הדין חזרת השדות. "צא וראה כמה גדול אבקה של שביעית. אדם נושא ונותן בפירות שביעית וכו' מוכר את שדותיו וכו' (שם). הרי שכל זה נובע מאי עמידה בנסיון, מהערכת הרווח הרגעי על קיום המצוה ועל הבטחון בה'. והנה הוא רואה לפניו שבע שמיטות שהאדון שלו מתנהג אחרת, והוא גם רואה שהוא מצליח ואדוניו הוא האדון, אשר לא נשא ונתן בפירות שביעית ודוקא הוא ירד מנכסיו, הרי לפניו לימוד גדול מתוך המוחש.

שנת היובל, התקיעה, היא רק בבחינת המכה בפטיש. עכשיו כבר יש להניח שנשתנתה הכרתו אחרי שמיטות שנים של חינוך בבית האדון, ואין לך הוכחה גדולה מזה, משמחתו לצאת לחירות. "ועטרותיהם בראשיהם", ה"ז בטוי ממין זה שחז"ל מציירים בו לפנינו עוה"ב - "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (ברכות יז, א). אולי בכדי ללמדנו שגם כאן הוא מעין אותו ענין וכביאור הרמב"ם שם (הל' תשובה פ"ח ה"ב) - דהיינו על שלטון שכלם והבהרת ראיתם. זוהי התקיעה של יובל, שהאדון מחוייב במעשה התקיעה.

אכן, גם האדון אינו אלא בשר ודם, ואם בכל זאת עמד בנסיונו הרי זה הודות לשמיעת השופר שזכה לשמוע במשך השנים שעברו, ע"י שהוא שמע זוכה הוא עכשיו להשמיע, למד ועכשיו מלמד. ומתורצת הערת הטו"א (ר"ה כו, ב) מה ענין זכרונות ושופרות ליובל, כי באמת כלפי העבדים ואלה ששדותיהם חוזרים הרי זה מין ר"ה חדש.

ובכדי לדעת מה לומדים בר"ה, נתעמק בתוכן התקיעות. הנה בגמרא (ר"ה כט, ב) רצו לומר דזכרון קאי על ר"ה שחל בשבת, ולמסקנא אין זה כן, אלא תמיד הוא זכרון תרועה. מה אנו לומדים מהלכה זו של ר"ה שחל בשבת, מה תוכן הזכרון שאנו מגיעים אליו? - הרי הוא, שחשש של עבירה, של שמא יעבירנו, שמתערב במצוה פוגם המצוה עד כדי ויתור על המצוה עצמה. הוא הדבר אשר בעצם אנו לומדים גם מהתקיעות עצמן - טהרה מלאה, שכל תערובת פוסלת ופוגמת. שלשה קולות צריכים - ראשון ואחרון קול ישר הם, האמצעי, תרועה, שבור, אולם הכלל הוא שגודל התקיעה כגודל כל התרועות. את"ל כוונת הדברים היא כך: השמעת הקול הראשון מסמלת מלכות שמים שאנו מקבלים על עצמנו, מסמנת דרך החיים של תורה ומצוות. אולם בהא לא סגי, באה התרועה שפירושה שבירת התקיעה, פירושה ניתוחה לחלקיה לשם גילוי תכנה הפנימי, לשם גילוי המניעים הנסתרים הדוחפים לתקיעה זו, להמלכה זו, לבחון ולבדוק גנזי נסתרות, האם לא מעשה שטן באמצע?

"יפשפש במעשיו וימשמש במעשיו" (עירובין יג, ב) וכביאורו של בעל המסילת ישרים ז"ל (פרק ג). ואכן, זוהי אולי הנקודה המיוחדת של מתן תורה, שגם היא מסתמלת בתקיעת שופר והמבדילה בין יהודים לבין גויים, בין אנשים שתורה להם לאנשים בלי תורה. רגישות מסוימת לעבירה קיימת גם בעולם, גם קין, גם אדה"ר מהרהרים בתשובה, אולם העולם רגיש לעבירה שכולה עבירה, לרע שכולו רע, שאין בו שום תערובת של טוב, של מצוה. אין הוא יודע מה זה פשפוש, מכש"כ, שאינו יודע מה זה משמוש.

כשהרג קין את אחיו ניסה לראשונה להכחיש - "השומר אני אנכי", אולם משנאמר לו: "קול דמי אחיך צועקים" וכו', כשראה שמה שעשה מרעיש עליו אפילו את האדמה השקטה והפסיבית הוא נזדעזע ואמר: "גדול עוני מנשוא". אכן, אמירה זו, כשם שמצד אחד יש בה הודאה, יש בה גם מצד שני גילוי על התפיסה הבלתי מושלמת - הוא מזדעזע רק מפני ש"גדול עוני מנשוא", כי זה כבר עובר כל הגבולות. גם בעולמנו ראינו, שהעולם נזדעזע ע"י רצח ששת מליוני היהודים. אולם, גם קודם ידעו ולא נזדעזעו, כי לא ידעו את הממדים, כי חשבו שאין זה כ"כ טוטלי וברוטלי, כי לא ידעו שזה מגיע לגבול של "גדול עוני מנשוא". אף האומה הגרמנית עצמה נזדעזעה כנראה במקצת, והיא ניאותה לשילומים. אולם כאן ובזה נח גם מצפונם, גם מצפון העולם כולו. הם כפרו חטאם ונתישבה דעתם. אצלנו שגור הביטוי טובל ושרץ בידו, ואין אנו חלים ומרגישים עד כמה ביטוי זה יהודי הוא, כולו יהודי. וכי מה בכך ששרץ בידו, הרי סוף סוף כל גופו במקוה, האם החתיכונת הזאת תעכב כל הטהרה? יהדות מלמדת כך. העולם אינו מבין זאת, להיפך כולו שרץ, עם קצת טבילת קצה האצבע לדעת העולם זה כבר מספיק. וזהו בעצם הריב של העולם כולו. אין לך דבר מתועב על היהדות כמו חזיר, ואין לך אהוב על העולם כמו חזיר. כי חזיר פושט את טלפיו ואומר: טהור אני, כי אצל חזיר יש סימן טהרה, וזהו בשביל היהדות התיעוב. כי ע"י זה הוא יכול לעשות כל תועבה ולומר: טהור אני, כי זה משמש לו כחיפוי, כהסואה. והעולם כולו? הוא סובר שאכן כך הדבר וטלפים טהורות בדין שתחפינה.

נקח את העולם הדמוקרטי, ה"ז עקרון יפה של חופש הפרט, אולם עקרון זה גם פירושו רשות לעני לגווע ברעב כרצונו, בעוד שהשני מתדשן מרוב טוב. דמוקרטיה פירושה מתן יד חופשית של "ענין פנימי" של כל מדינה לעשות כל מה שרוצה, רציחת מדינה את אזרחיה היא אין בה איסור. (וכך כשבא ראש מדינת הרצח הסוביטית לארה"ב כאורח כבוד התחמק מכל שאלה על רקע של מצב היהודים שם בטענה שזהו ענין פנימי). ומהו זה? אם לא חיפוי במקצת מהברק של טוב על הכיעור והלכלוך? הוא הדין המשטר הקומוניסטי, הנה הם מרבים לדבר על ה"שלום", והרי שלום באמת אידאל נאצל הוא, אולם אם ננתח כוונתו מה רצונו בשלום זה, שתכנו כדי שיוכל לבצע את מזימתו בעוד שאין כל אמצעי הגנה, אנו מבינים שלא תמיד השלום משמש כאידאל. "אין שלום אמר אלקי לרשעים" (ישעיהו נז, כא) - ושלום לרשעים רע להם ורע לעולם (סנהדרין עב, א).

כנגד זה רועמים דברי הנביא: "שובה ישראל עד ה' אלקיך" (הושע יד, ב), גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד (יומא פו, א). פירושו, גם בספירות הגבוהות ביותר - עד כסא הכבוד, יש מקום לחטא, יש צורך בתשובה. הפניה היא ל"ישראל", כלומר, לחלק המשובח, שיבדקו הם את מעשיהם - דרך פשפוש ומשמוש. "קחו עמכם דברים", אומרים חז"ל (שמו"ר ל"ח): דברי תורה. כי בלי תורה אי אפשר לבצע זאת, כי בלי תורה קצת טהרה מחפה על הרבה טומאה. לפי היהדות אין פרוטקציה, אדרבא - "סביביו נשערה מאד", והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (שבת קיד, א). כי אין מצוה מחפה על עבירה, אדרבא, עבירה פוגמת המצוה והופכתה למצוה הבאה בעבירה. ת"ח שנמצא רבב על בגדו וכו'. וזהו "השיבנו אבינו לתורתך", ורק אח"כ "והחזירנו בתשובה שלימה לפניך". וכשאנו מתפללים "ובכן תן פחדך", "זכרנו לחיים", "למענך" וכו', עלינו לפשפש ולמשמש באיזו מדה אין מעורבת כאן פניה אישית, באיזו מדה זה באמת למענך.

נקח למשל מערכת הבחירות, לדידהו לא הוי מומא ה'לכבוד עצמו' של המועמדים, אולם אצלנו ה"ז מום גדול. הרי גם כלפי הקב"ה במתן עשרת הדברות היתה האמרה החריפה ביותר שהיתה צריכה לשמש כתריס בפני קול ה': "לכבוד עצמו הוא דורש" (קידושין לא, א). ואנן מה נעני אבתריהו? זהו התוכן של התרועה הבאה אחרי התקיעה, שרק אחרי הבדיקה הנכונה חוזר הקול על תיקונו ובאה התקיעה לבסוף.

תוכן זה של תשובה אנו מוצאים אצל ראובן. אצל קין אומרים חז"ל (ב"ר כ"ב י"ג): "ויצא קין מלפני ה'" - כגונב דעת עליונה וכמערים. לא היתה זאת תשובה של ממש, רק לפי גודל החטא. היתה זו תשובה לחצאין, ע"כ אמרו אצלו: "עשיתי תשובה ונתפשרתי". תפילתו עשתה מחצה, כי תשובתו היתה חצויה. לא כן אצל ראובן, הוא בא משקו ותעניתו. במעשה בלהה עשה ראובן מעשה מתוך מחשבה טובה, מתוך רצון עשית מצוה בלבל יצועי אביו, כי תבע עלבון אמו. אולם אביו העמידו ע"ז והוא הבין וחזר, הוא למד להכיר שיכול להיות שאדם נדמה לו שזה מצוה וזוהי עבירה, ומתוך נקודת מבט זו בדק מכירת יוסף. גם שם חשבו שעושים מצוה כי ע"כ בדין דנוהו, אלא שהכל היה בנוי על נגיעה עצמית וכל הדין היה שקר. מי היה מסוגל לראות זאת? - רק ראובן זה, שלמד להבחין בין תכלת לקלא אילן, זה שלמד לחפש ולמשמש במצוה עצמה את המניעים הפנימיים הוא הוא שהכיר כי כאן ג"כ נעשה פשע. וזו היתה זכותו שמבני בניו עמד הושע עם תביעת בתשובה המיוחדת שלו של "שובה ישראל", של פניה לצבור הנעלה ביותר, של תביעת המשמוש בדברים שנראים לגמרי כמצוה, של שברים אחרי התקיעה.

וכתוצאה מזה יש לנו ר"ה של תרועה וזכרון תרועה, וכתוצאה מר"ה כתיקונו יכול להגיע היובל, שלא רק שאנחנו נשמע אלא גם נשמיע, לקרא דרור לכל יושבי הארץ "יכירו וידעו" וכו' ויקבלו כולם עול מלכות שמים. אכי"ר.

(מכת"י)

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il