- שבת ומועדים
- כללי
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
בפרשת שופטים כתוב: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ". התורה אוסרת להשחית ולכרות עצי פרי. הטעם שנותנת התורה הוא "כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור", ויש להבין מה הכוונה של התורה.
רש"י מסביר: "הרי כי משמש בלשון דלמא. שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתייסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר למה תשחיתנו", כלו' האם עץ השדה הוא כמו אדם. השפתי חכמים מסביר שאם היו תופסים אדם מחוץ למצור היו מייסרים אותו ברעב וצמא, והתורה שואלת האם עץ השדה הוא כמו אדם שאתה עושה לו דברים כאלה?
האבן עזרא מסביר הסבר אחר: "ולפי דעתי, שאין לנו צורך לכל זה, וזה פירושו, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה, והטעם: כי חיי בן אדם הוא עץ השדה. וכמוהו: כי נפש הוא חובל, כי חיי נפש הוא חובל", כלו' חיי האדם הם מן העץ הזה ולכן אל תכרות אותו. ככה מפרש גם הרמב"ן.
בגמרא במסכת תענית (דף ז.) נראה שהיא מסבירה את הפסוקים באופן אחר: "הכי אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב כי האדם עץ השדה, וכי אדם עץ שדה הוא? אלא משום דכתיב כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת, וכתיב אתו תשחית וכרת. הא כיצד? אם תלמיד חכם הגון הוא - ממנו תאכל ואתו לא תכרת, ואם לאו - אתו תשחית וכרת". בשלב השאלה של הגמ' נראה שהגמ' מבינה שפשט הפס' הוא שהאדם הוא עץ השדה, יש השוואה מסויימת בין האדם לעץ.
בפרקי דרבי אליעזר פרק כ"א כתוב: "כְּתִיב [בראשית ג, ג] וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן, תָּנָא רַבִּי זְעִירָא אוֹמֵר, מִפְּרִי הָעֵץ, אֵין הָעֵץ הַזֶּה אֶלָּא אָדָם שֶׁנִּמְשַׁל כָּעֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר [דברים כ, יט] כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָׂדֶה וְגוֹ'", כלו' פירוש הפס' הוא שהאדם הוא עץ השדה, האדם נמשל לעץ השדה. מה ההסבר לזה?
הרמח"ל בדרך ה' (חלק א' פרק ה' אות ב') אומר: "והנה מן העיקרים הגדולים שבידינו בענין זה הוא, שכנגד כל מה שנמצא בנמצאים השפלים, נמצאים למעלה כחות נבדלים, שמהם משתלשלים ויוצאים, בסדר אחד של השתלשלות שגזרה חכמתו, השפלים, הם ומקריהם. ונמצאים הכחות ההם שרשים לנמצאים השפלים האלה, והנמצאים השפלים ענפים ותולדות לכחות ההם, ונקשרים זה בזה כטבעות השלשלת". על זה בונה הרמח"ל מהלכים שפעולות האדם בעולם הזה משפיעות על העולמות העליונים.
בספר שיעורי דעת (ר' יוסף יהודה לייב בלאך) עומד על היסודות האלה, ואומר שלא רק שיש דברים בעולמות האלה שמשתלשלים משורשים בעולמות העליונים אלא שכל דבר שנמצא בעולם שלנו הוא העתק של משהו שנמצא בעולמות העליונים. בכל עולם יש לאותה בריאה התגלות מסויימת, אותה בריאה תיראה אחרת בכל עולם. הוא מביא לכך מקור ממדרש (שמות רבה (וילנא) פרשה לג סימן ד): "ד"א ויקחו לי תרומה רבי ברכיה פתח לך ה' הגדולה והגבורה וגו' כי כל בשמים ובארץ, אתה מוצא כל מה שברא הקדוש ברוך הוא למעלן ברא למטן, למעלן זבול וערפל שנאמר (ישעיה סג) וראה מזבול קדשך, ערפל ומשה נגש אל הערפל, וכתיב (איוב כב) הבעד ערפל ישפוט, למטן (מלכים א ח) אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל, וכתיב בנה בניתי בית זבול לך, למעלן (ישעיה ו) שרפים עומדים ממעל לו, למטן עצי שטים עומדים, למעלן כרובים שנאמר (שם /ישעיהו/ לז) יושב הכרובים, למטן ויהיו הכרובים...", כלומר אותה בריאה מתגלה בכל עולם לפי מה שהוא.
על הפס' "תוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו" אומרת הגמ' שדרשו הדשאים ק"ו בעצמם שאם אפי' אילנות שבדרך כלל לא מתערבבים אמר הקב"ה שיהיה למינהו אז כ"ש הדשאים שבדרך כלל מעורבבים שהם צריכים לצאת למינהו. מה הביאור לדרשה הזאת? מסביר הרב בלאך ע"פ מה שאמרנו שהדשאים באמת נשאו ק"ו בעצמם, דהיינו שהיתה להם דעה והכרה והם יכלו ללמוד מה רצון ה'. לומד מכך הרב בלאך שהצומח והדומם אינם כמו שאנחנו חושבים, גם הצומח לפי שורשם העליון הם נבראים חשובים מאוד ורק לפי מה שאנחנו רואים את הגילוי שלהן בעולם שלנו אנחנו חושבים שאין להן הכרה, אבל לפי שורשן העליון הם יודעים ומכירים את רצון ה' והם באמת נשאו ק"ו בעצמם.
בנוסף אנחנו יודעים שאת המכות הראשונות עשה אהרן ולא משה רבנו בגלל שהיאור והעפר הגנו על משה רבנו ולכן הוא לא רצה להכות אותם. מה עומק הרעיון הזה? מסביר הרב בלאך שהפשט הוא שאם אדם מתייחס בצורה לא הוגנת כלפי מי שעשה לו טובה זה מקלקל לו את הנפש מבחינה מדתית. אבל זה באמת קשה מדוע נטוע באדם רגש כזה שהוא נגד השכל? הרי זה רק יאור והוא לא מרגיש שום דבר! לא צריך להרגיש כלפיו רגשות של הכרת הטוב! אלא שצריך לומר כמו שאמרנו שבשורשם הם חיים ולכן יש באדם רגשות כלפיהם שלא לבזות ולגנות אותם.
אחרי שאנחנו אומרים את זה אנחנו יכולים לומר שכשהתורה אומרת לנו "כי האדם עץ השדה" היא לא רוצה רק להגיד לנו איזה משל לא מהותי, אלא נראה שהתורה אומרת לנו שמבחינה פנימית העץ הזה שנראה לך רגיל, יש בו חיות, יש בו נשמה, עד כדי כך שיש קשר פנימי בין העץ לאדם. ובגלל הקשר הפנימי הזה אומרת התורה שהאדם עץ השדה.
בספר צרור המור (לרבי אברהם סבע) מפרש על הפס' "כי האדם עץ השדה" שכמו שלאדם יש נפש מרגשת ככה לאילן יש נפש צומחת מרגשת ואמרו חז"ל שכאשר כורתים אילן נשמע קולו מסוף העולם ועד סופו, וכמו שהאדם עושה פירות ככה האילן עושה פירות. הכרתת עץ פרי זו פגיעה בנפש של העץ. ומסביר הצרור המור שלכן סמוכה לפסוקים האלה פרשיית עגלה ערופה, יש כאן השוואה בין האכזריות של הריגת אדם לבין האכזריות של מי שמכרית עץ פרי, זה נובע מההקבלה שיש בין נפש הצומח לנפש האדם (וצריך לומר שבעיקר לעצי פרי יש נפש גבוהה במיוחד ולכן האיסור הוא בעץ פרי). זה לא רק משל אלא יש לעץ באמת נפש שאסור להתאכזר אליה ולכרות אותה. בוודאי שהעץ אינו אדם אבל צריך לדעת שהתורה מתייחסת אליו בחשיבות גדולה.
על פי זה אנחנו יכולים להבין כמה השוואות שיש בין האדם לעץ. "והיה כעץ שתול על פלגי מים" – הצדיק נמשל לעץ והגמ' במסכת ע"ז לומדת מכאן שאפי' שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד. ההשוואה של האדם לעץ היא בגלל שיש משהו פנימי שמחבר ביניהם ולכן אפשר ללמוד מתכונות העץ לאדם.
המהר"ל בתפארת ישראל פרק ז' עומד על ההשוואה הזאת: "ודע עוד, כי הגרעין אשר נזרע באדמה, הוא מוציא אילן ופירות ועלין והענפים. והעלין והפירות הם בצורה מיוחדת, שראוי אל הגרעין מצד טבעו המיוחד לו. ואל תאמר שאם היה מוציא הענפים והעלין בצורה אחרת, שהיה זה רע, רק כי כך גזר הטבע של הגרעין. ובצורה זאת ובתאר הזה יוצא הגרעין הזה אל הפעל הגמור, והוא בשלמות כאשר מוציא העלין והפירות, כפי מה שראוי אל טבע הגרעין. וכמו כן עצמות הנפש, שהיא מלמעלה, היא זכה וטהורה, וניתנה בגוף האדם למטה. וצריך שיוציא אותה אל הפועל, כמו שהגרעין יוצא אל הפעל מן האדמה שנזרע בו. והיא יוצאת אל הפעל כפי מה שראוי לנפש. וכאשר יוצאת הנפש אל הפעל היא בשלמות, ומצד השלמות שלה היא דבקה למעלה עם ה', כמו שהיא באה מלמעלה". גם נפש האדם היא גרעין שצריך להוציא ענפים ועלים ופירות, המבנה של העץ הוא כמו המבנה של הנפש, יש משהו גרעיני שצריך לצאת אל הפועל. המהר"ל מסביר שלכן בהרבה מקומות המצוות נקראות פירות ("אלו דברין שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה") מפני שהאדם ע"י המצוות יוצא אל פועל השלמות.
נחזור לגמ' בתענית שראינו: "אם תלמיד חכם הגון הוא - ממנו תאכל ואתו לא תכרת, ואם לאו - אתו תשחית וכרת", מה ההסבר לזה? מפרש הקרן אורה שכמו שעץ מאכל נהנים בעליו מפריו ולכן הם משקים אותו ועושים כל צרכו כדי שתגדל יניקתו ויוסיף לעשות פירות ככה הוא התלמיד חכם, אם נהנים ממנו מפרי תורתו ומעשיו הטובים מוסיפים לו מלמעלה חכמה והשכל להמשיך לעשות פירות. אבל אם לאו, אם אין לאנשים הנאה מהתלמיד חכם הזה, התורה שלו נשארת בפנים והוא לא מהנה אף אחד, אז לא ישפיעו לו שום שפע והוא יאבד מן העולם. תלמיד חכם צריך לזכור שהוא צריך להיות כמו העץ, תפקידו לתת פירות לאחרים.
אנחנו יודעים שבט"ו בשבט יש ראש השנה לאילן. הבאנו בעבר את חידושי הרי"ם שאומר שכאשר העצים חונטים מושפע לנו שפע של תורה, כמו שהעצים מתחילים להשפיע את ההשפעה שלהם ככה גם אצלנו. לכן משה רבנו התחיל לבאר את התורה בר"ח שבט, מושפע מבוע חדש של תורה. בחודש שבט יש נביעה חדשה של תורה. בעז"ה נזכה ללמוד עוד מהעצים כי הלימוד מהעצים הוא עד בלי די.
לאן נעלמה האמת?
האם מותר לפנות למקובלים?
איך נדע שהלב שלנו במקום הנכון?
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
ניסוך מים: איך שמחים גם בדרך ליעד?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך לקשור את הסכך?
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
במה נעבוד כשהבינה המלאכותית תחליף את כולנו?
משמעות המילים והדיבור שלנו
