העיזים שהביאו דובים בקרניהן | הרב מרדכי הוכמן | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
ארץ אגדה
ר' חנינא בן דוסא

קטגוריה משנית

4764

8 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

במסכת תענית (דף כה, א) מובא מעשה פלאי, וזו לשונו כשהוא מתורגם:

"רבי חנינא בן דוסא היו לו אותן העיזים. אמרו לו שהן גורמות הפסד לאנשים. אמר לאלו שפנו אליו: אם הן גורמות הפסד לאנשים יאכלו אותן דובים; ואם לא - כל אחת מהן תביא בסוף היום דוב בקרניה. בסוף היום, הביאה כל אחת ואחת דוב בקרניה. ... ורבי חנינא בן דוסא מהיכן היו לו עזים והרי עני היה? ועוד, הרי אמרו חכמים: אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל! אמר רב פנחס: מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו והניח שם תרנגולים, ומצאתן אשתו של רבי חנינא בן דוסא, ואמר לה: אל תאכלי מביציהן. והרבו ביצים ותרנגולים, והיו מצערים אותם; ומכרן וקנה בדמיהן עזים. פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולים, ואמר לחבירו: בכאן הנחתי התרנגולים שלי. שמע רבי חנינא, אמר לו: יש לך בהן סימן? - אמר לו: הן. נתן לו סימן ונטל את העיזים, והן הן העיזים שהביאו דובים בקרניהם."

חכמים אסרו לגדל בהמה דקה (כגון עיזים) במקומות יישוב מפני שבעליהן לא היו שומרים עליהן כראוי והן היו מזיקות לשדות של אנשים אחרים. סוגיית התלמוד שאלה מדוע רבי חנינא בן דוסא עובר על האיסור הזה, וענתה שמי שמגדל בהמות של אחרים אינו עובר על האיסור (מפני שאדם אינו חשוד לחטוא עבור אחרים). אלא שהתשובה נותרה עמומה. אם רבי חנינא היה מוסר את העיזים לרועה זר, הוא לא היה עובר על האיסור גם אם העיזים היו שלו. ואם רבי חנינא עצמו היה הרועה, מדוע ההאשמה לא הופנתה אליו כמי שמתרשל במלאכתו? מדוע מתייחסים אל העיזים כאל דמויות אנושיות ומאשימים דווקא אותן?!

חסידים ובהמה דקה
שאלה דומה מתעוררת במעשה נוסף בחסיד שמגדל בהמה-דקה, וזו לשונו (תוספתא בבא קמא, ליברמן, ח, יג):

"כל האשכולות (אנשים שהכל נמצא בם - תורה ויראת חטא וגמילות חסדים; רש"י) שעמדו להן לישראל - משמת משה עד שעמד יוסה בן יועזר איש צרדה ויוסף בן יוחנן איש ירושלם - אי אפשר ליתן בהן דופי. משמת יוסה בן יועזר איש צרדה ויוסף בן יוחנן איש ירושלם ועד שעמד רבי יהודה בן בבא אפשר ליתן בהן דופי. אמרו עליו על רבי יהודה בן בבא שהיו כל מעשיו לשם שמים אלא שגידל בהמה דקה. כך היה פעם אחת חלה נכנס רופא אצלו אמר לו אין לך רפואה אלא חלב רותח. לקח לו עז וקשרה בכרעי המטה והיה יונק ממנה חלב רותח (מפני) שהיה גונח. פעם אחת בקשו חכמים ליכנס אצלו, אמרו היאך נכנס אצלו שליסטים עמו בבית. וכשמת דקדקו חכמים במעשיו ולא מצאו בו אלא אותו עוון, אף הוא אמר בשעת מיתתו יודע אני שאין בידי עוון אלא זה בלבד שעברתי על דברי חבירי."

ספור זה גם הוא עמום ביותר. אם רבי יהודה בן בבא עצמו מודה שגידול בהמה דקה לצרכי רפואה נחשב לעוון אפילו כשהיא קשורה לרגלי המיטה - היאך אינו חושש שימצא בו העוון הזה? והתוספתא עצמה אינה מובנת כלל-וכלל, היאך ניתן לומר על אדם כזה - שאי אפשר לתת בו דופי?!

הכפילות שיש בהתייחסות חז"ל לגידול בהמה דקה ע"י רבי יהודה בן בבא וע"י רבי חנינא בן דוסא היא דרכם לרמז לנו שבסיפורי מעשים אלו יש רובד נוסף שבו נמצא עיקרה של העלילה, ואליו צריך להעפיל.

אדם ובהמה
לפי ההסבר שאציע כאן המעשים הללו הם מעין משל, הדן בנושא אחר לגמרי - מחלוקת שקיימת בקרב חכמי ישראל האם מותר לקבל תמיכה כדי להיות פנוי לעמול בתורה; ה"עיזים" וה"דובים" שמוזכרים בעלילה הזו הם סמלים הקשורים למחלוקת הזו.

יש חכמים שהתירו לקבל תמיכה עבור לימוד תורה רק אם היא ניטלת לשם שמים, כלומר כאשר המקבל לומד תורה לתועלת כל עם ישראל וכדי להקים את כנסת-ישראל מעפרה; אולם אם היא ניטלת מפני שמעדיפים לשבת בטל ממלאכה - אסור ליטול אותה. ויש חכמים שהחמירו ואסרו על כל תלמידי החכמים לקבל תמיכה ואפילו שהיא ניטלת לשם שמים, בגלל אותם לומדי תורה שנוטלים את התמיכה שלא לשמה. ומאידך יש מן החכמים שהקלו לקבלה גם שלא לשם שמים, "שמתוך שלא לשמה - בא לשמה".

מחלוקת ידועה זו הייתה קיימת גם בזמן דורות התנאים הקדמונים; והתוספתא מתייחסת אליה בסיפור משל. ניתן לדמות את האנשים השונים לחיות שמצויות אצל האדם. חיות אלו מתחלקות לשתי קבוצות ראשיות: קבוצת הבהמות הגסות שעובדים בהן במשא או בחריש כגון הפרה החמור והסוס; וקבוצת הבהמות הדקות והעופות שלא ניתן לעבוד בהם כגון העיזים הכבשים והתרנגולים.

אנשי-העמל שהתנגדו למתן תמיכה ללומדי תורה היו מכנים את תלמידי החכמים שהיו נוטלים אותה: "בהמה דקה" "עיזים" או "תרנגולים" - שמות המורים על חוסר כשירותם לעבודה; והיו מכנים את התמיכה - גרימת "הפסד" לנותנים. לשיטתם הממון הזה שניטל באיסור לא יביא ברכה למי שנתנו אותו - אלא הפסד.
רבי יהודה בן בבא ה"חסיד" היה מן המתירים לקבל תמיכה לשם שמים. הוא חש כדברי שלמה המלך בשיר השירים (ב, ה) "סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי". הוא היה חולה באהבת התורה ורצה לעסוק בה כל זמנו, ורפואתו היתה שיחזור לימי הינקות שבהם העולל יונק ומתפרנס בלא לעמול; והבהמה הדקה שגידל הייתה הוא עצמו.

אלא שהחכמים האחרים, חבריו, לא הסכימו עמו וסברו שאסור לו לקבל תמיכה עבור לימוד תורה. ומכיוון שמדובר באדם ולא בבהמה, מובן מדוע הם קוראים לברייה שגדלה בביתו - "ליסטים". שם זה מתאים לאדם שעיסוקו בגזל ולא לבהמה, אך כוונתם היתה לרבי יהודה בן בבא. הם ראו בו מי שנוטל ממון באיסור, שאפשר לדמותו לליסטים (גזלן). ואנו מוצאים הד לסברתם בדברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ג, י):

"... ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות."

אמנם, מכיוון שהאיסור אינו מוסכם על כל החכמים ויש הסוברים שאדרבא, מצווה ליטול תמיכה כדי להיות פנוי לעסק התורה, מובן מדוע קיימת התייחסות כפולה וסותרת לעוונו של רבי יהודה בן בבא, ומובן מדוע אומרת תחילתה של התוספתא, שרבי יהודה בן בבא הוא איש אשכולות שאין בו דופי.

החכמים שעמלים בתורה סבורים שבזכות עמלם בתורה יורד השפע מהשמים לעולם הגשמי ואנשי העמל מצליחים במלאכותיהם. הד לשיטה זו, נמצא במאמר מפורסם (תענית דף כד ב):

"בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל (בזכות) חנינא בני, וחנינא בני דיו (מסתפק) בקב חרובים מערב שבת לערב שבת."

"חנינא בני" שמוזכר כאן הוא רבי חנינא בן דוסא, והמאמר מגלה שהעולם כולו מתפרנס בזכותו. לפי שיטתו ה"עיזים" מקבלי התמיכה עבור לימוד התורה אינם "מפסידים" את הנותנים, אלא אדרבא הם מביאים להם רווח מפני שה"נותנים" מצליחים במעשיהם בזכות התמיכה. וזו קרן המחזירה את פרותיה בשפע רב.

ה"עיזים" של רבי חנינא והדובים שיצאו מהיער
כאשר הסוגיה מספרת שרבי חנינא גידל "עיזים" שלא היו שלו, היא מלמדת שרבי חנינא בן דוסא עצמו היה מן המחמירים שלא נטלו תמיכה, וכל ימיו היה מתפרנס בדוחק, ב"קב של חרובים" (תענית כד, ב). אולם למרות שהחמיר על עצמו - הקל לאחרים. רבי חנינא היה מקבץ כסף מאת אנשי העמל עבור תמיכה לתלמידיו, אותם אלו שבני עירו כינום "עיזים", "תרנגולים" ו"ביצים".

לדעת רבי חנינא בן דוסא, התלמידים שהוא מצא צריכים לעסוק בתורה אלא שהם איבדו את עצמם בעולם. ורבי חנינא עוסק בספור זה בהשבת תלמידיו - אליהם עצמם. ה"תרנגולים" ה"אבודות" וה"ביצים" שמוזכרים כאן משמשים גם כסמלים עבור השלבים השונים בהתפתחות התורנית של תלמידי הישיבה שלו.

שכיניו של רבי חנינא שהתנגדו למתן תמיכה לתלמידיו, הביאו סיוע להתנגדותם מהמעשה המסופר בספר מלכים (ב' ב, יט-כד) אודות אלישע הנביא ונערי העיר יריחו. בתלמוד (סוטה מו, ב) מבואר שפרנסת נערי העיר יריחו הייתה משאיבת מים ממרחקים והבאתם לאנשי העיר. וכשאלישע ריפא את מי העיר לא היו מי שישכרם למלאכתם, ודבר זה גרם לכך שהתקלסו ודברו דברי נאצה כלפי אלישע הנביא.

בספר משלי (י, כב) נאמר "בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ", וברור שאלישע רצה לפעול גם לטובת הנערים. אלישע היה סבור שמותר לקבל תמיכה כדי ללמוד תורה, וכן מצאנו בתלמוד (ברכות דף י ב) "הרוצה להנות - יהנה כאלישע". ואלישע הורה לאנשי העיר יריחו להמשיך ולתת לאותם הנערים את הכסף שהיו משלמים להם לפני כן עבור שאיבת המים, אלא שמעתה יעסקו הנערים בלימוד תורה. אך מהכתוב עולה שהפרנסה שאלישע סיפק לנערים לא הביאה ברכה לעולם, ובמקום דבורי תורה נגרם נזק, ויצאו מפיהם דברי נאצה. וסופם שיצאו דובים מהיער ופגעו בהם.

החולקים על רבי חנינא סברו שאליהו הנביא עצמו חולק על שיטת אלישע תלמידו, והוא זה שהתלבש באותם דובים; וכן מצאנו במסכת בבא מציעא (פה, ב) שאליהו הופיע בתור דוב של אש וטרד את מי שרצו להרבות בהפצת תורה לנערים; וכן מצאנו במסכת כתובות (קה, ב) שכאשר רב ענן החל לנהוג כאלישע וליהנות מאחרים, סופו שאליהו בא והפחידו.

בני העיר אמרו לרבי חנינא בן דוסא שהמעשה בדובים שביריחו מלמדנו, שתלמידי החכמים שהוא משיג עבורם תמיכה (ה"עיזים" שהוא מגדל), גורמים בסופו של דבר הפסד לנותנים. אולם רבי חנינא סבור היה שאין ללמוד מנערי יריחו. התמיכה שניתנה להם נחשבה אמנם לגרימת נזק, אך זאת דווקא מפני שלא הייתה באותם נערים לחלוחית של מצווה, כדברי התלמוד שם במסכת סוטה.

רבי חנינא הסכים לקבל עליו את אליהו כשופט. אם הנערים אינם ראויים לתמיכה יתחפש אליהו לדובים ויטרפם, אך אם הם ראויים לקבלת התמיכה יעידו ה"דובים" על צדקתם. ואמנם סופם של אותם "עיזים" שה"דובים" לא טרפו אותם אלא שהעידו על צדקתם. ואליהו נגלה לתושבי העיר והעיד על צדקתו של כל אחד מתלמידיו של רבי חנינא. 1

לפי דרכנו ראינו שחז"ל משתמשים באגדות שלהם בביטויים שהיו שגורים בפי העם. פעמים שהם מביעים הסכמה למשמעות הביטויים האלו כפי שעולה מדברי חבריו של רבי יהודה בן בבא. ופעמים שחז"ל אינם מסכימים למשמעות הזו, כפי שעולה מהמעשה בעיזים של רבי חנינא, וכפי שעולה מתחילת התוספתא שמגדירה את רבי יהודה בן בבא כמי שאי אפשר ליתן בו דופי.
וכלל האגדות הללו נועד ללמד זכות על הדמויות השונות שקיימות בעם ישראל.

^ 1 הבנת הצופן שמסתתר מאחורי הסמלים שבאגדות הללו פותחת בפנינו שער להבין אגדות עמומות נוספות.
בסוגיה במסכת יבמות (דף טז, א) מובא ציטוט ממפגש שמתרחש בין רבי עקיבא לבין רבי דוסא בן הרכינס וזו לשונו:
"אמר לו (רבי דוסא בן הרכינס): אתה הוא עקיבא, ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? אשריך שזכית לשם, ועדיין לא הגעת לרועי בקר! אמר לו רבי עקיבא: ואפילו לרועי צאן!"
חילופי הדברים שבין גדולי ישראל אלו הם עמומים ביותר, אולם לפי מה שהתבאר לעיל, רבי דוסא בן הרכינס משבח את רבי עקיבא שהתפרסם עוד לפני שזכה להנהיג את הצבור. לפי השקפתו של רבי דוסא בן הרכינס מעלתם של ישראל היא כאשר הם דומים לבהמה גסה ומתפרנסים מעמלם, ולכן הוא משבח את רבי עקיבא שהתפרסם עוד לפני היותו מנהיג של אנשים שדומים ל"בקר". אולם לפי השקפתו של רבי עקיבא מעלתם של ישראל היא כאשר מלאכתם נעשית על ידי אחרים, ולכן הוא מתקן את רבי דוסא בן הרכינס, ומגלה את דעתו שמעלתו של מנהיג ישראל היא כאשר ינהיג צבור אנשים שדומים ל"צאן".
בסוגיה בשבת (דף לח, א) מובא:
"אמר רב חמא בר חנינא: פעם אחת נתארחתי אני ורבי למקום אחד, והביאו לפנינו ביצים מצומקות כעוזרדין, ואכלנו מהן הרבה."
בספור זה רב חמא בר חנינא מכבד את עצמו יותר מרבו, שהרי הוא מזכיר את עצמו לפני רבו ואומר "אני ורבי", ובנוסף לכך הספור נראה כספור "גסטרונומי" שבא להדגיש מעלת האוכל. (ואמנם יש למעשה השלכה לגבי הלכות שבת, אלא שרב חמא אינו מדגיש את ההשלכה הזו, אלא את עצם האכילה המרובה שאכלו מן ה"ביצים" ה"מצומקות")
אלא שהמעשה שרב חמא מספר נועד לשלב בתוכו גם השקפת עולם. ואגב הדיון ב"ביצים" ממש רב חמא דן גם ב"ביצים" שאותם מצא רבי חנינא בן דוסא. רבי חנינא בן דוסא מצא "ביצים", כלומר אנשים שלא היו מפותחים מבחינה תורנית, והשקיע בפיתוחם הרוחני עד שהפכו להיות תלמידי חכמים המתפרנסים מאחרים ודומים ל"בהמה דקה". אולם רב חמא מקדים את עצמו על פני רבו, ומדגיש את המעלה של ה"ביצים" שהן "מצומקות" והתפרנסו מעמל כפיהם ולא התפתחו מבחינה תורנית.
וכלל האגדות הללו נועד ללמד זכות על הדמויות השונות שקיימות בעם ישראל.

ר' חנינא בן דוסא

הרב מרדכי הוכמן

עורך מדור אגדה במכון ארץ חמדה.

פלגש בגבעה ופסל מיכה
מלקות לאורחים, מדוע?
כסלו תשע"ג
תרגום יונתן - והחיילים
הנשים שהסיתו את יַעְבֵּץ
איר תשע"א
בבא מציעא
שנים אוחזין בטלית – היתכן?
בבא מציעא דף ב, א
בבא מציעא - פרק שני
תולדת אבידה
ניסן תשע"א

ר' חנינא בן דוסא

ר' חנינא בן דוסא
ר' חנינא והאבן שהעלה לירושלים
הרב מרדכי הוכמן | תשס"ו

ר' חנינא בן דוסא

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

חקת
כשהבעש"ט היה דוקטור
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ה
סעודה וברכות הנהנין
סעודת אמנים הנוסח המלא
הסידור המהיר | טבת תשפ"ד
פורים בראי דורנו
אילת השחר - כך היא גאולתן של ישראל
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | אדר ב' תשס"ה
נוסחי תפילה
ברכות השחר וברכות התורה - עדות המזרח
הסידור המהיר | תשרי תשע"ז

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב אליעזר מלמד
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל
הרב ש. יוסף וייצן
הרב דוב בערל ויין זצ"ל
הרב הראשי ישראל מאיר לאו
הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל
הרב אליהו ברין
הרב חיים אביהוא שוורץ
הרה"ג צבי שכטר

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו