ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

זיווג משמים ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית חיי שרה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

חשוון תשס"ז

זיווג משמים

"קול צופייך" - גיליון מספר 380



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

ויהיו חיי שרה - כולם שוים לטובה
פרשת השבוע פותחת בפסוק (בראשית כג, א):
"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה".

אומר רש"י: "כולן שוין לטובה". ויש להבין, וכי כל שנות חייה של שרה היו לטובה? והרי חייה היו רדופים סבל ותלאות, היא נלקחת לפרעה ולאבימלך, נעה ונדה ממקום למקום עם אברהם אבינו ע"ה, היתה עקרה שנים רבות וילדה את יצחק רק אחרי תשעים שנה, היא סבלה מהגר ואחר כך מישמעאל ועוד, וכל זה שוין לטובה?! אלא, התורה מעידה על שרה אמנו שלמרות שעברה יסורים וקשיים, לא הרגישה בזה קושי כלל, והיתה אומרת: כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה - "כל דעביד רחמנא לטב עביד", ומשום כך כפלה התורה וכתבה 'שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה', היינו "כולן שוין לטובה" בעיניה. והתורה באה ללמדנו שצדקותה של שרה היתה כה גדולה שכל מה שעבר עליה לא ערער במאומה את אמונתה ודבקותה בהקב"ה, ולכן כל שנותיה היו שווים לטובה.

לספוד לשרה ולבכותה
כתוב (בראשית כג, ב):
"וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ".

והנה האות כ' של המלה "ולבכתה" קטנה יותר משאר האותיות, ללמדנו שבכיו של אברהם אבינו על פטירתה שונה מבכיו של כל אדם שבוכה על מתו. הנוהג שבעולם הוא שכשנפטר אדם קרוב, מיד פורץ הבכי, ורק לאחר מכן ההספד - אבל אברהם אבינו קודם בא להספיד את שרה, ורק אחר כך הגיע לידי בכי. מדרך זו אנו למדים שאברהם לא הגיע לידי בכי רק על פטירתה של שרה כל עוד לא הספיד אותה, והטעם הוא, משום שאברהם אבינו הכיר את מעלתה וערכה של שרה אמנו ואת גודל צדקותה, וידע היטב שאין לו מה לבכות עליה, כי היא בודאי מוזמנת לגן עדן, אך כיון שחשש שכל האנשים יאמרו: הכיצד אינו בוכה על מות אשתו, על כן הוכרח קודם להספידה כדי שמתוך ההספד יתעורר אצלו הרגש ואז התחיל לבכות וע"כ כתוב "לספד לשרה ולבכתה". ואומרים המפרשים: שהאות כ' הקטנה במילה "ולבכתה" מלמדת שגם בתה נפטרה.

ביני ובינך מה היא

מהמשא ומתן שהיה לאברהם אבינו עם עפרון בעניין רכישת מערת המכפלה אנו למדים כמה גדול היה עפרון ברמאות, וכמה גדולה היתה חכמתו של אברהם אבינו להדוף את כל ניסיונותיו של עפרון להכשילו.

כשנקב עפרון את המחיר שהוא דורש עבור מערת המכפלה ובקש ארבע מאות שקל כסף הוא אומר לאברהם אבינו (בראשית כג, טו) "אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר". וזאת, למרות שבתחילה הסכים לתת לאברהם את המערה במתנה. ולמרות המחיר המופרז, קיבל אברהם אבינו את הדברים כמו שנאמר (שם, טז):
"וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר".

ומבאר בעל הבא"ח ע"ה, שהדגיש עפרון לאברהם באומרו "ביני ובינך", שבעצם הוא רוצה אפילו יותר מזה, אבל הוא "מתפשר" על ארבע מאות שקל כסף, והרמז לכך הוא, שהאות האמצעית של עפרון היא האות ר', וכן האות האמצעית בשם של אברהם היא האות ר', יחד זה ארבע מאות, וזהו "ביני ובינך".

עובר לסוחר - עקשנות שהפסידה את בעליה
אברהם אבינו משלם לעפרון ארבע מאות שקל, לא בשקלים פשוטים ורגילים, אלא בשקלים גדולים וקנטרים, וכמו שמבאר רש"י:
"עובר לסוחר, שמתקבלים בשקל בכל מקום ויש מקום ששקליהן גדולים שהן קנטרין".

ומנין הגיעו לאברהם אבינו אותם שקלים? אלא אומרים חז"ל, בשעה שאבימלך נתן פיצויים לשרה הוא שילם לה אלף כסף, ונתן לאברהם שק מלא מאותם שקלים, כמו שכתוב (בראשית כ' ט"ז):
"וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֵת כֹּל וְנֹכָחַת",

והשקלים שהיו אצל אבימלך לא היו פשוטים אלא גדולים כפי שיש למלכים. אך אברהם לא רצה מתנה זו (אאע"ה לא רצה כלל לקחת כסף מאנשים, ולכן הוא אמר למלך סדום "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם"), ולקח את הכסף רק כדי לא לפגוע בכבודו של אבימלך, והמתין לראות מה יעשה בכסף זה, וכשבאה לידו קניית המערה מעפרון הוא שילם מאותו השק, ואמר אברהם לעפרון טול את כל השק כמו שהוא עם כל מה שבתוכו, כי לא רצה ליהנות מכסף שקבל על כרחו מאבימלך. אבל עפרון היה רע עין וביקש מאברהם שישקול לו את השקלים, כי אולי אין בשק אלא מעט שקלים מלמעלה אבל כולו מלא עפר ואבנים, ובגלל תאוותו, רוע עינו ועקשנותו הפסיד עפרון שש מאות שקלים ולא קיבל אלא ארבע מאות שקלים בלבד (ומשום כך כתוב כאן שמו חסר וא"ו, למרות שבכל הפרשה שמו כתוב עם וא"ו).

באזני בני חת
ובכך עדיין לא שקט ולא נח עפרון אלא חשד אולי המטבעות האלו מזויפות, לכן ביקש אברהם מכל בני חת לבוא, וזרק את המטבעות בחוזקה על הקרקע שכולם ישמעו את הצליל של המטבעות, וזהו שכתוב "באוזני בני חת". זאת ועוד, בתחילה אמר עפרון "אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ", כלומר, ביקש עפרון שיעביר לו את התשלום בשקט, בינו לבינו ו'מתחת לשולחן' (אולי רצה פטור ממסים). אבל אברהם אבינו לא עשה כן, אלא "וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת", כלומר, הוא שילם לאזני כולם, קבל עם ועדה, לפי שחשש שעפרון יכחיש אחרי מעשה ויטען שלא קיבל את הכסף, על כן ביקש שיהיו נוכחים כל בני חת (ועיין לאוה"ח הקדוש).

נתתי כסף השדה קח ממני
עפרון אומר לאברהם אבינו, קודם תקבור את מתך ואח"כ נדון בתשלום עבור המערה, כי רצה אחרי מעשה לגבות מחיר מופרז, אך אברהם אבינו אמר לו, קודם אשלם לך ואח"כ אני אקבור את שרה - "נתתי כסף השדה קח ממני" ואח"כ "ואקברה את מתי שמה".

וכתוב (בראשית כג, יז- יח):
"וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב. לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ".

ולאחר שקבר אברהם את שרה אשתו, שוב אומרת התורה (שם כ') "וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר". שואל בעל אוה"ח הקדוש, מדוע הוצרך לומר פעם שניה "ויקם השדה"? אלא, כשקונים מגוי דבר מה, ברגע שהגוי מקבל כסף, הוא מסלק זכותו של הגוי. אברהם אבינו נתן את הכסף לעפרון, ובזה נסתלקה זכותו של עפרון מהקרקע, ולזה תועיל לגמור הקניה באמצעות החזקה שהחזיק בה על ידי שקבר את שרה אמנו (עיין בדבר אוה"ח הקדוש שם).

ויקם שדה עפרון
כשאברהם אבינו גמר את הקניין לעיני כל בני חת, והשדה עברה לרשותו, התורה כותבת "וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן וכו' לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה". לפי הפשט משמעות "ויקם" - מלשון קנין וקיום שהתקיים לאברהם למקנה. אבל כותב רש"י: "ויקם שדה עפרון - תקומה היתה לו, שיצאה מיד הדיוט ליד מלך", עכ"ל. עד שקנה אברהם אבינו את המערה, היתה חשוכה ונמוכה, ושום אדם לא נכנס לתוכה, אבל כשעברה לרשותו של אברהם אבינו, שהרי הכיר בערכה כי בה קבורים אדם הראשון וחוה, נעשתה מוארת וחשובה, ועלה ערכה לאין שיעור.

והנ"מ להלכה היא, שהקונה כלי חדש מגוי - צריך להטבילו, וכדלהלן (הלוקח כלי משומש מגוי - צריך להגעילו ולהטבילו, אך לא נדון בזה כרגע).

רבקה - נדיבות, זריזות, וחכמה
אברהם אבינו שולח את אליעזר למצוא אשה ליצחק. אליעזר רצה לדעת האם האשה שתזדמן לו תהיה ראויה להכנס לביתו של אברהם אבינו - בית של מסירות נפש לחסד, ולכן הציב סימן שאם תעשה עמו חסד ותשקה אותו ואת הגמלים, סימן שהיא המיועדת להיות מהאמהות הקדושות וממקימי עם ישראל. וכך אמר אליעזר (שם, כד, יב-יד):
"וַיֹּאמַר, ה' אֱלֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי".

והנה כשעמדה רבקה ליד הבאר נעשה לה נס ועלו המים לקראתה ככתוב (שם כד, יז) "וירץ העבד לקראתה", אומר רש"י: "לפי שראה שעלו המים לקראתה", ותמה אליעזר על הדבר שלקראתו לא עלו המים אלא לקראתה.

ולפי זה יש לשאול מדוע צריך אליעזר לבדוק אותה, וכי מה שעלו המים לקראתה לא מספיק להעיד על צדקותה? אלא, אליעזר יודע שיש צדקות ויש חסד, ויכולה אשה להיות צדקת גדולה ועצומה ויעלו המים לקראתה, אבל היא קמצנית ואינה בעלת חסד, וכיון שמדובר באשה שמיועדת להכנס לבית שדורש מסירות נפש לחסד, רצה הוכחה שהיא מסוגלת לכך, על כן אמר לה "הגמאיני נא מעט מים מכדך".

והנה כתוב "ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו. ותכל להשקותו" (בראשית כד, יח- יט) , כלומר היא הפסיקה להשקותו בטרם שתה כל צרכו. אמר אליעזר בלבו ודאי שהיא קמצנית, שאם לא כן מדוע הפסיקה אותי באמצע השתייה. היא הבינה זאת ולכן מייד אמרה לו "גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות", כלומר, את הגמלים היא היתה מוכנה להשקות עד שיגמרו את שתייתם ואותם לא תפסיק, וזאת למרות שהגמלים שותים כמויות גדולות מאוד של מים. ואז היא אמרה לו, אל תתפלא על הדבר, שכן אותך הפסקתי להשקות משום שריחמתי עליך, שהרי באת מן הדרך עייף וצמא ואם תשתה הרבה עלול הדבר להזיק לך, אבל לגמלים לא חששתי שהם רגילים בכך. או אז היה אליעזר שמח בדבר, שכן הוא ראה בה לא רק נדיבות וזריזות, אלא גם חכמה גדולה, ובודאי שהיא הראויה להיות אשה לבן אדוניו (עיין אוה"ח הקדוש שם).

אין ניסים בקיום מצוות
כשהלכה רבקה לשאוב עוד מים לאליעזר ולגמלים כתוב "ותמהר ותער כדה אל השוקת ותרץ עוד אל הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו" (בראשית כד, כ) . ולכאורה לשם היתה צריכה לשאוב והלוא המים היו עולים לקראתה? אלא, בזמן שהיא צריכה לשתות לעצמה, המים היו עולים לקראתה בגלל צדקותה המופלגת, אבל כשהיתה צריכה מים כדי לקיים בהם מצוה, המים לא היו עולים לקראתה, שכן מצוות לא עושים על ידי נס, אלא רצתה לעשות בעצמה דוקא וזו החשיבות והמעלה בקיום המצווה.

נזם ושני צמידים - רמז למחצית השקל ושני לוחות הברית
כשאליעזר ראה את רבקה, הוא נתן לה נזם זהב בקע משקלו, ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם - פעם עשיתי חשבון ומצאתי שהיה משקלם של הצמידים כשני ק"ג. ובאמת היה זה משקל כבד, וכיצד יכולה ילדה בת פחות משלוש שנים, או למ"ד בת י"ג, להרים את שני הצמידים הכבדים הללו? לכך אומר רש"י: "בקע - רמז לשקלי ישראל בקע לגלגלת. ושני צמידים - רמז לשני לוחות מצומדות. עשרה זהב משקלם - רמז לעשרת הדברות שבהן". ברמזים הללו לימד אליעזר את רבקה, שעתידין בניה לקבל את עשרת הדברות, חמש דברות מצד אחד, וחמש מצד שני.

תרי"ג מצוות רמוזים בעשרת הדברות ובק"ש
ואומר רבנו סעדיה גאון, שכל תרי"ג מצוות כלולים בתוך עשרת הדברות. ואומר רש"י (שמות כד, יב):
"כל שש מאות ושלוש עשרה מצוות בכלל עשרת הדברות הן. ורבנו סעדיה גאון פירש באזהרות שיסד לכל דיבור ודיבור מצוות התלויות בו" (ועיין ברכות דף י"ב ע"ב בתוס' ד"ה בקשו).

בסידור שלנו, כתבנו לפני קריאת שמע שיש לכוין את עשרת הדברות הרמוזות בקריאת שמע (עיין בסידור 'קול אליהו' בעמוד 130).

הגמרא במנחות אומרת (בדף צ"ט ע"ב): אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. ואילו במקום אחר אומר רשב"י, אם אדם עובד לפרנסתו ועושה עבודתו קבע הרי שהוא לא ימצא זמן ללימוד תורה, כי אם יחרוש בשעת חרישה ויזרע בשעת זריעה ויקצור בשעת קצירה, תורה מה תהא עליה?! וע"כ צריך ללמוד תורה ולעזוב כל חיי שעה, ודאגת עול הפרנסה תיעשה על ידי אחרים (עיין ברכות לה ע"ב). ואין דבריו סותרים - כי אם יקרא קריאת שמע בכוונה, יראה שרמוזים בה כל עשרת הדברות, ובעשרת הדברות רמוזים כל תרי"ג מצוות, נמצא שאדם יכול ללמוד ולקיים את כל התורה כולה בקריאה של פרשת שמע בכוונה.

זאת ועוד, אם בהתחלה יקרא רק ק"ש, זו מעלה טובה, כי אח"כ ימשיך לאט לאט להוסיף בתורה, ויזכה לבסוף שכל היום ילמד תורה. ולימוד תורה הוא המעלה הגדולה ביותר שאין למעלה הימנו - "ותלמוד תורה כנגד כולם" (משנה פאה א, א)

הגמרא בקידושין אומרת (דף מ' ע"ב):
"כבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד נשאלה שאילה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר, מעשה גדול. נענה ר"ע ואמר, תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו, תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה".

ואומרים משם הדרישה,, אם אתה אומר שלימוד מביא לידי מעשה - משמע שהמעשה הוא העיקר, והלימוד הוא רק אמצעי, אם כן מה כוונת חז"ל באומרם "גדול תלמוד"? אלא בלימוד תורה יש שתי מעלות, האחת בעצם הלימוד, והשניה שהלימוד מביא לידי מעשה. ואם אינו יכול לתאר לעצמו את מעלת וחשיבות לימדו התורה שהיא חמדה גנוזה תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם (עין שבת דף פ"ח ע"ב). מהדין, אם יושב ולומד תורה, ויש לפניו מצוה לעשות, והיא אורכת זמן - אינו חייב לעשותה. אך אם היא מצוה עוברת, וכגון שעובר לפניו רב - צריך להפסיק מלימודו ולעמוד לכבודו.

מפני שיבה תקום - ויראת מאלוקיך
כתוב (ויקרא יט, לב) "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוקיך אני ה'" - מי שרוצה לזכות ליראת שמים יקיים והדרת פני זקן.

ויש אומרים בדרך רמז, אל יאמר אדם, כשאני אצא לפנסיה אני אשב ואלמד תורה, כי אז יבואו עליו כל מיני חולאים ויהיה עסוק בהם, אלא "מפני שיבה תקום" - לפני שיבה, לפני שתהיה זקן, תקום ותלמד תורה, ואח"כ תזכה ל "והדרת פני זקן".

חשתי ולא התמהמהתי
ועל זה אמר הרה"ג המקובל האלוקי חכם שמעון אגסי זצ"ל, דוד המלך ע"ה אומר בתהלים (קיט, ס) "חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך" - אם חשתי ודאי שלא התמהמהתי? והוא עונה, לעיתים רואים אדם שרץ לבית הכנסת, ואפשר לפרש את ריצתו מחמת שהוא מאחֵר לתפילה, ואפשר לפרש את ריצתו כחיבוב מצוה והוא מקדים לבא לבית הכנסת. וכאן אומר הפסוק "חשתי ולא התמהמהתי" - כלומר, רַצְתִּי לא מחמת שאני מאחֵר אלא כדי להקדים לעשות את המצוה.

פירוש שני, אם "חשתי" - בעודי צעיר לעשות את המצוות בריצה ובזריזות, אזי "לא התמהמהתי" - כשאזקין אמשיך לעשות את המצוות בריצה ובזריזות. אם למשל גר בריחוק מבית הכנסת, אך הוא מתרגל ללכת מביתו לביהכ"נ, אזי לבסוף הדרך נראית קצרה בעיניו ולא ארוכה.

והנה עומד על הגמלים על העין
כשלבן רואה את הצמידים על ידי אחותו הוא יוצא לראות את אליעזר והנה הוא רואה שאליעזר "עומד על הגמלים על העין" (בראשית כד, ל). אם אדם עומד על הקרקע, הכשפים נתפסים בו, אך אם הוא באוויר, אין הכישוף יכול לשלוט בו.

הגמרא מספרת שבתקופתו של רבי שמעון בן שטח היו שמונים מכשפות במערה ליד אשקלון. והוא לקח שמונים בחורים ביום גשום, ונתן לכל אחד מהם כד חרס ובתוכו בגד לבן, וא"ל שכשהוא יתן להם סימן כולם יכנסו למערה וכל אחד ירים מכשפה אחת, כי כשהמכשפות באויר אין להם יכולת לעשות כשפים, ולבסוף הם תלו את המכשפות (עיין ברש"י מסכת סנהדרין דף מ"ד ע"ב ד"ה דבעיא מכסא). כשבא אליעזר לבית לבן, הוא חשש שמא לבן יעשה לו כישופים, ולכן הוא ציוה לגמלים שיעופו באויר כדי שהכישוף לא ישלוט בו (ועיין בדברי אוה"ח הקדוש).

למה תעמוד בחוץ ואנכי פניתי הבית
לבן אומר לאליעזר "בוא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ ואנכי פניתי הבית" (בראשית כד, לא). אומר רש"י: "פניתי הבית - מעבודת אלילים". אומר לבן לאליעזר: אחותי נתנה לך מים, ונתת לה בשכרה "נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם." אנכי - פניתי הבית, לי תתן פי כמה וכמה כי עבודתי קשה מעבודתה. ועתה בוא וראה מהי שפלותו של לבן שהיה מוכן למכור ולפנות את האלוה שלו בשביל כסף. הרה"ג חכם שאול שהרבני זצ"ל היה גאון גדול בקי במשניות בעל פה, שקדן ובקי גם בקבלה. והיה בדחן מעט, וכל פעם כשקרא בתורה, היה קורא בהטעמה רבה, ונעמד בתנועות ידים להסביר את הפסוקים. וכאשר הגיע לפסוק זה שאמר לבן, רמז בידיו שלבן קרא לאליעזר ואמר לו "בוא ברוך ה', למה תעמוד בחוץ"? וכאשר היה אומר "ואנכי פניתי הבית" שיחק באצבעותיו לרמוז, אם אחותי נתנה מעט מים ונטלה שכר רב, על אחת כמה וכמה אני שפיניתי הבית מעבודה זרה מגיע לי שכר רב.

ארמי אובד אבי - לבן הארמי
בוידוי של הביכורים אומרים (דברים, כו, ה) " אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב" וכו'. פסוקים אלו נאמרים בליל הסדר, ומזכירים את רשעותו של לבן הארמי שביקש לעקור את הכל. הוא בא ואמר ליעקב אבינו "יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלוקי אביכם אמש אמר אלי לאמור השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע" (בראשית לא, כט) -ולמרות שלא עלתה בידו, אצל אומות העולם הקב"ה מצרף מחשבה רעה כמעשה (עיין רש"י שם ד"ה ארמי).

ויש מבארים בדרך אחרת את רמאותו ורשעותו של לבן הארמי. הגמרא בקידושין אומרת: אם אמר לשליח "לך וקדש לי אשה" ולא אמר לו "אשה פלונית" ומת השליח, הדין הוא שאסור לכל הנשים בעולם, כי אם יתחתן עם אשה מסויימת יש חשש שמא קידש את אחותה או אמהּ.

לבן הארמי רצה לשים סם המוות בצלחת של אליעזר כדי שהוא ימות (ככתוב "ויושם לפניו לאכול, אומרים חז"ל במדרש אין "ויושם" אלא לשון סם), וממילא יצחק לא יוכל להתחתן לעולם, וזהו שאומרים "ארמי אובד אבי" - שרצה לאבד את אבי (משם הרב חיד"א).

לא אוכל עד אם דברתי דברי
כשבא אליעזר לבית בתואל, אומר לו לבן שיאכל, אבל אליעזר אומר "לא אוכל עד אם דברתי דברי" (בראשית כד, לג) - אני צריך לדעת אם האוכל כשר למהדרין,ואם הפרשת מעשר מהירקות, ואם הבשר 'חלק' והוכשר כדין, וכן אני צריך לדעת ממה עשוי כל דבר כדי שאברך עליו את הברכה הראויה וכו' ובין לבין בא המלאך וסובב את הצלחות ובתואל מת כיון שאכל מהתבשיל שבו היה סם המוות (דרך אגב, יש מי שאומר שברכת 'שהכל' פוטרת הכל, אך כל זה בדיעבד, אבל לכתחילה יש לברך על כל דבר ודבר את ברכתו).

ואומר הגר"א, כל מקום בפרשה שכתוב "אולי" זה נכתב בכתיב מלא (עם וא"ו) אבל כשאליעזר מדבר עם משפחת רבקה כתוב "אלי" בלי וא"ו. אמר אליעזר, אני חשבתי שבית אביו של אברהם אבינו צדיקים וחסידים, והנה אני רואה שהבת שלי יותר טובה מהבת של בתואל, וע"כ אני אציע את בתי ליצחק.

ויביאה יצחק האהלה שרה אימו
כשאמרו ליצחק שרבקה מיועדת להיות לו לאשה שאל מי הוריה, וכשענה לו אליעזר שבתואל הוא אביה ולבן הוא אחיה, אמר יצחק שאין זה מתאים להכנס לכזו "משפחה" של רמאים. לעומתו, אברהם אבינו ידע שהיא המיועדת לבנו, כי בשעה שחזר מניסיון העקדה גילו לו שאשתו של יצחק עתה נולדה (עיין רש"י פרק כ"ב פסוק כ'), וידע שזו היא רבקה, ולכן שכנע את יצחק להסכים לקחתה. מה עשה יצחק כדי שלא להפר את דברי אביו אבל גם להימנע מהזיווג הזה, הלך לרבקה והערים עליה קשיים כך שהיא מעצמה תתייאש ולא תרצה להתחתן אתו. הוא אמר לה שאין הוא חושב לשכור דירה למגוריהם, אלא עליהם לגור באוהל, והיא הסכימה. אמר לה שזה לא סתם אוהל אלא האוהל של אמא שלו, וכי הוא קשור אליה מאוד גם אחרי מותה, וגם לכך הסכימה. הוא אמר לה שגם המיטות והמזרונים לא יהיו חדשים אלא המשומשים של אמו, וגם לזה הסכימה. עוד אמר לה שהיא צריכה לדעת שאמא שלו היתה צדקת וחסידה גדולה, וגם מזה לא נבהלה והסכימה. כשראה כך, הביא אותה לאוהל של אמו ונתן לה מעט קמח וביקש ממנה לאפות בזה לחם לכל המשפחה ולאורחים הרבים שפקדו את אוהלם במשך כל היממה, והנה התברכה העיסה - או אז הבין יצחק שהיא באמת מיועדת להיות לו לאשה. ועוד ראה יצחק שנתברך הנר ודלק מערב שבת לערב שבת, וכן שהענן קשור מעל האוהל, כמו שהיה בזמן אימו (עיין רש"י פרק כ"ד פסוק ס"ז).

ובבקר בא אליעזר עבד אברהם ואומר ליצחק: תן את רבקה ואחזיר אותה להוריה, כי אתה אתמול לא רצית אותה. ואולם עתה יצחק מכיר במעלותיה והוא סירב. הם הלכו לדין תורה אצל אברהם אבינו שידע שהיא בת זוגו, ואמר אברהם לאליעזר כיון שהיית שליח נאמן תזכה להכנס חי לגן עדן.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il