פורים – חגו של דוד המלך | הרב חיים כץ | בית המדרש

שבת ומועדים
פורים בראי דורנו

קטגוריה משנית

8 דק' קריאה

פורים – חגו של דוד המלך
הרב חיים כץ
על הפס' בתהלים (קו, ד) "זכרני ה' ברצון עמך", מובא בילקוט שמעוני (רמז תתסד):
אמר דוד: רבש"ע, כשתעשה ישועות על ידי מרדכי זָכרני. אמר ליה הקדוש ברוך הוא: חייך, לך אנא מדבר קדמי, "איש יהודי" (אסתר ב, ה) שהיה משבט יהודה, ואחר כך "ושמו מרדכי".

יש להבין את בקשת דוד ואת העניין המיוחד בה. פתח לדבר נוכל למצא על פי המובא בגמרא בסוף מסכת פסחים (קיט, ב):

מאי דכתיב "ויגדל הילד ויגמל" (בראשית כא, ח) –עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק. לאחר שאוכלין ושותין נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להן: איני מברך, שיצא ממני ישמעאל. אומר לו ליצחק: טול וברך! אומר להן: איני מברך, שיצא ממני עשו. אומר לו ליעקב: טול וברך! אומר להם: איני מברך, שנשאתי שתי אחיות בחייהן, שעתידה תורה לאוסרן עלי. אומר לו למשה: טול וברך, אומר להם: איני מברך, שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל לא בחיי ולא במותי. אומר לו ליהושע, טול וברך! אומר להן: איני מברך, שלא זכיתי לבן, דכתיב: יהושע בן נון "נון בנו, יהושע בנו" (דברי הימים א ז, כז). אומר לו לדוד: טול וברך: אומר להן: אני אברך, ולי נאה לברך, שנאמר "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (תהלים קטז, יג).

מגמרא זו אנו רואים שישנו קשר בין דוד לכוס של יין.

בביאור עניין הקשר הנ"ל, נביט בדברי הגמרא (מגילה יב, ב) על הפסוק "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני" (אסתר ב, ה):

תנא: כולן על שמו נקראו; בן יאיר - בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו, בן שמעי - בן ששמע אֵל תפלתו, בן קיש - שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו. קרי ליה יהודי - אלמא מיהודה קאתי, וקרי ליה ימיני - אלמא מבנימין קאתי.

מצד אחד מרדכי הוא צאצא של יהודה, ומהצד השני הוא צאצא של בנימין, וכמו שראינו בילקוט שמעוני – הייחוס ליהודה קודם לשמו של מרדכי על פי בקשת דוד המלך.
על ביאור השמות בגמרא, מובא בשם הגר"א 1 ששמות אבות מרדכי הם כנגד ארבעת החושים - הראיה, השמיעה, הדיבור והריח. "בן יאיר - בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו" – זה כנגד הראיה, "בן שמעי - בן ששמע אֵל תפלתו" - כנגד השמיעה, "בן קיש - שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו" - זה הדיבור, ומסביר הגר"א שכנגד חוש הריח נקרא 'מרדכי' על פי דרשת חז"ל (מגילה י, ב) 'מָר־דרור' – 'מרי דכי', כאשר הכוונה היא לבשמים שמהם נעשה שמן המשחה.
יש לשים לב שכל השמות המוזכרים הם סביב התפילה - מאיר עיניהם של ישראל בתפילתו, ששמע את תפילתו, שהקיש על שערי רחמים, וכן מרדכי - מר דרור, שהתפילה היא כקטרת כפי שנאמר (תהלים קמא, ב) "תכון תפילתי קטרת לפניך". אם כן, עלינו לבאר את הדגשת עניין התפילה כאן .

בדיני הרגלים כותב הרמב"ם 2 :
שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגך וגו', אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים - כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה - יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.
כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין.

כך כותב הרמב"ם גם ביחס לסעודת פורים: 3
כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות.
בדבריו "שותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות" נראה שכך מבאר הרמב"ם את דברי הגמרא (מגילה ז, ב) "חייב אינש לבסומי בפוריא" – חייב אדם לשתות עד שירדם בשכרות.
מדברי הרמב"ם אנו רואים שבשלושת הרגלים וכן בסעודת פורים יש חובה לאכול בשר ולשתות יין, אלא שבפורים הניסוח שונה קמעא - "שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות".
בדקדוק לשונו רואים שהבין שאכילת הבשר ביום טוב היא מדין השמחה, ובפורים היא מדין הסעודה, שבפורים לא פירש שזה מדין שמחה אלא כתב רק "כיצד חובת סעודה זו".
יותר מכך, שכפי שהזכרנו חיוב שתית היין בפורים נלמד מ"חייב איניש לבסומי בפוריא", והכוונה היא "עד שישתכר וירדם בשכרות", ואנו רואים שגם לענין שתית היין יש הבדל בין החיוב שקיים ברגלים לעומת החיוב בפורים, שברגלים זה מחובת השמחה מה שאין כן בפורים שאינו תלוי בשמחה. ויש לבאר מהו החילוק בין הרגלים לבין פורים .

מובא בטור 4 ששלושת הרגלים הם כנגד שלושת האבות, ולפי זה אנו נאמר שפורים הוא כנגד דוד. 5
בביאור היחס בין האבות לדוד נביא את דברי הזוהר 6 שדוד הוא הרגל הרביעית שבמרכבה. דוד נקרא "ראש השלישים" (דברי הימים א יא, יא) ודורשת הגמרא (מו"ק טז, ב), 'ראש השלישים - תהא ראש לשלשת אבות'. שלושת האבות הם היסודות של כלל ישראל, אך דוד זה כלל ישראל עצמו, ולכן הוא נקרא הרגל הרביעית.

נאמר במשלי (ט, ב) "טבחה טבחה מסכה יינה", ובמדרש (ילקוט שמעוני רמז תתקמד) מבאר "טבחה טבחה - אלו הקרבנות, מסכה יינה אלו הנסכים". עוד כתוב שם (פס' ה) "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" ואומרת הגמרא (חגיגה, יד א) ש"לכו לחמו בלחמי" - אלו ההלכות שנקראות לחם.

ומבואר ש"שתו ביין מסכתי" - אלו האגדות. פירושו של דבר הוא, שהחלק הנגלה שבתורה, שהוא ההלכות, נקרא לחם, במובן של סעודה ואכילה. והחלק האגדי של התורה נמשל ליין.
בביאור ההבדל בין אכילה לשתייה מובא בגמרא בסוכה (מט, ב):
אמר ריש לקיש: בזמן שמנסכין יין על גבי מזבח פוקקין את השיתין, לקיים מה שנאמר בקדש הסך נסך שכר לה'. - מאי משמע? - אמר רב פפא: שכר - לשון שתייה, לשון שביעה, לשון שכרות. אמר רב פפא, שמע מינה: כי שבע איניש חמרא - מגרוניה שבע.
'כי שבע אינש' – כשאדם שותה יין הוא יכול לשבוע, אבל כדי שזה יקרה הוא צריך שגרונו יהיה מלא ביין. רש"י שם מבאר באיזו דרך אפשר לשבוע מיין. השביעה ביין מותנית בכמות ולא יכולה להיות בכמות קטנה, וצורת השתייה היא שקובעת את השביעה מהיין.
אם כן כשהגמרא אומרת ש"לכו לחמו בלחמי" – אלו ההלכות ו"שתו ביין מסכתי" – אלו האגדות, יש כאן הבחנה ברורה – האגדות שייכות ליין ואילו ההלכות נמשלו ללחם ולסעודה.
ממילא זה משליך גם על צורת הקניין של שני הצדדים הללו בתורה: כשאדם מתמלא בחלק הנגלה של התורה אז הוא לומד עוד ועוד ולאט לאט הוא מתמלא. אבל בחלק הנסתר, בצד האגדה של התורה, שם הצורה שבה הדברים מתקבלים חשובה גם היא. ההתמלאות מהאגדות אמורה להיות מלווה בדרך מסוימת, וצריכה בנוסף להיות התפעלות של האדם.
הגמרא אומרת (ברכות יד, ב) שהקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו הקריב זבח בלא נסכים. הביאור בענין 'זבח בלא נסכים' הוא על פי מה שאמרנו. כפי שיש אכילה ושתייה של אדם יש גם אכילה ושתייה במזבח, ש'אוכל' את חלקי הקרבנות המוקטרים על גביו ו'שותה' את היין שמנסכים עליו, וכך גם בקריאת שמע ותפילין יש 'אכילה' ו'שתייה', וכשקוראים קריאת שמע בלא תפילין זה כאילו חסר הניסוך.
בביאור עניין זה נביא את דברי הרמב"ם בסוף הלכות תפילין 7 :
קדושת תפילין קדושתן גדולה היא. שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו, הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק. לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום שמצותן כך היא.
כוונת הרמב"ם היא שבתפילין יש פרשיות, ולכאורה אדם יכול להסתפק בקריאת פרשיות אלו, אלא שצריך להניח אותם על זרועו ועל ראשו כיון שכך זה משפיע על נפשו של האדם. עניינם של התפילין הם שקבלת עול מלכות שמים של יהודי לא תהיה רק אמירה אלא היא תשפיע. עניין התפילין זה להחדיר בנו את מה שאנחנו אומרים, משום שלא תמיד זה חודר ומשפיע ע"י האמירה בלבד ועלול להיות חיצוני לחלוטין.
זהו עניין היין, ולכן אומרת הגמרא שהקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו הקריב זבח בלא נסכים, שיש חילוק גדול בין הזבח, שהוא משול לבשר, לבין היין. ושלושת הרגלים שהם כנגד שלושת האבות, הם הבשר, אבל צריך יין שיחדיר את כל הבשר ללב .

הפנים מאירות 8 שואל, מדוע בתפילה צריך להזכיר "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב", הרי אנו כבר אומרים "אלהי אבותינו".
כדי לענות על קושיא זו מביא הפנים מאירות את הגמרא (פסחים נו, א) שאומרת שכשביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ נסתלקה ממנו שכינה. אמר יעקב אבינו, שמא יש פסול במיטתי ואמרו לו בניו "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". יש להבין מה היה חששו של יעקב אבינו. מסביר הפנים מאירות שחששוֹ היה, שאמנם הוא יודע שבניו מאמינים, אבל זה משום שכך הם קיבלו, משום שהוא מאמין אז גם הם מאמינים. ועונים לו בניו "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" - "כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד", כמו שאתה מאמין לא רק בגלל שאביך וסביך האמינו אלא בגלל שאתה עצמך מאמין, כך גם אנחנו.
לכן, אחרי שאנחנו אומרים "אלהי אבותינו" אנחנו חוזרים ואומרים "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב". האבות לא האמינו רק בגלל שאבא שלהם האמין, אלא בעצמם, וכך גם אנו עושים 9 .

כפי שהסברנו זהו עניין היין - ההחדרה של כל המטען שהוא הבשר. מהרב שלמה פישר זצ"ל שמענו 10 שבגימטריא המילה 'בשר' היא סכום השנים שחיו האבות, ואלו הגימטריא של 'יין' היא כשנותיו של דוד המלך, והרי זה כפי שאמרנו, האבות הם הבשר ודוד המלך הוא היין. זה היחס ביניהם, שדוד הוא הרגל הרביעית שבמרכבה, וזה התפקיד המיוחד שלו.
אמנם הסמ"ג במצות האמונה כותב שאדם צריך לברר בשכל את כל הדברים וכל דבר טעון לימוד. אבל גם אחרי כל הבירורים, צריך את הרגש כדי להגיע למדרגה שהכל חודר ללב. המיוחד בפורים זו הנק' של ההחדרה, זה החלק הנסתר שבתורה, וכדי שהאדם יזדהה איתו ויוכל לומר 'כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבי אלא אחד', צריך את הרגש.
זהו העניין המיוחד של פורים, ולכן אומרת הגמרא (מגילה ז, ב) "מיחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ומבאר המג"א 11 ש'ארור המן' בגימטריא שוה ל'ברוך מרדכי', ואם נבדוק נראה שזו גם הגימטריא של 'בשר'. ללמד, שהצד השכלי – הבשר – לא שייך בפורים, אלא הוא עניין לרגלים, ובפורים שייך היין כי חג זה הוא מקומו של הרגש.

במלחמה עם עמלק נאמר (שמות יז, יא - יב):
והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש.
ומבאר רבי מרדכי מלכוביץ (מתלמידי ר' שלמה מקרלין), שכוונת "ויהי ידיו אמונה" זה מעל הראש, ללמדנו שהמלחמה בעמלק דורשת משהו שהוא מעל השכל, מדרגת השכל לא מספיקה וצריך להגיע מעבר לה.
בביאור זה נסביר מה שידוע ש'עמלק' בגימטריא 'ספק'. עניינו של עמלק זה להטיל ספקות. אופן המלחמה בעמלק הוא לא על ידי בירור ודעת אלא בדרך של "ויהי ידיו אמונה" - מעל הדעת. היא נעשית על ידי כח שמסוגל להתרומם מעל השכל.
בהמשך הפרשיה שם נאמר (פס' ט) "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק, מחר אנכי נצב על ראש הגבעה". יש לשאול, למה דוקא מחר.
נאמר בפסוק (במדבר כד, כ) "ר אשית ג ויים ע מלק". אומרים המפרשים שאלו ראשי תיבות 'רגע'. כל עניינו של עמלק הוא הרגע העכשוי, כאלו אין מחר. עניינו זה הזמניות ואי היכולת לתפוס את העתיד. "ראשית גויים עמלק" - לעמלק יש ראשית אבל אין לו אחרית, "אחרית רשעים נכרתה" (תהלים לז, לח). הראשית שלו היא רגע.
בעמלק נלחמים באמצעות המחר, עם ההבנה שיש עתיד ושיש מחר, אנו לא חיים את הרגע, אלא את ההמשך. ובמלחמה זו כפי שהזכרנו נדרשת אמונה, "ויהי ידיו אמונה".

וכפי שביארנו, "בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני" ש"האיר עיניהם של ישראל", "שמע אל תפילתו", ו"הקיש על שערי רחמים", שהכל סביב התפילה. זהו ענינו של דוד המלך. דוד הוא איש האמונה ולכן הוא מבקש "זכרני ה' ברצון עמך" – שאומר לקב"ה שיש שלב שבו יצטרכו אותו דוקא. כפי שביארנו, שלושת הרגלים הם בשר ופורים זה היין, ו"כי שבע איניש מגרוניה שבע" - עניינו של פורים זה להחדיר את כל המטען שיש לנו, את כל מה שקנינו וביררנו ולהפוך את זה לרכוש עצמי, לקניין אמיתי. זה מה שמביא להבנת אופן המלחמה של "ויהי ידיו אמונה", מעל השכל, משום שרק כך אפשר לנצח את עמלק. מובא במדרש (תנחומא כי-תצא, י) "היו מחתכין מילותיהן, והיו זורקין כלפי למעלה" – עמלק נלחם במילה, משום שהמילה היא "חק בשארו שם" (שבת קלז, ב), כאשר אנחנו מלים תינוק יהודי אנחנו מחדירים בו קודם כל את ההבנה שהתורה היא חוק והיא רצונו של מקום. רק כשיש את הנחת היסוד הזו, מכחה אפשר לברר וללבן. אבל קודם כל - האמונה, "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש", האמונה במחר. כל עניינו של עמלק זה הרגע, הוא ראשית גויים, הוא נלחם בישראל ביסוד אבל אין לו אחרית. "אחרית רשעים נכרתה" ולכן "צא הלחם בעמלק מחר", עם עמלק נלחמים עם המחר, עם האמונה.

^ 1.נערך מתוך שיחה שנאמרה בישיבה.
ביאור הגר"א אסתר ב, ה.
^ 2.הלכות יום טוב ו, יז – יח.
^ 3.הלכות מגילה וחנוכה ב, טו.
^ 4.הלכות ר"ח ס' תיז.
^ 5.כעין זה מצאנו גם בסעודות השבת, שמובא בזוהר שכל סעודה היא כנגד אחד מהאבות וידוע שהסעודה של מוצאי שבת דהיינו מלווה־מלכה, היא כנגד דוד המלך.
^ 6.זוה"ק ח"ג רסב, ב.
^ 7.רמב"ם הלכות תפילין ד, כה.
^ 8.סי' לט.
^ 9.ע"ע של"ה ר"ה דרך חיים בהג"ה.
^ 10.וכך בחת"ס.
^ 11.סי' תרצ"ה סק"ג.

פורים בראי דורנו