אשר קרך - מעשה עמלק ותיקונו בחג הפורים | הרב חיים שרייבר | בית המדרש

שבת ומועדים
פורים בראי דורנו

קטגוריה משנית

6 דק' קריאה

הפסוקים הקשורים לעמלק בתורה מופיעים בשני מקומות: בספר שמות (מלחמת עמלק) ובספר דברים (מצות מחיית עמלק).
בספר דברים (כה, יח) נאמר על עמלק התיאור הבא:
אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אלהים:
רש"י מביא שלוש אפשרויות שונות לפירוש המילים "אשר קרך":
אשר קרך בדרך - לשון מקרה.
דבר אחר: לשון קרי וטומאה. שהיה מטמאן במשכב זכור.
דבר אחר: לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך.
ננסה לעמוד על כל אחת מן המשמעויות שהביא רש"י לביטוי "אשר קרך": לשון מקרה, לשון טומאת קרי ולשון קור.

לשון מקרה
אור החיים 1 מבאר שעמלק לא היה יכול לדעת על מיקומם של ישראל כיון שהיו מכוסים בענן "ולא היה מקומם ידוע לעולם" על כן נאמר "'אשר קרך' – פירוש, יקר מקרהו וידע מחניהם בדרך". באופן מקרי נפגש עמלק עם ישראל ופגע בהם.
רבי צדוק הכהן מלובלין 2 מביא הסבר עמוק יותר לפירוש "לשון מקרה". עמלק הכניס בעם ישראל תודעה של מקריות, שאין משגיח ומנהל לעולם. ביתר הרחבה נסביר שעמלק גרם להם להטיל ספק באמונתם, ועל כך דרשו: עמלק = (בגימטריא) ספק. גם המן שהוא מזרע עמלק "הפיל פור הוא הגורל" - ביטוי לתפיסת המציאות כמקרית, שרירותית ולא כמציאות של השגחה אלהית.
וכך כותב רבי צדוק:
המן מתחילה הטיל גורל שהיה סומך על המקרה שזה קליפת עמלק דכתיב "אשר קרך" לתלות הכל במקרה.
המן הוא המשך משורש עמלק, שאין כל השגחה אלא הכל נעשה במקרה ועל כן הוא מטיל גורל שעל פיו יקבע יום הפורענות לישראל.
אך רבי צדוק מסיים "אבל באמת "הפיל פור הוא הגורל" בה' הידיעה הגורל הידוע מעתיקא רצון העליון שבאמת נהפך פור המן לפורינו". המן לא ידע שגם הפלת הפור היא ברצון ה' והוא המשגיח והמכוון את תוצאות הגורל, כך שכל מהלכיו יתיישרו עם רצון הבורא להיטיב עם ישראל.
בספר שמות, במלחמת ישראל עם עמלק נאמר על משה "ויהי ידיו אמונה". כנגד תפיסתו של עמלק שאין בורא ואין משגיח, מציב משה את אמונתם של ישראל שהינם מאמינים בני מאמינים ומשם הם שואבים את כוחם להילחם בעמלק.

לשון קרי וטומאה
בדברי רש"י מוזכרות שתי דרכים של הטלת הטומאה על ידי עמלק: לשון קרי וטומאה, וכן משכב זכור.
אנו יודעים שהטומאה באופן כללי נמצאת במקום שאין בו חיים (אדם מת או להבדיל, בעל חי מת, מטמאים), אך הפגיעה הקשה ביותר היא פגיעה במשמעותו של כוח החיים. בטומאת קרי, נעשה זלזול בכוח החיים, היכולת ליצור חיים יוצאת ללא הכוונה וללא משמעות. כמו כן, משכב זכור לוקח את יכולת יצירת החיים והמשכיות העולם ומפנה אותם לבטלה ולתאוה.
רבי צדוק 3 כותב: "אל אחר אסתריס ולא עביד פירין כדאיתא בזוהר וכן איתא בקידושין (מ.) עבירה אין לה ‏פירות".
הכוחות השלילים במציאות אינם יכולים לפרות ולרבות, להוסיף חיים והמשכיות ועל כן אין להם פירות. וכך הוא כוח הטומאה.
לפי תפיסתו של עמלק, מה שיש בחיים הוא רק התאוה והנהנתנות. העולם החומרי בו אנו נמצאים לא יכול להגיע לעולם מתוקן, וממילא הדבר היחידי שקיים הוא הרגע הנוכחי והסיפוק שהוא יכול להביא עבור האדם.
עמלק מופיע בדרך של ישראל לקראת מתן תורה, בין יציאת מצרים למעמד הר סיני. עם ישראל שואף לתת משמעות ליציאה החומרית ממצרים, ועניין זה מנוגד לתפיסת עולמו של עמלק.

לשון קור וחום
האפשרות השלישית שמציע רש"י להבנת הביטוי "קרך" - היא לשון קור.
בספרי החסידות מבואר בדרכים שונות מהי אותה קרירות שהכניסו עמלק בישראל.
המגיד מקוז'ניץ בספרו עבודת ישראל 4 מבאר:
קרך הוא מלשון קרירות שהקר אותך מהתלהבות. שראוי להיות כל אדם בלבו כמוקד אש לפני ה' תמיד, והיצר הרע מקרר את האדם ומעצלו.
עמלק בדמות היצר הרע, הכניס קרירות בעבודת ה' של ישראל. יהודי מטבעו מרגיש ורוצה שתהיה בו התלהבות לדברי קדושה, שיעשה אותם בחפץ לב ובשמחה עצומה. עמלק פעל להכניס כבדות ועצלות, שקיררה את ההתלהבות וממילא יתכן והיהודי ימשיך לעשות את מצוות ה' אך לא באותה חיות שהיתה לו מקודם.
ממשיך העבודת ישראל וכותב:
ובא אליו בכמה מיני פיתוים ומתנכר בלבושים וענינים עד שמפתה את האדם ואומר לאדם מה לך תיגע לריק ותלד לבהלה הלא אתה עשית כמה עבירות עד אין מספר וכבד ממך הדבר לעשות תשובה כראוי... ועוד כהנה מדבר היצר הרע בלב האדם עד שמפילו בעצלות בעבודת השי"ת.
גם כאשר אדם רוצה לתקן את מעשיו יצר הרע מכניס בו עצלות שיישאר במצבו ולא יתקדם וישתנה. שלא ישוב בתשובה על חטאיו ויתייאש ממצבו.
העבודת ישראל מבאר שעמלק הכניס קרירות בעבודת ה', חוסר התלהבות, חוסר התרגשות, ציניות.

בכיוון אחר, מבאר בעל המאור ושמש 5 את עניין הקרירות:
לשון קרירות - שְכּיבה האש אהבתם וקיררו אותה, שהיו מתחלה בחמימות ובהתלהבות לאהוב זה את זה, ועמלק הביאם לידי קרירות וצינן את אהבתם מלאהוב אחד את חבירו. ועל ידי מה הִקרירם - על ידי התנשאות וגאוה, שעמלק גימטריא ר"ם שהוא לשון התנשאות וגבהות וגאוה.
הקרירות של עמלק היתה בתחום של בין אדם לחבירו. האהבה הקבועה שקיימת בין יהודים, היחס החם והשמחה בהצלחה ובמה שיש לחבר, הינם טבעיים לישראל.
מפני שעיקר הדבר שמביא לאהוב אחד את חבירו הוא על ידי שכל אחד ואחד שפל ומבוזה בעיני עצמו, שמוצא תמיד חסרונות בכל מעשיו ורואה את צדקתו ומעשיו של חברו וגדול מאד בעיניו - על ידי כן אוהב את חבירו והוא באחדות עמו.
כל יהודי רואה את עצמו כשפל ביחס לחבירו ומתוך כך רואה את מעלותיו של חבירו. מבט זה מביא לאהבה ולקשר הדוק בין השניים.
עמלק הגיע וצינן את אותה חמימות. הוא הכניס בלב ישראל גאוה (עמלק בגימטריא רם). וכאשר כל אחד מרגיש גבוה מחבירו הוא רואה בחסרונותיו של חבירו. "אם הוא גדול בעיני עצמו והוא בגאוה - אזי ממילא רואה חסרונות של חבירו, ועל ידי כן הוא שונא אותו לפי שחבירו שפל מאד בעיניו".
המאור ושמש מבאר שעמלק הכניס בנו קרירות בחיבור שיש בין כל ישראל, בין אדם לחברו.

מצוות חג הפורים ועניינו של יום באים כנגד השפעותיו של עמלק.
מצות קריאת מגילה הבאה לפרסם את הנס מורה לנו שאין מקרה בעולם, הכל נעשה בהשגחה ומאת ה', ואף ששמו של הקב"ה לא נזכר במגילה, אמרו חז"ל:
דרש רבי תנחום - נדדה שנת המלך, שנת מלכו של עולם (מגילה טו, ב)
ר' יודן ור' לוי בשם ר' יוחנן - כל מקום שנאמר במגלה זו "למלך אחשורוש" - במלך אחשורוש הכתוב מדבר, וכל מקום שנאמר "למלך" סתם - משמש קדש וחול (אסתר רבה ג, י)
הקב"ה הפך את פור המן לפורנו ובקריאת המגילה אנו מציינים את השגחת הקב"ה המופיעה בימי אחשורוש ובחיינו אנו.

מצות משתה ושמחה שעניינה התענגות שמביאה לידי שמחה והתעלות - "נכנס יין יצא סוד" (סנהדרין לח, א), באה כנגד מעשה עמלק שלא רואה כל תוכן של קדושה ושל משמעות נצחית בחיים בעולם הזה. בפורים אנו מכריזים שיש מקום למשתה ולשימוש בכל רצונות הגוף כאשר הם באים מתוך שמחה של מצוה, כאשר יש בהם תוכן וערך רוחני.
בספר 'עלי שור' תמה על דברי הגמרא במגילה שגזירת המן באה על שהלכו למשתה אחשורוש, איך אפשר להבין עונש כה חמור, על מעשה שלכאורה לא היה בו איסור ברור, שהרי דורשים חז"ל שישראל לא נכשלו שם במאכלות אסורות? מבאר הרב וולבה, על פי המהר"ל 6 , שכח הרע המיוחד של מלכות מָדָי ששלטה באותה תקופה הוא הרצון לבלוע עוד ועוד הנאות, וכיוון שזה היה הניסיון המיוחד של אותו הדור - על כן היתה התביעה כל כך גדולה כאשר לא עמדו בו.
לפי דרכינו נוסיף ונאמר שחז"ל תקנו בימי הפורים משתה ושמחה כתיקון לאותו מעשה ובעיקר לאותה השקפת עולם, שניתן לעשות משתה ולשמוח בו כראוי, אם בהזמנת קרובים ועניים ואם בנתינת עומק ותוכן לסעודה, כפי שכותב הרמ"א 7 : "טוב לעסוק מעט בתורה קודם שיתחיל הסעודה, וסמך לדבר, "ליהודים היתה אורה ושמחה" ודרשינן: אורה זו תורה".

מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים באות להשריש את הקרבה והקשר שבין כל יהודי ליהודי, כדבריו של רבי שלמה אלקבץ בספרו "מנות הלוי":
ומשלוח מנות...כי זה רומז כי הם באגודה אחת ובאהבה ואחוה, היפך מה שאמר הצורר מפוזר ומפורד.
ומשלוח מנות איש לרעהו, כמו שהיה עניינם כאיש אחד להיקהל כל אחד עם חבירו, היפך איש צר ואויב, לשון רמיה, האומר עם אחד מפוזר.
הקרירות שהכניס עמלק בין היהודים באה לידי תיקון במצוות אלו.
הרב חרל"פ 8 מוסיף קומה נוספת בעניין זה.
מצוות אלו, משלוח מנות ומתנות לאביונים, באות להורות כי כל השנאה לעמלק אינה מצד אכזריות, כי אם אדרבה מצד הרחמים והחמלה על כל העולם כולו, שכן דוקא בזמן שמתעוררים בנו הרחמים על הזולת לשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים - אז מוחקים אנו את עמלק מן העולם.
בפורים קיים התיקון למצב של הפירוד אותו אמר המן, על ידי משלוח מנות ומתנות לאביונים. יום זה הוא הזמן המתאים לביטול הרע, כיון שבזמן זה רגשי האהבה והקרבה, החמלה והעזרה מתגדלים והמאבק ברע נעשה מתוך מקום של תיקון וחיפוש הטוב ולא מתוך אכזריות או רשעות.
כמו כן, הקרירות בעבודת ה' שמביאה עצלות וכבדות וחוסר יכולת תיקון והתקדמות, מתוקנת בשמחה הגדולה שקיימת במהלך כל יום הפורים בפרט, ובכל החודש בכלל, "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט, א).

^ 1.דברים כה, יח.
^ 2.פרי צדיק, שמות, שושן פורים.
^ 3.צדקת הצדיק, קי.
^ 4.פרשת זכור.
^ 5.פרשת תצוה.
^ 6.נר מצוה.
^ 7.או"ח תרצה, ב.
^ 8.מי מרום ה, נימוקי המקראות.

פורים בראי דורנו