ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

האמנם הלכתא גמירי לחצי? ;">

בית מדרש גמרא בבא קמא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

חשוון התשס"ח

האמנם הלכתא גמירי לחצי?

מסכת בבא קמא - דף ב' ע"א



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ציפורה בת דוד

הקדמת הרי"ף בתחילת דבריו
בסוגיה בתחילת מסכת בבא-קמא מבואר, שמלשון המשנה "ארבעה אבות נזיקין" יש ללמוד שלאותן אבות יש גם תולדות. הסוגיה דנה האם תולדותיהן כיוצא בהן לכל דבר, ומביאה את דברי רב פפא שיש מהן - שאינן כיוצא בהן. וזו לשון הסוגיה בדף ג' ע"ב במסקנתה:
"וכי קאמר רב פפא אתולדה דרגל, רגל הא אוקימנא תולדה דרגל כרגל, בחצי נזק צרורות (שהיתה מהלכת והתיזה צרורות ברגליה ושברו את הכלים, רש"י) דהלכתא גמירי לה, ואמאי קרי לה תולדה דרגל, לשלם מן העליה ... לרבא דמבעיא ליה אמאי קרי לה תולדה דרגל, לפוטרה ברשות הרבים".

הרא"ש מביא את דברי הרי"ף, ומתערב בדבריו; וזו לשון הרא"ש:
"כתב רב אלפס: כיון דקיימא לן דנזק שלם ממונא הוא, וחצי נזק קנסא, ומועד שהזיק משלם נזק שלם מן העליה, ותם שהזיק משלם חצי נזק מגופו, בעינן למידע תולדות דהני אבות, אי כיוצא בהן נינהו, דכל מועד מינייהו תולדה דידיה כוותיה דמשלם נזק שלם מן העליה ותם שהזיק תולדה דידיה כוותיה דמשלם חצי נזק מגופו, או דלמא תולדותיהן לאו כיוצא בהן. היה נראה לו לרבנו יצחק שאם לא מצינו חילוק וכו' .
ואסיקנא דכולהו תולדותיהן כיוצא בהן, לבר מתולדה דרגל, ומאי ניהו חצי נזק צרורות, דהלכתא גמירא לה דממונא הוא, ולא משלם אלא חצי נזק. הא דקאמר הלכתא גמירי לה דממונא הוא, להא לא בעי הלכתא, דממילא ממונא הוא, כיון דתולדה דרגל הוי, ועיקר הלכה לחצי נזק גמירי וכו'.
ושן ורגל פטורים ברשות הרבים דאורחיה הוא. תמיה לי מה הוצרך לפרש טעמא דפטירי משום דאורחייהו הוא, הא קרא כתיב ובער בשדה אחר ודרשינן ולא ברשות הרבים".

הרא"ש מקשה שלש קושיות על דברי הרי"ף:
1. מדוע מקדים הרי"ף, שלא כהרגלו, פירוש לסוגיה לפני שהוא מביא אותה.
2. מדוע הוסיף הרי"ף על דברי הגמרא, ואמר שההלכתא גמירי לה היא, שחצי נזק צרורות הוא ממון?
3. מדוע דורש הרי"ף, שלא כהרגלו, את טעם התורה?

תירוץ קושית הרא"ש השניה
תחילה נדון בקושייה השנייה של הרא"ש - מדוע הרי"ף כותב שההילכתא גמירי היא לממונא.
צריך לדעת שבגרסת הסוגיה עצמה קיימת מחלוקת, ובחלק מן הגרסאות כתוב במפורש, שהילכתא גמירי לה דממונא הוא 1 . וברש"י הנדפס אצלנו וכן הוא בכת"י פרמא 2 רש"י עצמו מסביר שהילכתא גמירי לה דממונא הוא.
ואמנם בכת"י רומי 3 רש"י כתב, שלא כנדפס אצלנו, וזו לשונו: "... גמירי לה מסיני דלא משלם אלא חצי נזק ...". ובדומה לכך כתוב גם ברש"י בשבועות דף ל"ג, וזו לשונו שם:
"חצי נזק צרורות - בהמה שהיתה מהלכת בדרך והיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושיברה את הכלים משלמת חצי נזק ואע"פ שאין זה שינוי דהא אורחא בהכי והויא תולדה דרגל ולאו תולדה דקרן תמה וה"ל לשלומי נזק שלם הלכה למשה מסיני הוא לחצי נזק, וההוא חצי נזק ממונא הוא דהא לאו תולדה דקרן הוא."

ומבואר מדברי רש"י במסכת שבועות, שפשוט מסברה שתשלום נזק צרורות נחשב ממון.
ונראה, שגירסת רש"י בב"ק דף ג' - שהיתה לפני הרא"ש, היתה גירסת כת"י רומי; ולכן הרא"ש תמה דווקא על הרי"ף, מדוע הוא כותב שצריך הלכתא גמירי - שתשלום זה הוא ממון.

שיטת הירושלמי בחצי נזק צרורות

ונלענ"ד שאפשר ליישב את שיטת הרי"ף (ואת גירסתנו ברש"י) מתוך העיון בכמה סוגיות נוספות. וזו לשון הירושלמי בגיטין בתחילת פרק הניזקין:
"תני רבי חייה: נזק וחצי נזק נגבין מן המשועבדין. ניחא נזק, חצי נזק לא מגופו הוא משלם? אמר רבי יוסי: תיפתר בשור תם שהזיק והלך הבעל ומכרו, כבר משתעבד גופו לבעל הנזק וכו'".

הירושלמי בגיטין מעמיד את הברייתא באוקימתא, אך הוא אינו מעמיד בתרץ המתבקש מהבבלי - "בחצי נזק צרורות". ומשמע לכאורה, שהירושלמי אינו מחלק בין המקרים השונים של חצי נזק.
אלא שאם כך יש להקשות על הירושלמי, שהרי ידוע שבנזק צרורות משלם רק חצי נזק, כמבואר במשנה בדף י"ז וזו לשונה:
"כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הילוכה הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר, היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה את הכלים משלם חצי נזק ...".

לשיטת רש"י בשבועות - פשוט מסברה שחצי-נזק צרורות שווה לשאר הדינים לרגל – "דהא אורחא בהכי". ואם הירושלמי מסכים לסברת רש"י הוא היה צריך להעמיד את הברייתא של רבי חייא בחצי-נזק צרורות שמוזכר במשנה.
ומפאת הדוחק נלענ"ד, שלדעה מסויימת בירושלמי, צרורות הם תולדת קרן לכל דבר, וממילא מובן שהיא דומה לאב בתשלום חצי-נזק ובדינים נוספים. ואדרבה מדוייקת מאד לשון המשנה בתחילת פרק שני בב"ק, שכרכה יחד בעיטה וצרורות, שכן שניהם תולדת קרן.
ואולי שייכים בכך דברי בעל "יפה-עינים" בסוגייתנו, וזו לשונו:
"תולדותיהן כיוצא בהן - מהירושלמי כאן ובשבת פרק ו, משמע דפשיטא להו הכא דהוו כיוצא בהן ... וגם אין נפקא-מינא בדין ביניהם ...".

בירושלמי בתחילת פרק שני, מובאת מחלוקת האם נזק צרורות פטור ברשות הרבים. דעה אחת שם סבורה שיש מצבים שבהם נזק צרורות יהיה פטור ברה"ר, ויש מצבים שיהיה חייב. ואלו דעת רבי אלעזר שם שנזק צרורות חייב בכל ענין ברשות הרבים. ונראה, שר' אלעזר סבור שנזק צרורות הוא תולדת קרן לכל דבר; ולכן חייב ברה"ר.
ומן העיון בדף י"ט אצלנו בבבלי, נראה שרבי ירמיה סבור אף הוא, שאע"פ שהחפץ הניזוק היה ברשות הרבים, יש לחייבו בחצי-נזק צרורות, ומשמע שאף הוא סבור שצרורות תולדת קרן היא.

שיטת רבנו חננאל והרי"ף בדף י"ט
כמו כן, מגירסת רבנו חננאל והרי"ף בדף י"ט, משמע לכאורה שאף לדעת רבי אבא בר ממל 4 , אין בצרורות הילכתא גמירי - לחצי. וזו לשון רבנו חננאל, שם:
"בעי רבי אבא בר ממל: היתה מהלכת במקום צרורות שאי-אפשר לה אלא אם כן מנתזת, ובעטה והתיזה מהו, כיון דלא אפשר לסגויי אלא אם כן מנתזת, אורחה הוא ורגל ברשות הניזק נזק שלם משלם, או דילמא השתא מיהת מחמת ביעוט נתזן וצרורות נינהו ועלתה בתיקו".

ומבואר מגירסתם, שבשטח שצפוי שצרורות יינתזו בתוכו, אבנים שניתזו שלא מחמת בעיטה נידונים כרגל (האב המועד) - ומשלם נזק שלם! - וספקו של רבי אבא בר ממל היה, האם להתחשב בכך שהבהמה בעטה (שלא כצפוי), ולכן יש להתייחס לאבנים שניתזו כדין "צרורות" שנזכר במשנה (דהיינו נזק לא צפוי (סוג של קרן) הנגרם על-ידי הרגל).
ועיין בהגהת החשק שלמה על פרוש ר"ח שם שכתב, וזו לשונו:
"פי' רבינו בבעיא זו אינו מובן לכאורה - דהרי כל צרורות ג"כ הוי אורחיה, ומ"מ הלכה למשה מסיני דאינו אלא חצי נזק. והרי"ף ז"ל ג"כ נראה דמפרש כפי' רבינו והדבר צ"ע."

ומפאת הדוחק נלענ"ד, שגם בבבלי נמצאות שיטות הסבורות, שהמקרה הרגיל של צרורות (בהמה שהלכה במקום רגיל, שלא צפוי שתתיז צרורות) נחשב לתולדת האב התם (קרן), וממילא אין צורך בהלכתא גמירי לחצי; אלא שיש מקום להילכתא גמירי שנזק זה הוא ממונא.
ומכך שהרי"ף מביא גירסה זו משמע, שהכריע כמוה להלכה.

סברת השיטה שצרורות הן תולדת קרן
ויש לחקור: מהי הגדרת האב קרן, המתואר בתורה על-ידי נגיחת השור?
ונראה לכאורה, שאפשר להגדירו במספר אופנים:
1. נזק זה אין היזקו מצוי, ולכן זהו נזק משונה.
2. נגיחה וכדו' אינה נזק שאינו מצוי אצל שור. אך מכיוון שהדבר אינו מצוי-מאד כשן ורגל, לכן בתחילת העדאתו ישלם רק חצי נזק. (ועיין בדברי רבה בדף נ"ה ע"א, מהם נראה לכאורה שאין לחייב כלל בבהמה דקה שנגחה; ונראה לכאורה שרבה מחשיב מקרה זה כמקרה קיר בית שנפל ללא התראה; ובשני המקרים הבעלים פטורים לגמרי).
3. יש חשיבות לדרך שבה הבהמה הזיקה; הנזק המתואר בתורה נעשה כתוצאה מפעולה משונה.
שתי ההגדרות הראשונות תולות את דין התורה בשכיחות הנזק; ולעומתם ההגדרה האחרונה מתחשבת בכך שהפעולה היא משונה.
בתחילת המסכת הובאו כמה הגדרות לאב קרן, על אף שיתכן והן דיעות שונות; אולם הרי"ף בחר להגדיר את האב קרן בדרך השלילה, וזו לשון הרי"ף בהביאו את סוגייתנו:
"...נשיכה - תולדה דשן היא? כי אמרינן תולדה דשן היא היכא דיש הנאה להיזקה, - הא אין הנאה להיזקה! רביצה ובעיטה - תולדה דרגל היא? כי אמרינן הני מילי היכא דהיזקן מצוי, - הני אין היזקן מצוי !"

לשיטת הרי"ף הנגיחה המוזכרת בתורה מייצגת נזק שאינו מצוי ושאין הנאה להיזקו. והרי"ף הכריע כהגדרה הזו על-פי גירסתו במסקנת הש"ס בדף י"ט ע"א. ולכן למרות שנזק "צרורות" נעשה בפעולה "כאורחיה", מכיוון שנזק זה הוא משונה (דהיינו - אינו מצוי), - משלם מחצה.
בעל ה"יפה-עינים" כתב בתחילת המסכת:
"בפירוש המבעה משונה פירוש הירושלמי מהבבלי, דבירושלמי מפרש דכולל שן ורגל כמו שהכתוב כללם כאחד בחד קרא".

ואמנם אחר שראינו את הקדמת הרי"ף לפרק "ארבעה אבות", ואת גירסת רבנו חננאל והרי"ף בבעית רבי אבא בר ממל נוכל לומר, שלר"ח ולרי"ף קיימות גם בבבלי שיטות שונות להגדרת האבות. וקיימת שיטה לפיה יש חלוקה ראשונית לשני אבות מרכזיים, האב המועד הכולל בתוכו את השן והרגל והקרן המועדת, והאב התם הכולל בתוכו את הקרן התמה ואת הצרורות. ולפי החלוקה הזו היה צורך בהלכה למשה מסיני כדי לחדש - שחצי-נזק צרורות למרות שהוא שייך לאב התם - התשלום הזה הוא ממונא.
ומאחר שהשיטה הזו אינה גלויה דיה בתלמוד הבבלי, הרי"ף הוצרך להקדים ולהביא אותה. מפני שהיא מסבירה ומיישבת את הקשיים שהרא"ש הקשה עליו.


^ 1 ועיין במדור שנויי הנוסחאות שבמהדורת פרנקל לב"ק.
^ 2 מס' 13821 בביה"ס הלאומי ירושלים.
^ 3 מס' 8609 בביה"ס הלאומי ירושלים.
^ 4 ואף רבי אמי או רבי חייא בר אבא.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il