בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בראשית
לחץ להקדשת שיעור זה

בריאת העולם והאדם

בריאת העולם ,בריאת האדם ותפקידו בעולם ,עזר כנגדו , הנחש של דורנו , קדושת שבת וקדושת ראש חודש.

undefined

מוצ"ש בראשית התשס"ז
12 דק' קריאה 40 דק' צפיה
בריאת העולם
בראשית - ההתחלה של התורה מחדש, התחלת השנה, הזמן, הימים הרגילים של השנה. עד עכשיו היינו בימים מיוחדים של מועד ושמחה, ועכשיו אנחנו נכנסים לשגרת החיים, והשבת הראשונה - שבת בראשית.
אמרתי מקודם כאן בשולחן, שאת הזמן אנחנו מתחילים בראש חודש. עשינו הכנות כמה ימים לפני כן וגםהיה מבחן מי הם התלמידים הזריזים - ולכן קבענו לבוא קצת לפני הזמן... כמובן שהיו כאלה שהיה להם כורח ולכן הם לא יכלו להגיע, אבל אנחנו יודעים שאלה שבאו הם מהזריזים, ולמי שמתכונן לפני תחילת הזמן יש סיכויים שיהיה לו זמן מוצלח של עלייה גדולה בתורה.
רש"י פותח את דבריו:
אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהלים קיא ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים! הם אומרים להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.
כך בחר רש"י לפתוח את דבריו בפירושו על התורה. צריך לשאול, עכשיו שיש לנו תורה שכתוב בה שהקב"ה ברא את העולם והבטיח את ארץ ישראל לאבות - אם אנחנו נבוא אל הגויים ונגיד להם שכך כתוב בתורה, הם ישתכנעו?! הם יגידו שזה כתוב בתורה שלנו ואליהם זה לא נוגע! נבוא בשם התורה שלנו אל הגויים שלא קיבלו את התורה? ועוד, אם הם ילמדו את התורה תהיה להם טענה שהקב"ה נתן לישראל את הארץ בתנאי: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ויקרא כו, ג) - ורק אז אם ישראל שומרים את המצוות הארץ של ישראל ואם עם ישראל לא עומד בזה ההבטחה של הקב"ה לא קיימת, ומי אמר לנו, יאמרו הגויים, שאתם באמת עומדים בזה וממלאים את התנאי של הקב"ה?
כמובן, צריכים להתבונן בעומק הדברים. ודאי, רבי יצחק הבין שאנחנו יודעים שהדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות הוא לשכנע את העולם שהתורה היא נכונה, ורק אחר כך לומר להם שזה מה שכתוב בתורה. זה פשוט. יש אומרים שרבי יצחק התכוון בעצם שנשכנע את עצמנו, ריבונו של עולם נתן לנו את ספר בראשית כדי שראשית כל נהיה משוכנעים שהארץ היא שלנו כי ריבונו של עולם נתן לנו את הארץ, ואם אנחנו נהיה משוכנעים נוכל גם לבוא ולשכנע את הגויים בצדקת דרכנו.
אבל נתבונן יותר בעומק. פרשת בראשית היא מעשה בראשית, שעל זה אומרת הגמרא במסכת חגיגה (יא, ב) שלא כל כך פשוט ללמד את מעשה בראשית, את הדברים הרמוזים כאן במעשה בראשית, את זה מלמדים רק את החכמים המיוחדים, אנשים שכבר יודעים לשמור סוד ולהבין את עומקי הדברים, אנשים שיש להם כוח הפשטה מיוחד במינו. את הסוד הזה כותב הרמב"ם בפרקים הראשונים של ספר המדע (בהלכות יסודי התורה), בשני הפרקים הראשונים הוא מרמז מהו מעשה מרכבה, בשני הפרקים הבאים הוא מסביר את מעשה בראשית, והרמב"ם גם בפתיחת פרק ב' (ה"ב) וגם בסיום פרק ד' (הי"ב) אומר שמי שמתבונן בעולם, בבריאה ובמעשי ה' הגדולים המופיעים בבריאה, הוא מעריץ ואוהב את הגודל והטוב האלוקי שמתגלה בבריאה, הוא רואה שהקב"ה טוב ומטיב, ברא את הבריאה הזאת ומפרנס אותה - מתוך כך הוא נעשה ירא, נרתע לאחוריו כי הוא רואה את עצמו ביחס לגדולה האלוקית ותוהה איך הוא בכלל יכול להעיז להתקרב, והוא מתמלא ביראה. מתמלאים גם באהבה גדולה לריבונו של עולם וגם ביראה גדולה - וזה לא תרתי דסתרי, לכאורה יראה ואהבה הם שני ניגודים, האהבה היא תחושה של קירבה גדולה ואילו יראה זו יצירת דיסטנס ופחד - אך לא כן הדבר, ביראת ה' ובאהבתו הדברים מתחברים זה לזה בבחינה של 'רצוא ושוב', מצד אחד האדם רוצה מאוד להתקרב אך מצד שני הוא מתיירא מאוד. שתי התחושות האלו באות כאחת מהפגישה של גודל ההופעה האלוקית בעולמו. אבל, הרמב"ם בסוף פרק ד' מסיים וכותב שכדי ללמוד את הדברים הללו האדם צריך קודם ללמוד את התורה, לקיים את המצוות ולהיות באמת בר הכי וראוי ללמוד את הנושא של מעשה בראשית ומעשה מרכבה.
אם כן, בפרשת בראשית אנחנו נפגשים עם הפשט של הדברים ועם ההרגשה שיש כאן דברים עמוקים, מסתתרים כאן סתרי תורה, איך הסדר האלוקי של ריבונו של עולם עובד, איך הוא ברא את העולם. כלומר, בריאת העולם נמשכת ומשתלשלת מהגדולה העליונה והאלוקית דרך הרבה השתלשלויות ומדרגות. מעולמות עליונים ומופשטים, הבריאה הולכת ומשתלשלת, מתפשטת ויורדת וכמו שאנחנו רואים גם בתיאורים של ששת ימי בראשית איך מתוך שלמות אחת גדולה הקב"ה מפריד ומבדיל בין האור והחושך. הייתה מקודם מציאות אחת של אור וחושך והקב"ה מבדיל אותה, עושה הבדלות ומפריד. הייתה שלמות עליונה אחת שהולכת ומתפרטת ומצטמצמת ומקבלת צורות יותר מגושמות, מפורטות וקטנטנות. כלומר, ממקור עליון אלוקי יורדת הבריאה ומתפשטת, מתמעטת ומצטמצמת. לא 'יש מאין', בעיניים שלנו ככה זה נראה אבל באמת ה'אין' הזה הוא שיא השלמות וה'יש' הזה הוא שיא הצמצום. ההתבוננות הזאת היא הבסיס הראשוני להתייחסות לעניינם של המצוות. כשאנחנו מבינים את הגדולה האלוקית וסדרי הבריאה, מבינים שיש השלשלות שיורדת ממקור עליון והעולם הזה הוא בעצם דמיון מיניאטורי למה שיש למעלה והדברים קשורים - מה שעושים בעולם הזה פועל ומשפיע בעולמות העליונים.

בריאת האדם ותפקידו בעולם
אחרי זה לומדים על בריאת האדם: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז), הקב"ה נפח באפיו נשמת חיים ואז האדם נהיה לנפש חיה. מדייק ה"אור החיים" שלא כתוב "באדם", לא כתוב שהקב"ה נפח נשמת חיים באדם ואז נשמת החיים הייתה לו לנפש חיה והחייתה אותו, אלא כתוב: "ויהי האדם לנפש חיה" - כל האדם נהיה לנפש חיה על ידי שהקב"ה נפח באפו נשמת חיים, זאת אומרת שהאדם נהיה נשמת החיים של העולם. הוא הנפש החיה של העולם כולו, הוא המקיים של העולם כולו כמו שהנפש מקיימת את האדם ובלעדיה אין לאדם קיום. והאדם מישראל הוא בעצם זה שמקיים את העולם כולו.
כשהקב"ה ברא את הבריאה הוא לא ברא אותה באופן חד פעמי ומאז היא מתקיימת מאליה, הקב"ה ברא את עולמו והוא גם בורא את עולמו - "כאומר לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו", "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" (תפילת שחרית), מהירות היצירה היא כל כך גדולה עד שלנו זה נראה כמו קיום אחד - אבל לא כן הדבר, הקב"ה בורא את עולמו כל הזמן, הוא ברא את האדם, נפח באפיו נשמת חיים וכל הזמן מחייה את האדם, ולאדם יש תפקיד, לקיים את העולם כולו. "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי" (תהילים קלט, ה), 'אחור' - מבחינת הבריאה בפועל האדם מופיע אחרון במעשה בראשית, אך מצד הנשמה שלו - 'וקדם', הוא קודם לכל הבריאה כולה, האדם עלה במחשבה תחילה, ישראל עלו במחשבה תחילה. בעצם, משתלשלת כאן הופעה אלוקית עליונה שהיא ראשית לכל הנבראים ומופיעה רק בסוף הבריאה - כלומר, האדם כולל בתוכו את כל הבריאה כולה. מבחינה אחת הוא גבוה מכל הבריאה, אך מבחינה אחרת הוא נמוך מכל הבריאה. אם אדם חוטא אומרים לו 'יתוש קדמך' (ראה סנהדרין לח, א), אדם יכול לרדת למדרגות גרועות יותר מיתוש, אך מאידך הוא יכול לעלות למרומי מרומים, למדרגות העליונות ביותר ולרומם את כל העולם כולו.
הלימוד הזה הוא הכנה בסיסית והכרחית להכרת התפקיד של האדם, לדעת מי הוא האדם. נאמר: "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו), והמובן של 'בצלם אלוקים' כמו שמסביר נפש החיים הוא שהמילה אלוקים מבטאת את זה שה' הוא כוח כל הכוחות כולם, הוא המקיים והמחייה את עולמו כל הזמן בשם הזה. וכמו שכבר הזכרנו שהבריאה כל הזמן מתחדשת - כך הקב"ה ברא את האדם בצלם אלוקים. ה' נתן לאדם כוח דומה לכוח האלוקי שמתבטא בשם הזה, כמו שריבונו של עולם הוא כוח כל הכוחות כולם - כך הקב"ה נתן לאדם אפשרות לקיים את כל העולם כולו, בו תלוי קיומו של העולם. אם ישראל מקיימים את העולם הוא מתקיים, ואם לא אין קיום לעולם, "יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (בראשית א, לא) - הקב"ה תלה את מעשה בראשית בשישי בסיוון (שבת פח, א).
זאת ההקדמה לקיום המצוות. לפני שמקיימים מצוות צריכים להכיר את עניינו של האדם, ומתוך הכרה בעניינו של האדם באה ההכרה בערכן של המצוות. כשאדם עושה מצווה היא פועלת על עולמות עליונים ומקיימת את העולם, כמו שאמרנו ראשיתו של האדם לעילא לעילא וסופו בסוף כל הבריאה, זאת אומרת שהוא מאחד את כל הבריאה כולה. חז"ל אומרים שעפרו של האדם הוצבר מכל העולם כולו (סנהדרין לח, א) כדי ללמד אותנו שהאדם קשור בכל העולם. אלו דברי חז"ל הגלויים, ובדברי חז"ל המקובלים כתוב שלא רק מהעפר של כל העולם כולו נברא האדם אלא מכל הבריאה כולה - וזה מה שהקב"ה אמר: "נַעֲשֶׂה אָדָם" (בראשית א, כו). הוא אמר לכל הנבראים שכל אחד יתן חלק ונעשה אדם בצלמנו וכדמותנו. האדם כולל בתוכו את תמצית כל הנבראים כולם, כנסת ישראל היא תמצית כל הבריאה כולה וכל אחד מישראל הוא תמצית של כלל ישראל, יש בו בחינה של כל כלל ישראל ולכן כל אחד מישראל ערב על כולם. זה עניינו של האדם, האדם הוא צלם אלוקים. מכיוון שהוא צלם אלוקים יש לו כוח אדיר, ועל ידי מצוות התורה האדם מקיים את העולם.
"אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם"... ומה טעם פתח בבראשית, משום "כח מעשיו הגיד לעמו"", ראשית כל צריכים ללמד לעמו את כח מעשיו!את כוחו הפנימי הגדול, את מה שטמון בבריאה. אחרי שהדבר הזה יובן, יש מגמה לעולם, יש בורא עולם שברא בריאה שבה צריכה להתגלות ההופעה האלוקית, יש עם שעניינו לגלות את ההופעה הזאת בעולם כולו וזה עם ישראל. "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ" - וממילא "לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם". לא רק לבוא ולהסביר לגויים באופן חיצוני שכך כתוב בתורה כי אם זה נשאר ברמה הזאת הגויים יעבירו את האשמה אל ריבונו של עולם וישאלו למה הוא לקח מהם את הארץ ונתנה לישראל. צריך שהגויים יתייחסו בחיוב אל הקב"ה והם צריכים להבין מקומו של עם ישראל. "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם", להסביר את עניינו של עם ישראל, את תפקידו בארץ ישראל - כשעם ישראל נמצא בארץ ישראל ושומר על התורה כולה כל העולם כולו מתקיים! בלי בית מקדש חסר לעולם קיום, קיומו של העולם רופף ותלוש. להסביר לגויים שהקב"ה ברא את ישראל, נתן להם תפקיד בארץ ישראל והתפקיד מסייע לעולם כולו, תפקיד שמקיים ונותן תוכן לכל העולם כולו. הדברים האלה מרומזים בדברי רבי יצחק.

עזר כנגדו
איך האדם מקיים את תפקידו בעולם? אומר הקב"ה: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח), מה קורה בסוף עם העזר הזה - העזר הזה מכשיל את האדם, הורס את כל העולם ומביא מיתה לעולם! הנחש מפתה את חווה, נשים דעתן קלה ולכן היא מתפתה, ואחר כך היא מפתה את האדם. זה באמת מה שהאדם טוען אחר כך, כשהקב"ה שואל אותו למה הוא אכל מעץ הדעת, האדם אומר: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" (שם ג, יב), למה שמת לי עזר כזה! אז היא עזר או לא עזר? כמובן שזה לא תירוץ להטיל את האשמה על האשה וזה מה שאומר לו הקב"ה: "כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ" (שם יז), על זה ששמעת בקולה אתה מקבל עונש, דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים! אבל באמת יש כאן מקום להתבונן, התורה אומרת: "אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", בעזרת העזר הזה אדם יוכל למלא את תפקידו בעולם!
אפשר לומר באופן יותר רעיוני שריבונו של עולם בורא לאדם את הצד החומרי שבו, את הגוף שבו הוא יוכל להוציא את כוחותיו מן הכוח אל הפועל. אך משנברא הגוף, לגוף יש הטבע שלו והטבע מושך את האדם למטה. מצד אחד רק על ידו אדם יכול להוציא את כוחותיו הרוחניים אל הפועל, ומצד שני הגוף מושך את האדם למטה ויש התמודדות. העזר הזה הוא עזר מצד אחד, אבל גם יש בו סיכון מצד שני. זה עניינו של האדם בעולם, הנשמה העליונה האלוקית ירדה לעולם, התלבשה בגוף גשמי ונוצר מאבק ביניהם מי מושך ומנצח, אי אפשר להפריד אותם כי הנשמה לא יכולה להוציא את כוחותיה מן הכוח אל הפועל בלי הגוף וגם הגוף עם הרצונות המגושמים שלו לא יכול לעשות דבר בלי הנשמה. הנשמה מושכת את האדם לעשות את רצון ה' ולמלא את התפקיד האלוקי שלשמו נברא האדם והוא עניינו הפנימי של האדם - והגוף העזר מושך למטה.
זאת אומרת, הסדר העליון הוא שזה צריך להיות עזר - אך זה יכול להיות גם מסית ומפתה. זה עניינו של האדם בעולם, וכבר מבראשית התורה מלמדת אותנו שהאדם נברא בעולם הזה עם התמודדויות ונפילות, אבל אפשר לתקן. האדם נפל, שב בתשובה ואמר: "טוֹב לְהֹדוֹת לַה'" (תהילים צב, ב), 'להודות' זה וידוי, ויש בזוהר שאחרי שאדם הראשון חטא בא קין שרצח וביקש סליחה מהקב"ה - והקב"ה מחל לו, במקום: "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (בראשית ד, יב) רק 'נד' ולא 'נע', ה' מחל לו על חצי העונש. אדם הראשון שאל את קין מה הקב"ה פסק לו על מה שהוא עשה, וקין מספר לו שה' מחל לו על חצי העונש - ואז אדם הראשון אמר: "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת טוֹב לְהֹדוֹת לַה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן", הקב"ה מוחל על העוונות, לפחות על מחצה. זה עניינו של העולם - העולם בנוי לנפילות, אבל זה גם מה שמבטיח את היכולת לעלות. יש בחירה חופשית והבחירה קיימת רק במקום שיש אפשרות ליפול, ולכן אמנם יש אפשרות לרדת - אך גם יש אפשרות לעלות מעלה מעלה, להתעלות ולהעלות את כל המציאות כולה לעבודת ה'.

הנחש של דורנו
לולי הבחירה החופשית אי אפשר להגיע למדרגות העליונות. אולי אפשר להגיד שזה היה הפיתוי של הנחש, הנחש בא ואמר לחווה שתאכל מעץ הדעת, כי אז: "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (שם ג, ה), אם לא תעשו פעם אחת משהו נגד רצון ה' לא יתגלה שיש לכם בחירה חופשית. הנחש הוא ערום ולכן הוא אומר לחווה שאמנם אתם רוצים לעבוד את ה', אך מניין שאתם עובדים מבחירה חופשית ואתם לא כפויים לזה? לכן תעשו מעשה נגד הקב"ה, תראו שאתם יכולים לא לקיים את מה שה' צווה - ואז כשתעבדו את ה' ותקיימו את מצוותיו, יראו שאתם באמת עובדים את ה' מפני שאתם רוצים מתוך בחירה.
הנחש הזה מופיע גם בדור שלנו. הוא אומר להרבה אנשים: 'בוא ננסה קצת משהו אחר, אחר כך נחזור... נטעם קצת גם את הצד השני כדי שנבחר את הדרך שלנו מתוך בחירה חופשית'. נלך לטייל קצת בהודו ובכל מיני מקומות, לבחון קצת את הדרכים האחרות ואחר כך נחזור, כך נחזור יותר בשלמות כי נחזור מבחירה ולא מפני שאנו אנוסים.... אז אני אלבש אחרת ואתנהג אחרת, כדי לחזור, הוא אומר "אחטא ואשוב" לשם שמים... אחטא כדי לשוב, לא אחטא ואחר כך אשוב - אלא אחטא בשביל לשוב. זה הנחש. זאת לא עצת היצר הטוב אלא עצת היצר הרע כי לפעמים זה נשאר ב'אחטא'. הנחש אומר שגדולים בעלי תשובה יותר מצדיקים גמורים - אז תהיו בעלי תשובה, תרדו ואחר כך תעלו מלמטה, תהפכו את כל הזדונות לזכויות, ולכן תעשו הרבה זדונות, ככה תהיו גדולים יותר מכל המדרגות... זה פיתוי, והוא עמוק מאוד מפני שיש כאן איזה עומק של התבוננות.
לא צריך להוציא אל הפועל ולעשות דברים שליליים אלא מספיק לדעת שהאדם בעצם חופשי בבחירתו, הקב"ה נתן לו בחירה חופשית והוא מחליט לעשות את הדברים הטובים. באמת הבחירה מתגלה על ידי הנפילות, אבל לא צריך ליזום אותן. סדר העולם הוא שיש נפילות, וכך מתגלה הבחירה. צריך לדעת שאם אדם נופל הוא יכול להוציא מזה דברים גדולים ולהתעלות למדרגות יותר גדולות, מכל משבר אפשר להוציא עליה מאוד גדולה - אבל לא ממשבר שהאדם יוזם. כאן הקושי גדול כי האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לשוב (יומא פה, ב), רק אם האדם נפל שלא מרצונו - וסדר העולם הוא שהאדם נופל, "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ), זה הסדר ואפילו אדם הראשון שנוצר על ידי הקב"ה בעצמו לא עמד בתפקיד שלו, אחר כך בא קין וגם הוא לא עומד בתפקיד שלו - אבל יש דרך של תשובה, והתשובה יכולה להביא את האדם למדרגות עליונות.
זה המסר של הפרשה שלנו, הכרת גדלותו של האדם, הכרת התפקיד הגדול, האחריות הגדולה והבחירה החופשית של האדם. יש בזה התמודדויות גדולות, ואין לפחד מנפילות. יש נפילות, אבל לא לפחד מהן, "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כד, טז), גם צדיק נופל ברוחניות, אבל הוא קם, הוא נופל וקם. למה צדיק נופל? אולי מפני שהוא רץ למעלה. מי שעומד במקום לא נופל ומי ששוכב בכלל לא יכול ליפול. אבל מי שהולך יכול להיתקל במשהו ומי שרץ בוודאי יכול למעוד, והצדיק רץ בסולם למעלה. כמובן שצריך לא לרוץ בפראות - אבל ההתלהבות לפעמים גורמת שלא שמים לב, יש בדרך כל מיני מכשולים והאדם נתקל. אין לפחד מזה, "נָפַלְתִּי קָמְתִּי" (מיכה ז, ח), הסדר של הריצה הוא שנופלים וקמים ואת זה התורה מלמדת אותנו בראשית הבריאה, התשובה קדמה לעולם והיא בסוד קיומו של העולם. היא מתחילה כבר בהתחלת העולם, כבר אז מופיע המצב של הנפילה והעליה ממנה. זה עניינו של העולם.
כמו שאמרתי, העזר יכול להיות הגוף, הוא יכול להיות האישה כמו הדוגמא של התורה, שאתה אפשר לבנות חיים ולעלות למדרגות הכי גדולות - אבל יכולות גם להיות נפילות איומות ונוראות. הסיוע, העזר, יכול להיות גם ההתפתחות הטכנולוגית - "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", מחשבים ואמצעים לפתח את הכוחות שאיתם ניתן לעבוד את ה' בצורה נפלאה, לחפש ברגע כל מקור בתורה על כל דבר, ראשונים ואחרונים, אפשר גם להפיץ את התורה בצורה יוצאת מן הכלל - זה: "אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר", אבל העזר הזה יכול להיות גם מפתה. סדר העולם הוא שכל דבר טוב בעולם שיכול להיות לטובה וכך הוא גם צריך להיות - יש בו סיכונים, כל דבר שהוא בעל סיכוי הוא גם בעל סיכון. זה עניינו של העולם, ועניינו של האדם הוא לדעת להתמודד, להשתמש בעזר לטובה ולברכה, כל התפתחות שיש במהלך הדורות, רוחנית, מדעית, כלכלית - הכול יכול להיות עושר ששמור לאדם לרעתו חס וחלילה, אבל עניינו של העושר הוא לשרת את האדם ובאמצעותו הוא יעשה המון מצוות, חסדים גדולים ופיתוח כל עולמה הרוחני של התורה. בדור שלנו הקב"ה נותן הרבה עזרה כדי שהאדם יוכל להיות שלם ועבודת ה' תוכל להתגלות בכל תפארתה ובכל נפלאותיה, והעניין שלנו הוא כמובן להשתמש בעזר הזה לטובה ולברכה.

קדושת שבת וקדושת ראש חודש
אנחנו נכנסים עכשיו לראש חודש חשוון (שנת תשס"ז), בשבת נכנסים לראש חודש. השבת היא קביעא וקיימא וראש חודש מגלה את עניינם של ישראל כי ישראל מקדשים את הזמנים (ראה פסחים קיז ב), הם קובעים מתי יהיה ראש חודש והקב"ה מקבל את זה ומקדש את הזמנים לפי מה שישראל קובעים, ו"אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין, אתם אפילו מוטעין" (ר"ה כה, א), אם בית דין קבע את החודש שלא כדין - מה שהוא קבע הוקבע, יש כוח לישראל לקבוע את קדושת הזמנים. לא את קדושת השבת אלא את קדושת הזמנים. קדושת הזמנים נמשכת מקדושת השבת, קדושת השבת מגלה את קדושת הזמנים האלוקית, המוחלטת, הבלתי משתנת, השמיימית, ואילו קדושת ראש חודש והזמנים מגלה את הכוח הסגולי הישראלי, הכוח האלוקי שטמון בישראל, יש לנו כוח לגלות את העניין האלוקי של קדושת הזמנים שמתגלה על ידינו. חיבור בין שמים לארץ, בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה.
בזה אנחנו מתחילים את הזמן, ברגעים האלה. אמרנו שעד עכשיו זאת הייתה הכנה וכעת כשנכנס ראש חודש מתחילים את הזמן. בעזרת ה', כולנו באים מלאי מרץ וחשק לזמן החדש, והכול כמובן תלוי בשקידה, בקביעות ובהידבקות בתורה. הדור שלנו מחכה לאורות גדולים. אנחנו צריכים להאיר את כל ה'עזרים' שיש בהמון אורות, וכל אחד שעוסק בתורה ומאיר את אורה של התורה פועל, משפיע וממשיך את הדרך של גאולתנו שאנחנו נמצאים בתוכה.
חזק ונתחזק, שבעזרת ה' נזכה לחודש טוב, לזמן טוב, לשנה טובה, להצלחה, לסייעתא דשמיא ושנשמע בשורות טובות, ישועות ונחמות.




^ 1.. שיחה לפרשת בראשית, משנת תשס"ז.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il