ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מה קל יותר - להוציא ממון או להתיר אשה להינשא? ;">

דף הבית בית מדרש גמרא כתובות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (62 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (62 ד')

ל' חשוון התשס"ו

מה קל יותר - להוציא ממון או להתיר אשה להינשא?

מסכת יבמות - דף פח' ע"ב ומסכת כתובות - דף כח' ע"ב.



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לרפואת
יהודה בן הדסה הינדה מלכה

מחלוקת הראשונים בגדר האומרת ברי לי
הגמרא במסכת כתובות 1 מביאה ברייתא: "שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת, שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה - הרי זו לא תנשא, ואם ניסת לא תצא". על דברי הברייתא הללו אומרת הגמרא:
מכדי תרי ותרי נינהו, הבא עליה באשם תלוי קאי! אמר רב ששת: כגון שנשאת לאחד מעדיה. היא גופה באשם תלוי קיימא! באומרת ברי לי.


הגמרא שואלת, אמנם יש שני עדים שמעידים שבעלה מת, אך כנגדם יש שני עדים שבעלה עדיין חי, ואם כן זהו מצב מסופק, ועל האשה שנישאה להביא אשם תלוי כדין כל אדם שמסופק אם עבר עבירה, ואם כן כיצד יתכן שהיא לא תצא מבעלה השני? ומשיבה הגמרא שמדובר באופן שהיא טוענת 'ברי לי שמת'. ופירש רש"י: "אין לבי נוקפי, שברי לי אילו היה קיים היה בא". נמצא שאין לה שום ראיות לכך שבעלה מת, אלא היא מרגישה בליבה שבעלה כבר אינו חי. ההבנה הפשוטה בדברי רש"י היא שאין חיוב אשם תלוי כאשר האדם אינו מרגיש בליבו שעשה עבירה.

הריטב"א במקום ביאר מדוע רש"י לא פירש שהאשה אומרת 'ברי לי' ממש, כלומר שראתה שמת, "דאי אמרה ברי לי ממש למה לה עדים? הא כל שאומרת מת בעלי תינשא"! אם היא טוענת ברי אפשר לסלק את העדים, ונשאר מה שהיא אומרת שבעלה מת, ותינשא לפיהם! ולכן הסביר רש"י שמדובר שאינה יודעת בבירור שמת. וממשיך הריטב"א: "והקשו עליו ז"ל, דנהי דליכא אשם תלוי אלא במי שליבו נוקפו מכל מקום איסורא דאורייתא או דרבנן איכא!" אמנם אין טעם שהיא תביא אשם תלוי, כי לא שייך להביא קרבן בלי תשובה, והגמרא 2 אף אומרת שקרבן בלי תשובה נחשב 'זבח רשעים תועבה', אולם לא מובן כיצד אנחנו משאירים אותה תחת בעלה השני, הרי לנו יש ספק, ואיזו משמעות יש לתחושת הלב שלב? "לכך פירשו באומרת ברי לי ממש וכדדייק לישנא, וכי אמרינן האומרת מת בעלי תינשא הני מילי היכא דליכא עדים דמסייעי ליה כלל, אבל אי איכא עדים סמכא אעדים ולא דייקא ומינסבא". הפירוש השני שמביא הריטב"א הוא שמדובר שאומרת ברי לי ממש, כלומר היא ראתה את בעלה שמת; ועל פי דבריה לבד היא לא היתה נאמנת, שכיון שיש עדים שאומרים כדבריה אנחנו חוששים שהיא לא אומרת את דבריה על סמך בירור, אלא על סמך העדים.

כיצד נבין את שיטת רש"י, שתחושת הלב של האשה שבעלה מת גורמת לכך שהיא לא תצא מבעלה השני?

האם קל יותר להתיר אשה להינשא או לאפשר לה לגבות כתובה?

במקום נוסף מצאנו שיש תוקף לטענת ברי של האשה. המשנה במסכת יבמות 3 עוסקת באשה שאומרת מת בעלי, ודנה בשאלה האם כשם שהיא מותרת להינשא כך היא תהיה תוכל גם ליטול כתובתה:
בית שמאי אומרים תנשא ותטול כתובתה, בית הלל אומרים תנשא ולא תטול כתובתה אמרו להן בית שמאי התרתם ערוה חמורה לא תתירו את ממון הקל אמרו להן בית הלל מצינו שאין האחים נכנסים לנחלה על פיה אמרו להם בית שמאי והלא מספר כתובתה נלמוד שהוא כותב לה שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי:


תחילה סברו בית הלל שנאמנות האשה היא רק לגבי ההיתר להינשא אבל לא לגבי נטילת כתובה, שכן אין לנו הוכחה גמורה שהבעל מת, ובסוף הם הודו לדברי בית שמאי שהיא נוטלת כתובתה, וזאת משום שנטילת הכתובה תלויה בעצם ההיתר להינשא, שהרי הוא כותב לה "שאם תינשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי". אולם, כיון שנטילת הכתובה אינה מבוססת על בירור שהבעל מת אלא על מדרש כתובה, היא נוטלת רק את עיקר הכתובה אך לא את התוספת. יש כאן מעין 'פלגינן דיבורא': כשאנו עוסקים בהיתר להינשא אנו אומרים שאכן בעלה מת ובאמת היא גם יכולה ליטול כתובה, אך כשאנו עוסקים בנטילת הכתובה אנו אומרים שבעלה לא מת, ובאמת גם אסור לה להינשא.

והנה, הגמרא אומרת שאשה שאומרת 'גירשני בעלי' מותרת להינשא לאחר 4 משום שאין אשה חצופה לשקר בכך - האמוראים נחלקו האם נאמנות זו היא דוקא בפני בעלה, או אפילו לא בפני בעלה - אולם ביחס לכתובה, מביא הרשב"א 5 שיש מרבותינו שפירשו (וכן דעת הרמב"ן) שהיא גובה אותה רק מטעם 'מדרש כתובה' (בדומה לאשה שאומרת מת בעלי), ולכן תיטול רק את העיקר ולא את התוספת. בעל העיטור חולק ואומר שאפילו את עיקר הכתובה היא אינה גובה, שכן מדרש הכתובה מתיחס רק למקרה שהיא תינשא מחמת בירור מוחלט, ואילו כאשר אשה אומרת 'גירשני בעלי' אין בכך בירור מוחלט כדי לקבל כתובה. על כל פנים, מוסכם על שתי השיטות שאין באמירה 'גירשני בעלי' בירור מוחלט שמועיל להוצאת ממון, אלא רק להתירה להינשא. נמצא שלהתיר אשה מבעלה קל יותר מאשר להוציא ממון.

אלא שמסקנה זו, שהתרת אשה מבעלה קלה יותר מהוצאת ממון, מוקשית מהלכה אחרת. בגמרא 6 מובא שאם אדם טבע במים שאין להם סוף - כלומר שלא ניתן לראות מהם את היבשה - ולא ראו אותו עולה מהם, למרות שסביר להניח שהוא טבע בהם אשתו לא תינשא, שכן יש מעט אנשים ששחו מתחת למים ויצאו מהם בסופו של דבר. אולם, ההגהות מרדכי אומר שלמרות שהיא אינה רשאית להינשא - הריהי יכולה לגבות כתובתה, ודבריו מובאים בשולחן ערוך 7 בשם 'יש מי שאומר' 8 . מכאן נראה שלגבות כתובה קל יותר מאשר להתיר להינשא, בניגוד למסקנה העולה מההלכה הקודמת, ביחס לאשה שאומרת 'גירשני בעלי'.

הליכה בדיני ממונות אחרי הרוב
הגר"א במקום 9 מבאר שלמרות שאין הולכים בממון אחר הרוב וחוששים למיעוט, מכל מקום במים שאין להם סוף היא גובה כתובתה, משום שכאשר המיעוט אינו שכיח כלל - כן הולכים אחרי הרוב. והוא מביא לכך ראיה מהגמרא 10 , בה מסופר שלאחר שרב נחמן שמע שאדם בשם חסא טבע במים שאין להם סוף הוא נשבע שהדגים אכלוהו, ומכך שהוא נשבע מוכח שיש בירור גמור שאותו אדם מת, ואין זה סביר כלל שהצליח להינצל. אף על פי כן, לא מתירים אותה להינשא כי בהיתר אשת איש הולכים אחרי חששות לחומרא.

הגר"א מוסיף ראיה נוספת לדבריו, וזאת מההלכה שאם תינוק נמצא בעיר שרובה ישראל מחזירים לו אבידתו, משום שאנו מניחים שהוא ישראל. ויש להבין מהי כוונת הגר"א: במקרה זה מדובר ברוב רגיל, שאינו מועיל בדרך כלל להוציא ממון, והסיבה שהרוב מועיל היא, שהסיבה שלא הולכים אחרי הרוב היא שיש חזקת ממון, ואילו במקרה זה כלל לא מדובר בהוצאת ממון (כך הסבירו חלק מהראשונים, ויש שהסבירו באופנים אחרים). דומה הדבר להלכה שניתן להחזיר אבידה על פי סימנים, וזאת למרות שסימנים אינם מועילים להוציא ממון ואף לא להרוג אדם על פיהם, אפילו יש סימנים מובהקים שאדם שסימניו כך וכך הרג את הנפש. על כל פנים, לא מובן כיצד למד מכאן הגר"א שרוב מובהק יכול אפילו להוציא ממון? נראה שכוונת הגר"א היא להוכיח שלמרות שלא הולכים בממון אחרי הרוב מכל מקום אין לחשוב שלענין ממונות צריך דוקא עדים כמו לענין נפשות, אלא אין צורך מהותי בעדים, ולכן כשאין מוחזק ניתן להסתמך על רוב; מעתה, כיון שיש לרוב משמעות, אפשר לומר שברוב מוחלט אפשר ללכת על פיו אפילו כנגד מוחזק.

גם בדברי הרמב"ם מבואר שבדיני ממונות אין צורך דוקא בעדים, ואפילו להוצאת ממון, שכן כתב 11 :
יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע... אין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת, אם כן למה הצריכה תורה שני עדים שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אע"פ שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר.


משאלת הרמב"ם 'אם כן למה הצריכה תורה שני עדים' מוכח שאפילו להוצאת ממון אין צורך דוקא בעדים, שאם לא כן לא מובנת שאלתו.

ונחזור לשאלתנו: כיצד יתכן שבדין אשה שאומרת גירשני בעלי קל יותר להתיר אותה להינשא מאשר להוציא ממון, ואילו במים שאין להם סוף רואים שקל יותר להוציא ממון מאשר להתיר את האשה להינשא?

כוחה של טענת ברי
צריך לומר שמצד דיני הראיות - קל יותר להוציא ממון מאשר להתיר אשה להינשא, ואף על פי כן אשה האומרת 'גירשני בעלי' מותרת להינשא, משום שהיא טוענת ברי. וזהו אותו יסוד שלימדנו רש"י ביחס לאשה שאומרת 'אין ליבי נוקפי שמת בעלי', ואם נישאה אין מוציאים אותה למרות שיש תרי ותרי. וכן מבואר גם בדברי רש"י 12 : "אבל היכא דאמרה ברי לי שאין זה דל עד קמא מהכא, אין פסולי עדות נאמנים להעיד על אדם כשר אפילו הן אלף, שכל אדם נאמן על עצמו באיסורין בדבר הברור לו אלא אם כן יש עדות כשרה בדבר'. דין האיסורים תלוי בהרגשה של האדם, ואם אדם מרגיש שאין כאן איסור - כמובן לא באופן שהוא מרמה את עצמו - אנו איננו יכולים לומר לו שאסור, כל עוד אין לנו ידיעה ודאית.

פשר חזקת 'אשה דייקא ומינסבא'
במאמר מוסגר נוסיף: בתחילת הפרק אומרת הגמרא שאם בא עד אחד ומעיד שמת בעלה של אשה פלונית ניתן לסמוך עליו, וזאת משום ש"חזקה אשה דייקא ומינסבא" - אשה מדייקת ובודקת לפני שהיא נישאת. ויש להבין מה פשר הדברים, מהיכן אשה זו אמורה לדעת מה קרה עם בעלה שנסע למדינת הים? נראה לבאר שיש קשר פנימי בין בעל ואשה, ובזמן שהיא מרגישה שבעלה אינו חי אנו סומכים על כך. כיון שיש בסיס לדבריה שהרי יש עד אחד שמעיד שבעלה מת - יש משמעות להרגשתה, וההרגשה הזו חזקה עד כדי כך, שאפילו אדם אחר יכול לסמוך על כך ולהינשא לה. אמנם, בתרי ותרי אומרת הגמרא שרק אם נישאת לאחד מעדיה לא תצא אבל אם נישאת לאדם מהשוק תצא, וזאת משום שיש שני עדים שאומרים שלא כדבריה; אולם כשיש עד אחד שאומר שמת בעלה, או באשה שאומרת גירשני בעלי, יכול אדם אחר לסמוך על טענת הברי שלה, וזאת למרות שאין בכך הוכחה גמורה, שהרי אין היא מקבלת את הכתובה על פיה.

לסיכום, נחלקו הראשונים מהי משמעות טענת הברי של האשה: לשיטת רש"י מספיק שהלב שלה מרגיש שאכן בעלה מת, כמובן באופן שיש לה על מה לסמוך - כעד אחד או תרי ותרי , והראשונים האחרים חולקים וסוברים שצריך ידיעה גמורה. על גבי מחלוקת זו יש מחלוקת נוספת, האם באופן זה היא יכולה לגבות כתובתה מכוח 'מדרש כתובה', שאומר שכאשר יהיה לה מותר להינשא לאחר היא תוכל לגבות כתובתה, ונראה שמשמעות המחלוקת היא מהי הגדרת ההיתר: האם בגלל שהיא אומרת אנחנו מתירים אותה וממילא חל כאן מדרש כתובה 'כשתינשאי לאחר', או שאנו כלל לא נותנים לה היתר להינשא, אלא רק לא מונעים אותה מכך.

הסבר דברי התוספות
הגמרא דנה בדין אשה האומרת 'מת בעלי' האם היא יכולה להינשא, ושואלים התוספות 13 : לפי השיטה שאשה נאמנת לומר גירשני בעלי אפילו שלא בפניו, מדוע הגמרא לא אומרת שהיא נאמנת מכח מיגו שהיתה יכולה לומר שבעלה גירש אותה? שואל המהרש"א במקום, מדוע צריכים התוספות להגיע לדין מיגו? דין מיגו פירושו שאין לאדם נאמנות מכח טענתו הנוכחית, אלא רק מצד יכולתו לטעון טענה אחרת; אולם לכאורה כאן אין צורך להגיע לדין מיגו, שכן כשם שאשה נאמנת לומר גירשני בעלי שלא בפני בעלה, כך היא תהיה נאמנת לומר מת בעלי!

בפשטות מבואר בתוספות שרק לאשה האומרת 'גירשני בעלי' יש הוכחה לדבריה, שכן אם בעלה לא היה מגרש אותה היא היתה מפחדת שבעלה יבוא ויכחיש את דבריה, אולם אשה אינה חוששת לשקר ולומר 'מת בעלי', שכן גם אם הוא יבוא היא תוכל להתחמק ולומר שראתה איש אחר שדומה לו. אלא שמעתה נשאלת שאלה הפוכה על התוספות, אם אשה מפחדת לומר 'גירשני בעלי' כיצד יש לה מיגו כאשר היא אומרת 'מת בעלי', הרי יתכן שאינה רוצה לומר גירשני בעלי, כי היא מפחדת שבעלה יכחיש אותה! וכך באמת הסביר הריטב"א מדוע אין זה מיגו.

נראה שלפי הדברים שנתבארו למעלה ניתן להבין את שאלת התוספות: עיקר תוקף הנאמנות בענין איסורים הוא מצד טענת הברי שלה, אלא שצריך איזשהו בסיס לכך. גם כשהאשה אומרת מת בעלי היא צריכה להיות נאמנת מצד עצמה, שהרי היא אומרת ברי, אלא שבכל זאת היא צריכה איזשהו סיוע וסמך לדבריה. וכיון שמספיק סיוע כלשהו לדבריה, ממילא שואלים התוספות מדוע לא יהיה לה מיגו, ולמרות שזהו מיגו חלש - שהרי יתכן שאינה רוצה לומר שבעלה גירש אותה כדי שהוא לא יבוא ויכחיש אותה - מכל מקום די במיגו כזה כדי לתת לה סיוע לדבריה, ועיקר הנאמנות הוא מצד טענת הברי שלה.


^ 1 כב ע"ב, וכן במסכת יבמות פח ע"ב.
^ 2 שבועות יב ע"ב.
^ 3 פרק טו, משנה ג.
^ 4 יש לציין שנחלקו הראשונים האם היא מותרת להינשא לכתחילה, כדעת הרשב"א כאן וכן פסק השולחן ערוך, או רק שאם נישאת לא תצא.
^ 5 בחידושיו למסכת גיטין סג ע"ב.
^ 6 יבמות קטו ע"א.
^ 7 אבן העזר סימן יז, סעיף לה.
^ 8 רבי עקיבא איגר אומר בתשובה שאשה זו תגבה רק את תוספת הכתובה, אבל גביית עיקר הכתובה תלויה בהיתר להינשא בפועל, וכיון שהיא אסורה להינשא – היא לא תוכל לגבות אותה.
^ 9 אות קט"ז.
^ 10 יבמות קכא ע"ב.
^ 11 הלכות סנהדרין פרק כד, הלכה א.
^ 12 פח ע"ב, ד"ה 'ועשו שתי נשים'.
^ 13 יבמות קטז ע"ב, ד"ה באותה שעה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il