ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

סוגי חזקות ;">

בית מדרש גמרא נושאים שונים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (55 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (55 ד')

ט"ז במר-חשוון התשס"ז

סוגי חזקות


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חלווה בת פרחה

עדות על אשה שמת בעלה - דבר שבערוה?
מדברי המשנה בתחילת פרק עשירי במסכת יבמות 1 מבואר, שעד אחד נאמן להעיד על אדם שמת ובכך להתיר לאשתו להינשא. הגמרא בכמה מקומות חוקרת האם הטעם לכך הוא רק "מילתא דעבידא לאגלויי לא משקר" (אדם אינו משקר בדבר שעשוי להתברר), או גם חזקת 'אשה דייקא ומינסבא' - חזקה שהאשה לא תינשא עד שתדייק ותברר שאכן בעלה מת 2 , ולכן שואלת הגמרא מה יהיה הדין בכל מיני מקרים שבהם האשה אינה מדייקת.

בתחילת הפרק דנה הגמרא מדוע העד נאמן, הרי כלל בידינו 'אין דבר שבערוה פחות משנים'? ולמסקנה יש בכך כמה שיטות בדברי הראשונים. רש"י 3 כתב שהנאמנות היא מדרבנן, על ידי הפקעת הקידושין; התוספות כתבו שלמרות שמהתורה העד אינו נאמן, מכל מקום חכמים יכולים לעקור דבר תורה אפילו בקום עשה, אם "נראה הדבר הגון להאמין"; והריטב"א כתב שהסברא שאדם אינו משקר בדבר העשוי להתברר היא בעלת תוקף של 'אנן סהדי', ולכן היא מועילה גם בדברים דאורייתא.

על כל פנים, אנו רואים שנאמנות העד להעיד שמת הבעל אינה נאמנות פשוטה, ובאופן פשוט היינו אומרים שהוא אינו נאמן, מטעם 'דבר שבערוה'; וכאן שואל רבי עקיבא איגר 4 - מדוע בכלל מיתת הבעל מוגדרת כ'דבר שבערוה'! שאלתו מבוססת על שתי הקדמות:

א. לדעת חלק מהראשונים 5 , אין דין 'דבר שבערוה' שצריך בשבילו שני עדים אלא רק כשהוחזק האיסור. לאור שיטה זו, אומר המהר"ם (המובא בתשובות מימוניות) שאם שליח קידושין היה צריך לומר לאשה 'הרי את מקודשת למשלח' ואמר 'הרי את מקודשת לי', הריהו נאמן לומר שטעה והתכוון למשלח, ואין מצב זה מוגדר כ'דבר שבערוה' כיון שלא הוחזק האיסור.
ב. הגמרא 6 מביאה ברייתא שאומרת שאם יש שני עדים שמעידים שמת בעלה של אשה, ושני עדים אחרים מעידים שהבעל לא מת, לכתחילה האשה לא תינשא אך אם נישאת לא תצא. שואלת הגמרא כיצד יתכן שלא תצא, הרי זהו מצב של ספק, שעליו נאמר בתורה דין אשם תלוי 7 ! ומשיבה שמדובר באופן שהאשה אומרת ברי לי שהבעל מת, והיא נישאת לאחד מעדיה, שאף הוא טוען ברי. שואלים התוספות מדוע אומרת הגמרא שאם האשה אינה טוענת ברי יש בכך רק חיוב של 'אשם תלוי', הרי יש כאן חזקת אשת איש וממילא בשוגג יש חיוב חטאת ובמזיד מיתת בית דין! משיבים התוספות שחזקת 'אשה דייקא ומינסבא' מרעה את חזקת אשת איש.

מעתה שואל רבי עקיבא איגר, אם כאשר לא הוחזק האיסור אין הדבר מוגדר כדבר שבערוה ועד אחד נאמן, וכאשר יש חזקה ש'אשה דייקא ומינסבא' הורעה החזקה, יוצא שכאשר עד אחד מעיד שמת בעלה של האשה אין זה כלל 'דבר שבערוה', ומדוע הוא אינו נאמן מצד הכלל הפשוט 'עד אחד נאמן באיסורים'?

התשובה לשאלת רבי עקיבא איגר היא, שהתוספות לא התכוונו לומר שחזקת אשה דייקא ומינסבא מבטלת לגמרי את חזקת אשת איש, אלא היא מרעה את החזקה והופכת אותה ל'חזקה דאיתרע'. וכבר כתב כן הנודע ביהודה, ונבאר את הדברים.

עד אחד או חזקה?

השב שמעתא 8 הקשה: כלל בידינו, שספק טומאה המתעורר ברשות היחיד הריהו טמא, ולא מועילה בו חזקת טהרה. אולם, התוספתא אומרת שעד אחד כן נאמן להעיד על ספק טומאה שהוא טהור. וקשה, הרי לדעת רבים מהראשונים עד אחד אינו נאמן במקום חזקה, ואם אפילו חזקה - שעדיפה על עד אחד - אינה מועילה במקום ספק טומאה, כיצד יתכן שעד אחד כן נאמן? קושיות בסגנון דומה הקשו אחרונים נוספים, ועליהן השיב רבי עקיבא איגר עצמו 9 , שיש להבחין בין 'חזקה דאיתרע' (חזקה שהורעה) לבין 'חזקה דלא איתרע'. 'חזקה דלא איתרע' עדיפה על עד אחד, אבל עד אחד עדיף על 'חזקה דאיתרע'. כשיש ספק טומאה ברשות היחיד - רק חזקה דאיתרע אינה מועילה, ועד אחד עדיף על חזקה דאיתרע, ולכן הוא כן נאמן.

חזקה דאיתרע, חזקה קטיעא וחזקה דלא איתרע
מהו יסוד החילוק בין חזקה דאיתרע לבין חזקה דלא איתרע?
הגמרא במסכת חולין 10 לומדת את הדין שהולכים אחרי חזקה קמייתא מדין 'בית המנוגע' שבתורה: התורה אומרת שאם הכהן יצא מהבית שנתגלה בו נגע צרעת, וראה שיש בו שיעור הוא מסגיר את הבית. לכאורה, היה מקום לחשוש שהנגע השתנה ונחסר בנתיים משיעורו?; וכיון שהתורה אינה חוששת לכך, רואים שכיון שבתחילה ראינו שהיה בנגע שיעור, ניתן לסמוך על החזקה הראשונה ולהניח שהמצב לא השתנה.

התוספות במקום שואלים, הרי מקרה זה הוא מקרה של 'חזקה דלא איתרע' - אין שום דבר שהרע את החזקה שיש שיעור בנגע - ומהיכן נדע שהולכים אחרי חזקה קמייתא גם ב'חזקה דאיתרע'? והשיבו התוספות שהפסוק עוסק גם באופן שאחרי ההסגר בא הכהן לבית ומצא שהנגע באמת נחסר, ומתעוררת השאלה מתי קרה הדבר, וגם כאן אומרת התורה שיש ללכת אחרי החזקה קמייתא, ולהניח שהנגע נחסר עכשיו ולא לפני כן.

יש להדגיש שיתכנו שני אופנים של חזקה שהורעה, ונשתמש ביחס לכך בלשונו של השב שמעתא 11 . למקרה שבו עוסקת הגמרא בחולין, והוא הנלמד מהפסוק, נקרא 'חזקה קטיעא' - החזקה שהנגע היה שלם נקטעה בודאות, ואנחנו מסתפקים מתי קרה הדבר. דוגמא נוספת של 'חזקה קטיעא' היא ההלכה המפורסמת לגבי מקוה שמוחזק שיש בו 40 סאה, אדם טמא טבל בו ולאחר מכן נמצא שהמקוה חסר 12 . כיון שהולכים אחרי חזקה קמייתא אנו אומרים שעד עכשיו המקוה היה מלא ורק עכשיו הוא נחסר. למקרה אחר נקרא 'חזקה דאיתרע', והוא כאשר יש ארוע מסוים, והתעורר ספק ביחס אליו. למשל, כאשר בעל זרק גט לאשתו, ואנו מסופקים אם הגט היה קרוב לו או קרוב לה. במקרה זה יש לאשה חזקת אשת איש, אך חזקה זו הורעה, כלומר התעורר ספק אמיתי ביחס לכך שהרי הבעל זרק לאשה גט. 'חזקה דאיתרע' ו'חזקה קטיעא' מהוות שני ניגודים ל'חזקה דלא איתרע', שבה לא התעורר כלל ספק.

האם חזקה העשויה להשתנות נחשבת חזקה?

השב שמעתא 13 הביא את דברי המהרי"ק, שחזקה העשויה להשתנות אינה חזקה, ותמה על כך - הרי במקומות רבים אנו הולכים אחרי חזקה דלא איתרע, כמו שלמדנו בתחילת מסכת נדה שלכל אשה יש חזקת טהרה, וזאת למרות שהאשה עומדת לראות דם, ואין לך חזקה העשויה להשתנות גדולה מזו!

הסבר דברי המהרי"ק הוא על פי מה שהבאנו בשם רבי עקיבא איגר: ודאי שחזקה דאיתרע נחשבת חזקה, אך היא חלשה יותר מחזקה דלא איתרע. כשהיא עומדת לעצמה היא מועילה, אך אם יש עד אחד נגדה - העד נאמן.

כדי לבאר מנין נובעת מעלתה של חזקה דלא איתרע, נשאל שאלה: כיון שבספק טומאה ברשות היחיד לא מועילה חזקת טהרה, כיצד מותר לכהן להיכנס לכל בית שהוא, והרי יתכן שאתמול קברו שם כזית מן המת? התשובה היא שאין שום סיבה לעורר ספיקות ללא בסיס - 'כל ריעותא דלא איתחזק לא מחזקינן'. חזקה דלא איתרע מועילה אפילו בספק טומאה ברשות היחיד, כי באמת אין כאן שום ספק.

הגדרת הדין לגבי עד אחד כנגד חזקה היא, שעד אחד נאמן לברר ספיקות אך לא לעורר ספיקות. אם יש חזקה דלא איתרע הרי אין לפנינו כל ספק, והעד אינו נאמן לעורר ספק; אבל אם יש כבר ספק הוא נאמן לברר אותו, ולכן כאשר התעורר ספק שהפך את החזקה ל'חזקה דאיתרע' - העד נאמן.

הדברים הללו אינם מחודשים, אלא נפסקו להלכה ע"י הפתחי תשובה 14 , שכתב כן בשם הנודע ביהודה 15 והפני יהושע, שעד אחד אינו נאמן נגד חזקה רק כאשר כלל לא התעורר ספק, והרבה פוסקים טעו בדבר.


בחזקה דלא איתרע אין הגבלות
הגבלות רבות שנאמרו לגבי חזקה מתייחסות רק לחזקה דאיתרע, ולא לחזקה דלא איתרע, ונביא עוד כמה מהן.
בגמרא 16 מבואר שלפי רבי יהודה, אם אדם נתן גט לשליח כדי שימסור לאשתו, והלך למדינת הים - השליח אינו יכול לתת את הגט, שמא אותו אדם כבר מת ונמצא שהשליחות בטלה. שואלים התוספות במקום, אם כהן יצא לרגע מביתו כיצד אשתו יכולה לאכול תרומה, והרי יתכן שהכהן מת בנתיים? משיבים התוספות שודאי שגם רבי יהודה חושש שמא אדם מת רק כשעבר זמן מרובה, אך לא כשעבר זמן מועט.

כאן יש להבין, מהיכן נובע החילוק בין זמן מועט לזמן מרובה? לאור דברינו התשובה היא פשוטה, חזקה שמא ימות לזמן מועט היא למעשה חזקה דלא איתרע, שהרי כאשר אני רואה אדם איני חושש שעוד שתי דקות הוא ימות. רק כאשר מדובר בזמן מרובה מתעורר ספק אמיתי שמא אותו אדם מת, ואז צריך להגיע לדין הנלמד מהפסוק שהולכים אחרי חזקה קמייתא. אולם חזקה דלא איתרע אינה צריכה פסוק והיא נלמדת מסברא פשוטה, וכמו שהבאנו בשם התוספות במסכת חולין, שהלימוד מדין בית המנוגע נצרך רק ל'חזקה קטיעא'. כיון שחזקה זו היא סברא פשוטה, אין בה הגבלות ולא מחלקים בין עתיד לעבר.

האם חזקה דהשתא נחשבת חזקה? - הסבר השב שמעתא וביאורו

הבאנו את דברי הגמרא במסכת חולין, שאומרת שחזקה קמייתא עדיפה על חזקה דהשתא, ולכן אם אנו יודעים ששלשום הנגע היה שלם ועכשיו הוא חסר, אנו לא אומרים שכשם שעכשיו הנגע הוא חסר אז גם אתמול הוא היה חסר אלא להיפך: כשם ששלשום הנגע היה מלא כך גם אתמול הוא היה מלא, ורק עכשיו נחסר.

השב שמעתא 17 ורבי עקיבא איגר דנים בשאלה, האם הפסוק מלמדנו שלחזקה דהשתא אין כל ערך, או שיש לה ערך, אלא שחזקה קמייתא עדיפה עליה? אומר השב שמעתא שלכאורה אפשר להוכיח את הדבר מדין 'תרתי לריעותא: אם מדדו מקוה שהיה פעם שלם ועכשיו הוא נמצא חסר, אומרת הגמרא שכל הטהרות שנגעו בהם האנשים שטבלו במקוה הריהם טמאים בודאי, שכן יש כאן שתי חזקות לטמא - מקוה חסר לפניך וכן חזקת הטומאה של הטובלים, ורק חזקה אחת לטהר - החזקה קמייתא של המקוה, וכיון שיש כאן 'תרתי לריעותא', הטהרות טמאות. בפשטות, הסבר הדבר הוא שחזקת הטומאה של הטמא 'מתקזזת' עם חזקת השלם של המקוה, ונשארה חזקה דהשתא של המקוה שמכריעה את הספק, ולמדנו מכאן שהולכים אחרי חזקה כשאין נגדה חזקה אחרת.

אולם השב שמעתא מסיק שאין ראיה: יתכן שחזקה דהשתא אינה נחשבת חזקה מצד עצמה, אלא שהיא הופכת את החזקה קמייתא של המקוה ל'חזקה קטיעא'. כנגד 'חזקה קטיעא' זו יש חזקת טומאה של הטמא, שהיא 'חזקה דאיתרע', שהרי ידוע שהטמא טבל במקוה והתעורר ספק אמיתי שמא הוא הצליח להיטהר, ו'חזקה דאיתרע' של הטמא עדיפה על 'חזקה קטיעא' של המקוה. לפי הסבר זה, לעולם חזקה דהשתא אינה יכולה לפשוט ספיקות מצד עצמה, אלא רק להרע את החזקה קמייתא.

מדוע באמת חזקה דאיתרע עדיפה על חזקה קטיעא? ניתן לומר שיש סברא הגיונית ללכת אחרי חזקה דאיתרע, וזאת על פי דברי הרמב"ם בפירוש המשניות, שכתב שאם לא נלך אחרי חזקה קמייתא יתעוררו ספיקות בלי סוף. סברא היא שלא חוששים לספיקות עד שיוודע דבר מבורר, כי אחרת אין לדבר סוף. אין ספק מוציא מידי ודאי, וכל המחדש עליו להביא ראיה. לעומת זאת, בהליכה אחרי 'חזקה קטיעא' אין שום ראיה: מהו ההיגיון לומר שאתמול היה כשלשום, ולא שאתמול היה כהיום? אנו רואים מכאן שחזקה קטיעא אינה מבוססת על היגיון אלא על פסוק, וכדברי התוספות במסכת חולין שכתבו שהמקרה ממנו למדה הגמרא את דין החזקה הוא מקרה של 'חזקה קטיעא'. כך צריך לבאר בדברי השב שמעתא.

הסבר רבי עקיבא איגר לכוחה של חזקה דהשתא

גם רבי עקיבא איגר מסתפק באחת מתשובותיו האם חזקה דהשתא נחשבת חזקה או לא, והוא מביא דוגמא לשאלתו באופן שאנו רואים מהו המצב עכשיו, אך אין לנו שום מידע מה היה לפני כן. אומר רבי עקיבא איגר שבמקרה כזה פשוט שנלך אחרי החזקה דהשתא. מדוע? מבאר רבי עקיבא איגר כך שלאחר שהתורה לימדה אותנו שהולכים אחרי חזקה קמייתא, הרי דין זה מלמד שמה שהיה אתמול - ממשיך גם היום; ומעתה ניתן ללכת גם בכיוון הפוך: אם היום אנו פוגשים במצב מסוים - ודאי שגם אתמול היה כך, שהרי זו תוכן דין חזקה קמייתא, שמה שהיה אתמול ממשיך היום!

למעשה יש לפקפק הרבה ברעיון של רבי עקיבא איגר, אולם באמת אין צורך להגיע לכך באופן שבו עסק רבי עקיבא איגר: פשוט שאם אנו רואים היום מצב מסוים יש להניח שגם אתמול היה כך, שהרי לא התעורר כלל ספק שמא אתמול היה המצב אחר, והרי זו חזקה דלא איתרע, שלא מגבילים בה כל הגבלות. זוהי סברא פשוטה ש'כל ריעותא דלא חזינן לא מחזקינן', ופשוט שאם אנו רואים היום מצב ואין סיבה להניח שפעם היה אחרת - יש להניח שגם אתמול היה כך.

בירור הספק, הנהגה וספק שכלל לא התעורר

ביחס להלכות רבות בתורה עוסקים האחרונים בשאלה, האם גדר ההלכות הללו הוא בירור הספק או הנהגה מעשית. למשל, הגמרא אומרת שרוב עדיף על חזקה, וההסבר המקובל לכך הוא שחזקה היא כלל של התנהגות במקום של ספק, ואילו הרוב מברר את הספק ועוקר אותו מיסודו, וכיון שאין ספק - שוב לא שייך ללכת אחרי חזקה, שכל עניינה הוא לקבוע כיצד להתנהג במקרה של ספק.

כיון שחזקה היא רק התנהגות, יש דעה בגמרא 18 שהיא מועילה גם במקום של 'תרי ותרי' (וכן נפסק להלכה), וזאת למרות שבתרי ותרי לא יועילו אלפי בירורים וראיות. מדוע? דוקא משום שחזקה אינה מתיימרת לברר ספיקות, הריהי יכולה להועיל גם במקום תרי ותרי. שהרי כל כולה של החזקה לא באה אלא ללמד כיצד להתנהג במקרה שבו יש ספק, וגם 'תרי ותרי' הוא מצב של ספק שיש לקבוע כיצד להתנהג בו. לעומת זאת, אם החזקה היתה מתיימרת לברר את הספק היא לא היתה יכולה להועיל במקום שאפילו שני עדים לא הועילו.

לעומת חזקה ורוב, שביחס אליהם יש לדון האם גדרם הוא בירור הספק או הנהגה מעשית במקום של ספק, הרי שחזקה דלא איתרע היא למעלה מכך - היא אומרת שהספק כלל לא נכנס ללב, ולכן אין בשימוש בה כל הגבלות. למעשה, כשנתבונן נגלה שחזקה דלא איתרע אינה יסוד בהלכה בלבד אלא בכל החיים. אי אפשר לצעוד שום צעד בחיים בלי ההסתמכות על 'חזקה דלא איתרע',, שכן תמיד יתעוררו ספיקות שמא יש דברים שהשתנו ואנו איננו יודעים עליהם.

חזקת אין אדם פורע תוך זמנו

הגמרא 19 מסיקה שיש חזקה שאדם שלוה כסף אינו פורע תוך זמנו. ויש להבין, הרי חזקה היא לכל היותר אומדנא, וכדי להוציא ממון יש צורך בעדים!

האחרונים משיבים על שאלה זו שחזקה זו מצטרפת לחזקת החיוב (וזאת למרות שחזקת החיוב היא חזקה שעשויה להשתנות). אולם באמת אין צורך להגיע ל'צירוף' של שתי כוחות, אלא יש לבאר שחזקת 'אין אדם פורע תוך זמנו' גורמת לכך שחזקת החיוב היא 'חזקה דלא איתרע'. כיון שאנשים לא רגילים לפרוע את חובם לפני שמגיע הזמן, ממילא לפני שמגיע הזמן כלל לא מתעורר בליבנו ספק שמא הלווה פרע.

חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו
הגמרא 20 אומרת שאם אנו רואים אדם שקוצץ תמרים מהעץ של חברו, ואומר שחברו נתן לו רשות, אנו אומרים שהוא ודאי דובר אמת, שכן אדם אינו חצוף לקטוף פירות שאינם שלו. שואלים התוספות במקום מדוע צריך להגיע לחזקה מיוחדת זו, גם בלעדיה כלל בידינו "חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו"! משיבים התוספות, שמדובר בגמרא באופן שבשעת הדיון הוא לא מחזיק את המטלטלים, אלא הם נמצאים באגם (כלומר ברשות שאינה של אף אחד).
שואל הגרנ"ט 21 , מה בכך שעכשיו הוא אינו מחזיק בפירות? הרי כשראו אותו מחזיק היתה לו ראיה מטעם 'חזקת כל מה שתחת יד אדם שלו', וכיון שיש לאדם זה ראיה שהפירות שלו מדוע הוא צריך להיות גם מוחזק בהם?

מכוח שאלה זו הוכיח הגרנ"ט שחזקת 'כל מה שתחת יד אדם שלו' אינה מועילה בתורת ודאי, אלא בכוחה רק ליצור ספק, ובמקום של ספק לא מוציאים ממון, ולכן זוכה המוחזק 22 . כיון שכך, אם בשעת הדיון הפירות אינם ברשותו - החזקה שכל מה שתחת יד אדם שלו לא היתה מועילה לו לזכות בהן. אולם, דברי הגרנ"ט אינם מתיישבים עם דברי הפוסקים ואף עם דברי הגמרא עצמה 23 , שאומרת שמי שחוטף חפץ מחבירו נחשב גזלן גמור. מכאן ש'חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו' גורמת לודאות גמורה, ולא רק ליצור ספק. אם כן, כיצד נבאר את דברי התוספות לגבי מי שקוצץ תמרים מהעץ של חברו?

הסבר דברי התוספות הוא ש'חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו' היא חזקה דלא איתרע. כאשר אנו רואים אדם שמחזיק את חפציו אין לנו סיבה להניח שהם אינם שלו, כי כלל לא התעורר ספק.

מה בין איסורים לדבר שבערוה?

יש אחרונים ששואלים קושיא עצומה: כיון שלדעת התוספות, עד אחד אינו נאמן באיסורים כאשר הוחזק האיסור (שלא כשיטת הרמב"ן והרשב"א) ולפי המהר"ם עד אחד נאמן בדבר שבערוה כשלא איתחזק איסורא, נמצא שפקע כל החילוק הגדול בין איסורים לדבר שבערוה! הרי אם איתחזק איסורא גם באיסורים אינו נאמן, ואם לא איתחזק איסורא אז גם בדבר שבערוה נאמן!

לפי דרכנו, שאלה זו כלל אינה מתחילה. כדי להפוך דבר ל'דבר שבערוה' צריך שיוחזק האיסור, אבל לעניין זה מספיקה גם חזקה דאיתרע, ולאחר שדבר זה מוגדר כדבר שבערוה - עד אחד אינו נאמן ביחס אליו. לעומת זאת, בעניני איסורים עד אחד נאמן נגד חזקה דאיתרע, ורק נגד חזקה דלא איתרע אין הוא נאמן.

חזקת סברא מועילה במקום תרי ותרי?

הבאנו את דברי התוספות, שאומר שחזקת 'אשה דייקא ומינסבא' מרעה את חזקת אשת איש, ולכן לא הולכים אחריה במקום תרי ותרי, ואין חיוב חטאת או חנק. וקשה, הרי חזקת 'אשה דייקא ומינסבא' היא חזקה של אומדנא, ואומדנא אינה מועילה במקום תרי ותרי!

התשובה לשאלה זו היא שהתוספות לא התכוונו לומר שחזקת 'אשה דייקא ומינסבא' מכריעה את הספק, אלא רק שהיא מרעה את חזקת אשת איש. כבר הבאנו בשם הנודע ביהודה שהתוספות לא התכוונו לומר שחזקת אשת איש מתבטלת, שהרי מפורש בעמוד הקודם לא כך, אלא כוונתם שחזקת אשת איש היא בגדר 'חזקה דאתרע', ואין הורגים על חזקת אשת איש דאיתרע.

יסוד זה, שאין הורגים על חזקה דאיתרע, כתבו כבר התוספות במסכת גיטין 24 . בגמרא שם מבואר שאם אשה קיבלה גט שלא כתוב בו זמן וידוע שהיא זינתה - היא אינה נהרגת, שהרי יתכן שהזנות היתה לאחר נתינת הגט. שואלים התוספות, והרי היא בחזקת אשת איש, ומדוע לא נהרוג על סמך חזקה זו? והם משיבים שהיא אינה נהרגת "כיון שהיא גרושה לפנינו, ועוד אדרבה אוקמה בחזקת כשרה שלא נבעלה כשהיא אשת איש".

שואל הפני יהושע על התירוץ הראשון, מה בכך ש'הרי גרושה לפנינו'? הרי במסכת חולין למדנו מהפסוק שאם יש חזקה קמייתא וכנגדה חזקה דהשתא הולכים על פי החזקה קמייתא! ומשיב שתירוץ התוספות הראשון מסתמך על תירוץ התוספות השני, ויש כאן 'תרתי לריעותא'. אולם, דברי הפני יהושע הם כמובן דוחק גדול בלשון התוספות. הסבר דברי התוספות הוא שאמנם מצד ההתנהגות הולכים אחרי חזקה קמייתא גם כשיש נגדה חזקה דהשתא, אולם אי אפשר להרוג על סמך זאת.

אמנם יש להבין, מדוע התוספות צריכים להגיע לסברת 'אשה דייקא ומינסבא' כדי לומר שחזקת אשת איש היא 'חזקה דאיתרע'? לכאורה במקרה זה גם בלעדי חזקת 'אשה דייקא ומינסבא', חזקת אשת איש היא חזקה דאיתרע, שהרי יש כאן 'תרי ותרי', ומצב זה עצמו יוצר ספק המרע את החזקה!

התשובה לשאלה זו היא, שאמנם מצד התורה 'תרי ותרי' מוגדר מצב של ספק, וזאת משום שהיא נתנה נאמנות לשני עדים, אבל המושג 'איתרע' הוא מושג רציונלי, ומצב של תרי ותרי אינו מעורר ספק בלב. כבר הרמב"ם כתב בהלכות יסודי התורה שגם לאחר שני עדים מעידים אין בכך ראיה לנכונות דבריהם, ויתכן שהם משקרים 25 , כשם שיתכן שעד אחד משקר. מעתה יש לומר שעל פי הסברא הפשוטה אין שום משמעות לשני עדים, ורק התורה גזרה שהם נחשבים הבירור הגדול ביותר, ועל כן מצב של תרי ותרי אינו מעורר כל ספק בלב.

לסיכום, בנוגע לשאלת רבי עקיבא איגר והנתיבות מדוע לא נאמר שעד אחד נאמן להעיד על אשה שמת בעלה מכח העובדה שחזקת אשת איש הורעה, ואם כן לא איתחזק איסורא, התשובה היא ש'אשה דייקא ומינסבא' אינו מבטל לגמרי את החזקה, אלא רק הופך אותה ל'חזקה דאיתרע'.


^ 1 בגמרא בדף פז ע"ב.
^ 2 וידועים הם דברי הנודע ביהודה ורבי עקיבא איגר, שאין כוונת הגמרא שכיון שיש כאן שתי חזקות הריהן מצטרפות זו לזו, שאם כן היינו צריכים לחכות ולראות האם האשה אכן מדייקת לפני שהיא נישאת, אלא כוונת הגמרא שהעובדה שהאשה מדייקת מהווה גורם נוסף שמרתיע את העד, שכן הוא מפחד שהדבר יתגלה כשהבעל יבוא, וגם מכך שהיא תדייק. והחזון איש חולק על כך.
^ 3 שבת קמה ע"ב ד"ה 'לעדות אשה'.
^ 4 בתשובה קכד.
^ 5 עיין רמב"ן ורשב"א בתחילת מסכת גיטין.
^ 6 כתובות כב ע"ב; יבמות פח ע"ב.
^ 7 כלומר, אדם שעשה מעשה ועל ספק אם מעשה זה הוא איסור, עליו להביא קרבן 'אשם תלוי', כמפורש בספר ויקרא ה, יז-יט.
^ 8 שמעתא ו'.
^ 9 בהשמטות לחידושיו למסכת כתובות ט ע"א, ודבריו הובאו בקובץ שיעורים בתחילת פרק האשה רבה.
^ 10 י ע"ב.
^ 11 ג, טז.
^ 12 מקואות פרק ב, משנה ב, על פי הסבר הגמרא במסכת קידושין עט ע"א.
^ 13 ג, י.
^ 14 יורה דעה סימן קכז, יב.
^ 15 חלק אבן העזר סימן לא, ושלא כמודפס בדפוסי השולחן ערוך.
^ 16 גיטין כח ע"א.
^ 17 ג, טז.
^ 18 יבמות לא ע"א.
^ 19 בבא בתרא ה ע"ב.
^ 20 בבא בתרא לג ע"ב.
^ 21 חידושי הגרנ"ט, בשיעור הראשון למסכת בבא בתרא.
^ 22 דומה הדבר לדין שור שנגח את הפרה - מצב זה מוגדר בגמרא 'דררא דממונא' כלומר יש לנו ספק גם בלי טענות בעלי הדין.
^ 23 בבא בתרא לד ע"א.
^ 24 יז ע"א, ד"ה 'משום בת אחותו'.
^ 25 הלכות יסודי התורה פרק ז הלכה ז, וכן בפרק ח הלכה ב: "נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר, אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון, כמו שצונו לחתוך הדבר על פי שנים עדים ואע"פ שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il