האם הקב"ה מתגלה בכל המציאות כולה? | הרב אליהו ברין | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
נפש החיים

קטגוריה משנית

12 דק' קריאה • 37 דק' האזנה

שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם

פרק א'

ומ"ש כאן למקו"ם. וכן באבות אמרו וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמי' ותחנונים לפני המקום ב"ה. רמזו ז"ל בתיבת מקום לענין גדול. והענין צריך ביאור להבין עומק כוונתם ז"ל בזה. ולמסבר קראי הרומזים ע"ז:

וכבר אמרו ז"ל באבות שכל דבריהם כגחלי אש שכמו הגחלת שאף שלא נראה בה רק ניצוץ אש. אם תשים כחך בה להפכה ולנפחה. כל שתנפחה יותר תתלהב ותתפשט בה הניצוץ. עד שתעשה כולה לוחשת ותוכל ליהנות ממנה להשתמש לאורה ולהתחמם נגדה. אבל רק נגדה ולא לאוחזה. שכיון שנעשית לוחשת צריך זהירות שלא תכוה בה. כן בדמיון זה נמשלו כל דברי חכמים. שאף שנראים דברים קצרים ופשוטים. אבל הם כפטיש יפוצצו. שכל שהאד' מהפך ומסלסל ומדקד' בהם יאורו עיניו משלהב' אורם הגדול. שימצא בתוכם ענינים עמוקים. כאמרם ז"ל הפוך בה וכו' דכלא בה. אבל צריך להזהר מאד בגחלתן. שלא ליכנס להתבונן ולחקור בדברים שאין הרשות נתונה להתבונן בהם יותר מדאי. כאמרם שם והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים. היינו שלא להתרחק מלהתבונן כלל בדבריהם כי לא יהנה מאורם כלל. וגם לא יתקרב יותר מדאי שלא יכוה כנ"ל. רק מנגד. כמו שסיים אח"ז והוי זהיר בגחלתן וכו':

והנה כאן כתי' מקום ג"כ. הגם שפשוטו מובן. אבל כשנדקדק בו נמצא שכללו ורמזו בזה עוד ענין גדול. כי ענין מה שהוא יתב' נקרא מקום. פירשוהו ז"ל בב"ר פס"ח ע"פ ויפגע במקום. ר"ה בשם ר"א אמר מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו ובשמות רבה ס"פ מ"ה ובתנחומא פ' תשא ויאמר ה' הנה מקום אתי אריב"ח וכו' אתרי טפלה לי ואין אני טפל לאתרי. וכ"כ בשו"ט תהלים מזמור צ'. ולפי פשוטו ר"ל כמו שהמקום הוא סובל ומחזיק איזה דבר וחפץ המונח עליו. כן בדמיון זה הבורא אדון כל ית"ש הוא המקום האמיתי הסובל ומקיים העולמות והבריות כולם. שאם ח"ו יסלק כחו מהם אף רגע אחת. אפס מקום קיום וחיות כל העולמות. וכמ"ש ואתה מחיה את כולם. והוא פנת יסוד אמונת ישראל כמ"ש הרמב"ם ז"ל בריש ספרו. ולכן קורא בזוהר לאדון כל ית"ש נשמת' דכל'. נשמתין. כמו שהנשמ' מחי' ומקיימת הגוף וכמ"ש (סנהדרין צ"א ב') וכי אפש' לחיזיכת בשר ג' ימי' וכו'. כן הוא ית"ש הוא לבדו חי העולמי' כולם וכידוע במקומות רבות בתקונים ורע"מ. וע' בריש הקדמה שגי' של התקונים במאמר פתח אליהו וכו'. וכן רז"ל דימו קיום כל העולם ע"י כחו יתב'. לקיום הגוף ע"י כחות הנשמה. אמרו מה הנשמה מלאה וזנה את כל הגוף אף הקב"ה מלא וזן כו'. זהו פשטות ענין שהוא יתב' נקרא מקומו של עולם:

פרק ב'
אמנם פנימית ענין מקומו של עולם. הוא ענין גדול מאד. כי מה שכנוהו ית"ש מקומו של עולם. אין ערך כלל לענין מקום הנושא כל חפץ העומד עליו שעצמות התהות וקיום הכלי יש לה מציאות בפני עצמה. והמקום רק מצלת אותה שלא תפול ותשבר. וכן ענין חיות וקיום הגוף ע"י הנשמה. הגוף יש לו מציאות בפני עצמו. ואינו מתבטל ממציאותו גם בצאת הנשמה ממנו. אבל העולמות כולם כל עיקר התהוות מציאותם כרגע הוא רק מאתו ית"ש. ואלו היה מסלק רצונו יתב' מלהוות אותם כל רגע היו לאין ואפס ממש. ורק מחמת שאין בכח שום נברא אף עליון כבעליונים להשיג מהות הענין איך כל העולמות וכל צבאם המה בעצם אין. ורק כל רגע המה מתהוים למציאות ממנו יתברך. לזאת בחרו להמשילהו יתברך ולהסביר לאזן שומעת בקרב חכמים. בתיבת מקום. שאף שכך גזרה חכמתו יתבר' ליתן מציאותו לעולמו באופן שילאה כל שכל להשיג איך הוא המשכת התהוותם ממנו ית"ש כל רגע ויוכל להדמות בעיני בשר שהעולם הוא מציאות וקיום בפני עצמו ח"ו. האירו חז"ל עיני השכל בהמשילם לענין מקום. שכמו שהכלי העומדת על איזה מקום. הגם שהכלי הרי יש לה באמת מציאות בפני עצמה. עכ"ז אם לא היה להכלי מקום שתעמוד עליו. היתה כלא הי' כן אף שהעולם כולו מורגש ונדמה כמציאות בפני עצמו. הוא ית"ש הוא מקומו שאלמלא הי' מקום ברצונו להתהוות העולמות. עאכ"ו שהיו כולם כלא היו *: וז"ש בספר יצירה (פ"א מ"ח) ע"פ בלימה בלו' פיך מלדב' ולבך מלהרהר. ואם רץ לבך שוב למקום שלכך נאמר רצוא ושוב. אמר למקום דייקא. היינו כאם ירוץ מחשבת לב האדם להשיג המושכל איך נמשך התהוותם כל רגע ממנו ית"ש. שוב למקום להשיג ערך המושכל מדמיון המורגש בבחי' מקום כנ"ל. וע' פי' רמב"ן ז"ל על משנה זו:

הגהה: ודרך דרש נוכל להעמיס בפסוקי (איוב, כח) והחכמה מאין תמצא. שהחכמה הגדולה על כל חכמה המושגת מאתו ית'. הוא החכמה הנפלאה שמאין תמצא כל רגע מציאות. ואיזה מקום בינה היינו שאין במציאות איזה שכל שנוכל לכנות שהשכל ההוא הוא מקום מוכשר שתחול עליו בינה להבין כח הנפלא הזה. וסיים והוא ידע את מקומה:
הגהה: גם המשילוהו יתב' בבחי' מקום. שכמו שהמקום ע"י מתקיים הכלי אף אם אינו שוה בערך עם הכלי. וגם המקום אף אם ע"י מתקיימים כמה וכמה כלים שונים זה מזה. אין גורמים עי"ז שום שינוי בהמקום. והמקום מקיים וסובל כולם בהשואה אחת. כך הוא ית"ש מקיים כל העולמות אף שאין ערך כלל בינו ית' וביניהם. דאף כ"ע אוכמא איהו לגבי' דא"ס. וגם אם כי נראה לנו שנויים משנויים שונים מצד הבריאה מדרגות שונות זו מזו. ואף כי נמצאים גם כחות הטומאה והס"א בכל מדרגותם. והקיום של כולם הוא רק ממנו ית' לבד. עכ"ז לית בי' שנוי ית"ש דאיהו לא אשתני ומצדו ית' הוא מקיימם בדמיון מקום. ואם כי דבר זה אין בשום שכל להשיג איך ומה והוא פלאי. לזה המליצו חז"ל הנה מקום אתי אתראי טפלה לי פי' שלית מחשב' תפיסא איך הוא בבחי' מקום בלי שינוי. רק הוא ית' לבדו המשיג עצמותו משיג איך הוא מקומן דכולהו עלמין בלי שנוי. כענין והוא ידע את מקומה. וזהו אתי דייקא. כענין לבא לפומא לא גליא:
וע"ז הכוונה דרכו רז"ל הקדושים. להמשיל משלים בענין התחברותו יתב' להעולמות. אף שאין ערך ודמיון כלל בין המשל והנמשל רק באיזה דבר פרטי. ואף גם זאת רק בדמיון מה. וכמ"ש ברע"מ פ' פנחס (ח"ג רנז, ב) ורנ"ח א' ואית למנדע כו' כגוונא דא ברא נשמתא כו' ומה רבון עלמין לית לי' שם ידיע ולא אתר ידיע אלא בכל סטר שלטנותי'. או הכי לית לה לנשמתא כו' אל בכל סטר שולטנותא לית אבר פנוי מנה כו'. בכל אינון שמהן וכנויין אתקרי ע"ש כל עלמין כו' לאתחזאה. שולטנותיה עלייהו אוף הכי נשמתא על שולטנותא דכל אברים דגופא אמתיל לה לגבי'. לאו דאדמיא לי' איהי בעצמה. דהוא ברא לה וכו' ועוד כו'. ובג"ד איהי אדמיא לגבי' בשולטנותא דילה על כל אברי גופא אבל לא במלה אחרא. וע"ש באורך. וכן כל הדברים שמנו רז"ל שם בענין התדמותו יתב' להנשמה בגוף. הכל הוא רק על ענין התפשטותו ית"ש בהעולמות וממלאם ושליטותו עליהם כנ"ל. שרק בדבר זה לבד מתדמין בענינם. וכן רמזו בתקונים (סוף תל"ח) אמרו דאשתמע קלי' ודבוריה מן כרסייא ומלאכייא ושמיא וארעא דישתמודעון לי' בכל עילא ותתא כנשמתא דשלטנותה בכל גופא אפילו באבר זעירא ולית אבר פנוי מינה. דייק באומרו כנשמתא דשלטנותה וכו'. וממילא נשמע שגם בזה הענין עצמו שדימוה ז"ל לא הושוו בה לגמרי כי אף שאמרו מה שאמרו מה הנשמה מלאה את כל הגוף אף הקב"ה מלא את כל העולם. וכן מ"ש במאמר התקונים הנ"ל כנשמתא כו' ולית אבר פנוי מינה. ושם (בת"ע) בכל אבר איהו הוי"ה וכו' לית אתר פנוי מני' כנשמתא דאשתכחת בכל אבר ואבר דגופא. אין ענין מלוי הקב"ה את העול' כענין מלוי הנשמה את הגוף שעכ"ז גם הגוף ישנו לעצמו חוצץ בפניה. רק שמתפשטת בפנימית כל פרטי חלקיו ומקיימו. שהרי גם בצאת הנשמה מהגוף אין הגוף מתבטל עי"ז ממציאות. אבל אדון כל ית"ש הוא מלא את כל העולמות והנבראי' ואינם חוצצים חלילה נגדו יתב' כלל באמת. ואין עוד מלבדו ית' ממש שום דבר כלל בכל העולמות. מהעליון שבעליונים עד התהום התחתון שבתהומות הארץ. עד שתוכל לומר שאין כאן שום נברא ועולם כלל רק הכל מלא עצמות אחדותו הפשוט ית"ש. וע' רוקח בסוף שורש קדושת היחוד ז"ל הבורא אינו צריך למקום ומכון כי היה קדם כל היות ואין קירות והקורות חוצצין לפניו כי לא היה בורא דבר שהוא מזיק כנגדו:

פרק ג'

והוא ענין הכתוב (ירמיה כ"ג) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא. ויותר מפורש במשנ' תור' וידעת היום וגו' כי ה' הוא האלהי' בשמי' ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. וכן אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו. והוא ממש כמשמעו שאין עוד מלבדו יתב' כלל בשום בחי' ונקודה פרטית שבכל העולמו' עליונים ותחתוני' והבריו' כולם. רק עצמות אחדותו הפשוט ית"ש לבד. והוא פנימיות אמרם ז"ל בדברים רבה פ"ב ד"א כי ה' הוא האלהים וגו' יתרו נתן ממש וכו' רחב וכו' משה שמהו אף בחללו של עולם. שנאמר כי ה' כו' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. מהו אין עוד אפי' בחללו של עולם: וזה ג"כ בכלל מאמרם ז"ל שהוא ית' מקומו של עולם ואין העולם מקומו. היינו שאף כל המקומות שמורגשים לחוש במציאות אין המקומות מקומות עצמים. אלא הוא ית"ש הוא המקום של כל המקומות. שמצדו יתב' נחשבים כולם כאלו אינם במציאות כלל גם עתה כקודם הבריאה:

אמנם כבר הקדמנו בתחלת דברינו. שהמשילו דבריהם ז"ל כגחלי אש. שיהא זהיר מאד בגחלתן שלא ליכנס להתבונן ולחקור יותר מדאי. בדברים שאין הרשות נתונה להתבונן הרבה ויכוה ח"ו. וכ"ה זה הענין הנורא. אין הדבר אמור אלא לחכם ומבין מדעתו פנימיות הענין בשיעורא דלבא לבד ברצוא ושוב. להלהיב בזה טוהר לבו לעבודת התפלה. אבל רב ההתבוננות בזה הוא סכנה עצומה. וע"ז נאמר בס"י ואם רץ לבך שוב למקום כמש"ל פ"ב וכמ"ש אי"ה להלן פרק ו'. ובאמת הייתי מונע עצמי מלדב' בענין זה כלל כי הראשוני' ז"ל הסתירו הענין מאד כמו שתרא' דברי קדוש ה' הרוקח ז"ל הובא לעיל שלא דיבר בזה רק ברמז. כי נאמנה את אל רוחם וכסו דבר. אבל שבתי וראיתי. שכך היה יפה להם לפי דורותיהם. אבל עתה הן ימים רבים ללא מורה. וכל דרך איש ישר בעיניו להלוך אחרי נטיית שכלו. וכל יצר מחשבו' לב האד' מלא רק לעוף במחשבתו אל כל אשר יענו שכלו. והעולה על כולם. שזה תורת כל האדם ונעשה משל גם בפי כסילים. לאמר הלא בכל מקום וכל דבר הוא אלהות גמור. ועינם ולבם כל הימים להעמיק ולעיין בזה. עד שגם נערים מנוערים ממשכא להו לבייהו לקבוע כל מעשיהם והנהגתם בזה לפי שכלם זה. וכמה זהירות יתירה צריך האדם להזהר בזה ולשמור את נפשו מאד במשמרת למשמרת. שאם ח"ו יקחנו לבנו לקבוע לנו מחשבה זו להתיר לעצמנו להתנהג גם במעשה לפי המחשבה זו. הלא יוכל להולד מזה ח"ו הריסת כמה יסודות התוה"ק ר"ל. ובנקל יוכל להלכד ח"ו ברשת היצר שיראה לו היתרא עפ"י מחשבה זו דרך משל להרהר בד"ת בשאט נפש אף במקומות המטונפי'. אחר שיוקבע אצלו תחלה שהכל אלהות גמור. ורז"ל הפליגו בזה מאד וכרתוהו ברוח קדשם מהיות לו חלק לעה"ב ר"ל. כמ"ש (ברכות כ"ד ב') שבכלל כי דבר ה' בזה הוא גם המהרהר ד"ת במבואות המטונפים. וממילא נשמע סיפי' דהאי קרא הכרת תכרת וכו' ופירשוהו ז"ל בפ' חלק (צ' ע"ב הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב. ועוד כמה טעיות שיוכל לצא' ח"ו אם היה נקבע ההנהגה במעשה עפ"י זה הדרך. וזה שהביאני להכנס לדבר בזה הענין ולהזהיר ולהרחיק מטעות שיוכל להולד מזה ח"ו. ולהבין על בוריו כל מה שרמזו לנו רז"ל בזה והנם ככל דרכי ה' הישרים. ועת לעשות:

פרק ד'

ולהשב הדבר על מכונו. נבאר מאמר קדישין רז"ל שמבואר בע"ח לוקח מהתקוני' בכ"מ. שהוא ית"ש ממלא כל עלמין בהשוואה גמורה. והרי מצינו שגם בעולמות העליונים כל עולם חלוק ומשונה מחבירו בבחי' שונים. בענין התחברותו ית' אליה'. וכמ"ש בהקדמת התקונים דעשר ספי' דאצילו' מלכא בהון איהו וגרמי' חד בהון אינון וחייהון חד בהון מה דלאו הכי בע"ם דבריאה דלאו אינון ואיהו חד וכו'. וע' בע"ח שער השתלשלות הי"ס בריש סדר האצילות בקיצור כתב שא"ס ב"ה בבחי' התלבשותו והתפשטותו בכל העולמות אינו נוגע ודבק זולתי בעול' אצילות לבד ולא בבי"ע ולכן משם ולמטה ישתנה מהותם. ושם בשער דרושי אבי"ע פ"ז בפי' מאמר התקונים הנ"ל כ' שאצילות כולו גם בחי' הכלים נק' אלהות גמור משא"כ בבי"ע ע"ש. וכן מבואר שם החילוק העצמי שבין האצילו' לג' העולמות בי"ע בענין האלהות ע"ש בריש שער ציור עולמות אבי"ע בהקדמ' הרח"ו ובשער השתלשלות הי"ס פ"ג. ושער הצלם פ"א. ושער השמות פ"א. ושער סדר אבי"ע פ"ב וריש פ"ג. וכיוצא כמה חלוקי בחי' וענינים שונים בין העולמות פרטי פרטים. המבואר בכל הזוהר ודברי הארי"זל. וע' היטב בסוף ס' ארבע מאות שקל כסף בענין ידיעתו ית"ש מקודם במעשי האדם. שחילק הארי"זל בזה בין העולמות. ויתר על כן שמצינו כמה מקראות כמו אל עליון. יושב בשמים. אשר אלמלא מקרא כתוב א"א לאומרם. וכן מנו רז"ל עשר קדושות. וג' מחנות מקודשות. זו למעלה מזו: אבל אמיתת הענין. הט אזנך ולבך תשיב ותלך לבטח:

כי מבואר בכ"מ בזוהר. שאדון יחיד א"ס ב"ה ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. והיינו שמצדו ית' נקרא בבחי' ממלא כל עלמין. ומצדנו כפי אשר נצטוינו בתוה"ק בענין הנהגותינו בתורה ומצות. וכפי השגתנו בחוש. נקרא ית"ש בבחי' סובב כל עלמין. שבחי' ממלא כל עלמין הוא כבוד אלהים הסתר דבר מצדנו: והענין כי ודאי האמת. שמצדו יתב' גם עתה אחר שברא וחידש העולמות ברצונו הוא ממלא כל העולמות והמקומות והבריות כלם בשיווי גמור ואחדות פשוט. ואין עוד מלבדו כמשמעו ממש. וכמ"של ממקראות מפורשים ובשם הרוקח ז"ל. וכמו שתקנו לנו קדמונינו ז"ל לומר קודם התפלה אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם. ר"ל אף שכבר נבראו העולמות ברצונו הפשוט יתב'. עכ"ז אין שום שינוי והתחדשות ח"ו ולא שום חציצה מחמתם בעצמות אחדותו הפשוט. והוא הוא גם עתה כקודם הבריאה שהיה הכל מלא עצמות א"ס ב"ה גם במקום שעומדים העולמות עתה. ולבך תשית לדברי קדוש ה' רבינו שמואל אביו של הקדוש ר"י חסיד בשיר היחוד שחיבר. ביחוד יום ב' אין קצה כו' ואין תוך מבדיל בינותיך כו' ע"ש. וביחוד יום ג' סובב את הכל ומלא את כל. ובהיות הכל אתה בכל כו' ע"ש עוד בזה:

וז"ש רז"ל בהדברים שדימו התחברותו יתברך להעולמות. להתחברות הנשמה להגוף מה הנפש טהור' בגוף אף הקב"ה טהור בעולמו (וי"ר סו' פ"ד) ר"ל כענין הנשמה אף שמתפשט' בכל פרטי אברי האדם. הנקיים וגם המלאים לכלוך טינופת וזוהמא. ועכ"ז אינם חוצצים כלל לענין טהרתה ובקדושתה וטהרתה עומדת. כן הענין. אם שהוא יתב' ממלא את כל. וכל המקומות. מקומות הטהורים והמקודשים ואשר איננם טהורים. אעפ"כ אינם חוצצים כלל ולא גורמים שום שינוי חלילה לקדושת טהרת עצמותו ואחדותו הפשוט יתב'. וז"ש (מלאכי ג) אני ה' לא שניתי. וכמ"ש בתז"ח דף פ"ח סוף ע"ד וכל ישראל דקבילו מניה אורייתא אינון עבדין לי' אחד בה ובכל אתוון ושמהן קדישין דילי' ובכל משריין עלאין ותתאין דאתבריאו בהו ובכל בריין עלאין ותתאין. ולעילא מכלהו אחד ולתתא מכלהו ומלגאו דכלהו ומלבר דכלהו איהו אחדכו' הכי איהו מלגאו דכל עלמין כמו מלבר דכל עלמין לא אשתני כו':

הגהה: ולפי מה שיתבאר אי"ה להלן ענין החילוק שבין הב' שמות הוי"ה ואלקים. שהשם אלקים פירושו מורה על הבחי' אשר מצדנו. לזאת אמר אני ה' לא שניתי. וע' תקונים ת"ע בענין האודנין אמר וארבע אתוון דאינון הוי"ה איהו לא אשתני בכל אתר כו' שינויין אינון במאני דגופא אבל ביה ליתי שינוייא כלל הה"ד אני ה' לא שניתי:

פרק ה'

אבל עכ"ז הן הן גבורותיו ונוראותיו ית"ש. שאעפ"כ צמצם כביכול כבודו ית' שיוכל להמצא ענין מציאות עולמות וכחות ובריות נבראים ומחודשים בבחי' שונים וענינים מחולקים וחילוקי מקומות שונים מקומות קדושים וטהורים. ולהיפך טמאים ומטונפים והוא הבחי' אשר מצדינו. היינו שהשגתנו אינה משגת בחוש רק ענין מציאותם כמו שהם נראים שעפ"י זאת הבחי' נבנו כל סדרי חיוב הנהגתינו שנצטווינו מפיו ית' חק ולא יעבור. ומצד זאת הבחי' הוא שדימוהו רז"ל כביכול כענין הנשמה אל הגוף וכמ"ש בזוהר שהוא ית' הוא נשמתא דכל עלמין שכמו שבאדם לא נראה בחוש רק הגוף והנשמה אף שהיא מלאה את כל הגוף היא בבחינת הסתר לעיני בשר ונגלית לעיני שכל. כן כפי השגתינו הנגלית נראה מציאות העולמות והבריות כולם ושהוא ית"ש מתפשט ומסתתר כביכול בפנימו' כולם להחיות' ולקיימם כענין הנשמה שמתפשטת ומסתתרת בפנימו' כל פרטי חלקי אברי הגוף להחיותו. וכל השמות והכנוים והתארים והמדות עליו יתב' שמצינו בתוה"ק כולם מדברים מצד זאת הבחי' כפי שהוא מצדינו וסדרי חיוב הנהגותינו שהוא מצד התחברותו ית' אל העולמות שמצדם ועל ידיהם נמשך כל השינוים של פרטי סדרי ההנהגה כולם כמש"ל בשער ב':

וז"ש בהקדמת התיקונים הנ"ל דע"ס דאצילות מלכא בהון איהו וגרמי' חד בהון אינון וחייהון חד בהון מה דלאו הכי בע"ס דבריאה דלאו אינון ואיהו חד לאו אינון וגרמיהון חד ועלת על כולא הוא נחית בעשר ספירן דאצילות ונהיר בע"ס דבריאה ובעשר כתות דמלאכייא ובעשר גלגלי דרקיעא. ולא אשתני בכל אתר רמז לב' הבחי' הנ"ל כמבואר ובב"ר פ"ד אמרו כשהוא רוצה הלא את השמים ואת הארץ אני מלא וכשהוא רוצה היה מדבר עם משה מבין שני בדי הארח. ארחב"א פעמים שאין העולם ומלואו מחזיקים כבוד אלהותו פעמים שהוא מדבר עם האדם מבין שערות ראשו כו' וכ"ה בשמות רבה פ"ג. רמזו ג"כ לאלו ב' הבחי' כמבואר למבין:

ולכן נקרא הוא יתברך בכל דברי רז"ל בשם הקדוש ברוך הוא. פי כללו בזה השם הנכבד. אלו הב' בתי' יחד. כי קדוש פירושו מובדל ונעלה. והוא כפי אשר מצדו יתב' שהוא באמת מופרש ומובדל ומאד נעלה מכל עניני החילוקים ושנויים חלילה רק הכל מלא אחדות גמור לבד בהשוואה גמורה ומרומם מעל כל ברכה ותהלה ואיננו צריך להתברך ח"ו וע' תיקונ' ת"ע ק"ל סוף ע"א וגם לא שייך כלל לפי זאת הבחי' שום ענין תוספת ורבוי ברכה. כיון שהכל אחדות פשוט לבד כקודם הבריאה. וכמ"ש (ישעיה מ') ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש. שזה הכתוב נאמר על עצמות אחדותו יתב' כידוע ברע"מ ותקונים ומצד בחי' השגתנו מציאות הכחות והעולמות. הוא נקרא ברוך כביכול מצד התחברותו יתב' אליהם. כי הם הצריכים לענין התוספת ורבוי ברכה ושפע ע"י מעשי האדם הרצוים כמש"ל בשער ב'. וזהו הקב"ה ר"ל שהוא מצדו ית' קדוש והוא הוא עצמו נקרא ברוך כביכול מצדנו והכל א'. וע"ז הבחי' שמצדנו הוא שנאמרו המקראות. אל עליון. יושב בשמים. והרבה כיוצא:

נפש החיים