ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

סתימת חלון משום היזק ראיה ;">

דף הבית בית מדרש מדורים חמדת ימים הלכה פסוקה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כסלו תשס"ז

סתימת חלון משום היזק ראיה


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
רויטל בת לאה

נערך על ידי הרב יואב שטרנברג
תיאור המקרה: שני הצדדים הם שכנים בבניין רב קומות. לפני מספר שנים החליטו כל הדיירים לאפשר הרחבה של כל דירה על שטחים משותפים של התושבים, ואכן הרחיבו בפועל את דירותיהם. הנתבע פתח חלון בקיר של חלק ההרחבה, הנמצא בזווית ישרה לחלון של מטבחו של התובע, ולכן יכול הנתבע להסתכל בקלות למטבחו של התובע דרך חלון זה.

יש לציין, שלנתבע ישנו חלון אחר, בסלון שלו הקיים מאז בניית הבניין, וגם ממנו ניתן להסתכל לתוך המטבח של התובע, ואף לחלקים אחרים של הדירה, אבל ההסתכלות משם דורשת מאמץ, והיא פחות מטרידה, הואיל ומדובר בחלון רחוק יותר מהמטבח של התובע.

התביעה : התובע טוען שהוא לא הסכים לפתיחת החלון כלל, והחלון המדובר מזיק אותו בראייה. הוא תובע מהנתבע לסתום את החלון.

תשובת הנתבע: הנתבע טוען שהתובע הסכים לפתיחת החלון. הוא מודה אמנם, שלאחר שהתובע ראה את המיקום של החלון, והבין שיהיה אפשר להסתכל משם לדירתו, חזר בו התובע מהסכמתו, אולם הנתבע טוען, כי מאחר שהוא כבר פתח חור בקיר קודם שחזר בו התובע, אין לתובע זכות כעת לדרוש סתימת החלון.

פסק הדין : בית הדין קבע שהנתבע מחוייב לסתום את החלון, על מנת למנוע היזק ראייה. והתובע אינו חייב לפצות את הנתבע על ההוצאות שהוציא לפתיחת החלון או לסתימתו.

הנימוקים: המשנה במסכת בבא בתרא (דף ס.) אומרת:
"לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון; היה קטן - לא יעשנו גדול, אחד - לא יעשנו שנים".

הגמרא מסבירה, כי למרות שאחד השותפים כבר היה יכול להסתכל לשטחו של השני מחמת החלון הראשון, אין לו רשות לפתוח חלון נוסף, משום שהוא מרבה את היזק הראייה.

בנידון דידן, היה מקום לומר, כי היות שהנתבע יכול ממילא לראות את דירתו של התובע דרך החלון הקיים כבר בסלון, ואף ניתן לראות בו חלק גדול יותר של הדירה מאשר דרך החלון החדש, אין בחלון החדש משום הוספת היזק ראייה. אלא שיש לומר, שאף שהנתבע יכול להסתכל דרך החלון שבסלון לתוך דירתו של התובע, התובע אינו מרגיש כל כך שמסתכלים עליו משם, ולכן בפועל התובע אינו מצמצם את פעילותו באותם חלקים של הדירה שניתן להסתכל עליהם. אבל מחמת שהחלון החדש קרוב מאוד למטבח של התובע, התובע מרגיש שהוא חשוף יותר לדירת התובע, ולכן בפועל הוא ממעט את השימוש במטבח מחמת החלון החדש, ויש כאן תוספת היזק.

היה מקום לתלות טיעון זה במחלוקת הראשונים, אם היזק ראייה נובע ממיעוט התשמיש של הניזק משום שהתובע מסתכל עליו, או שעצם ההסתכלות של המזיק נחשבת נזק. שלפי הצד הראשון יש לומר שהחלון החדש גורם למיעוט תשמיש אצל התובע, ואילו לפי הצד השני הכול תלוי ביכולת של הנתבע להסתכל, וזו לא גדלה בעקבות פתיחת החלון החדש. אבל בית הדין הכריע, שלא מסתבר כלל לומר, שאם הניזק אינו מרגיש פגיעה מחמת ההסתכלות, יחשב הדבר להיזק ראיה, ולכן לכולי עלמא ברור שיש להגדרת היזק ראייה תלות בשאלה עד כמה הניזק מושפע מההסתכלות של המזיק, והמחלוקת היא רק אם הנזק הוא במניעת ההשתמשות של הנתבע, או בעצם העובדה שהנתבע מרגיש שמסתכלים עליו. ולכן בנידון דידן - לכולי עלמא נאמר שיש בחלון החדש משום תוספת היזק ראייה, ויש להתבסס על דברי המהריט"ץ (בתשובה סימן רנג ד"ה ולענין) שכתב לגבי שאלת קביעת היזק ראייה: "והכל לפי ראות עיני הדיין ורוחב בינתו".

לכן, ברור שהנתבע אכן מזיק בראיה לתובע. אלא שלדבריו של הנתבע, שהתובע הסכים לפתיחת החלון, יש לדון בשאלה אם התובע רשאי לחזור בו מהסכמתו, דהיינו אם לנתבע יש חזקה להזיק בראייה.

דין זה שנוי במחלוקת ראשונים, והכרעת השולחן ערוך (חושן משפט סימן קנד סעיף ז) היא שיש חזקה להיזק ראייה. יש לציין, שבנידון דידן, ישנן סיבות לומר שגם הראשונים החולקים יודו שיש חזקה - מדובר בחלון שאינו גדול במיוחד, ויש לו תריס, כך שהוא אינו פתוח כל הזמן, וניתן לדעת מתי הוא פתוח.

אלא, שטענתה הנתבע, לפיה התובע הסכים לפתיחת החלון, מוכחשת מפיו של התובע. הואיל ובטענות הצדדים ישנה הכחשה בשאלה אם נתן התובע את הסכמתו לפתיחת החלון, יש לדון בשאלה על מי חובת ההוכחה. שאלה זו תלויה בשאלה מיהו המוחזק.

הגמרא במסכת בבא בתרא (דף כ:) אומרת:
"משנה: לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו, ולא רפת בקר; באמת, ביין התירו, אבל לא רפת בקר. גמרא: תנא: אם היתה רפת קודמת לאוצר - מותר. בעי אביי: כיבד וריבץ לאוצר, מהו? ריבה בחלונות, מהו? אכסדרה תחת האוצר, מהו? בנה עלייה על גבי ביתו, מהו? תיקו. בעי רב הונא בריה דרב יהושע: תמרי ורמוני, מאי? תיקו".

המשנה אומרת, שפתיחת חנות של צבעים מזיקה לאוצר, ולכן אסור לפתוח חנות כזו מתחת לאוצר של חברו. בברייתא בגמ' מבואר, שאם קדם בעל החנות ופתח לפני שעשה השכן שמעליו אוצר, אינו חייב להרחיק. הגמ' מביאה מספר מקרים גבוליים, הקשורים לשאלה מה נקרא תחילת עשיית האוצר, ונשארת בתיקו.

הרמב"ם (הלכות שכנים פרק ט הלכה יג) והשולחן ערוך (חושן משפט סימן קנה סעיף ג) פוסקים, שבמקרי ספק אלו, אם פתח בעל החנות את החנות, אין בעל האוצר יכול לחייבו להרחיקה. דהיינו שבספק אומרים שאם כבר עשה את המזיק את הנזק, הרי הוא נחשב למוחזק.

אלא שדברים אלו נסתרים מפסק אחר של הרמב"ם והמחבר, שכתבו (הלכות שכנים פרק ח הלכה ז; שו"ע חושן משפט סימן קנג סעיף יז) שאם היה לראובן כותל, ושמעון קדח חורים בכותל ונעץ בו קורה, צריך שמעון להוכיח שראובן לא מחה בו בזמן הנעיצה - הרי שלמרות שהקורה כבר נעוצה בכותל, חובת ההוכחה על שמעון בעל הקורה, ולא על ראובן בעל הכותל.

על סתירה זו עמדו כבר האחרונים - בכנסת הגדולה (הגהות לטור סימן קנה אות נא) ובנתיבות המשפט (סימן קנג ס"ק יד), ועיין שם מה שתירצו.

מסקנתו של בית הדין היא, שהשאלה על מי מוטלת חובת ההוכחה אם הייתה מחילה תלויה במחלוקת אחרונים, וזהו ספקא דדינא. מספק, אין אפשרות לחייב את הנתבע לסתום את החלון.

צד נוסף שיש לדון בו, נובע מהעובדה שיתכן שהסכמתו של התובע היתה הסכמה בטעות. שהרי, הנתבע עצמו הודה שאילו היה התובע מבין מראש את משמעות פתיחת החלון, לא היה מסכים.

מדברי הראשונים עולה, שלא מספיק שהניזק ימחל למזיק, אלא שהוא צריך להבין את ההיזק קודם שימחל. וכך מסיק הסמ"ע (סימן קנג סק"ג): 'מכי אתברר ליה היזקו ושתק'. על כן, בנידון דידן, יש לומר שמדובר במחילה בטעות, ולכן על הנתבע לסתום את חלונו כדי למנוע היזק ראייה.

על כן, מסקנת בית הדין היא, שעל הנתבע לסתום את החלון. ולכאורה, היות שהנתבע הוציא את ההוצאות על בניית החלון על סמך הסכמתו של התובע, יש לדון אם יש לחייב את התובע לכסות הוצאות אלו מדינא דגרמי.

על פי טענתו של הנתבע, שהתובע אכן הסכים מראש לפתיחת החלון, יש מקום רב לחיוב התובע בהוצאות אלו. אלא, שהתובע מכחיש, וטוען שמעולם לא הסכים לפתיחת החלון, ומספק אין אפשרות לחייב את התובע לשלם, שהרי המוציא מחברו עליו הראיה.

ואין לומר שכל זמן שהתובע לא משלם לנתבע, יכול הנתבע לומר שאינו רוצה להוציא הוצאות נוספות לסתימת החלון, משום שהרי היזקו ברור ואילו חיוב התשלומים הוא רק מסופק. ועל כגון זה כותב היד רמ"ה (בבא בתרא פרק ב אות צט):
"שמע מינה, דמאן דמחייב לשלומי מידי לחבריה, או למעבד ליה מידי על כל פנים, ומספקא לן אי מחייב חבריה למיתב ליה דמי ואי לא, מחייבינן ליה לדיליה למעבד מאי דברירא לן דמחייב למעבד או לשלומי, ודמי - אמרינן ליה אייתי ראיה ושקול".

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il