כאשר פרץ מרד המכבים, שהתחיל על-ידי מתתיהו ובניו, רוב העם היה נבוך והיסס ולא נקט עמדה ברורה. היו כאלה שהתנגדו למרד. הם לא האמינו שיש סיכוי להצליח. הם סברו שהוא יביא לאסון. היו כאלה ששמחו בליבם, אבל לא העזו להצטרף. רק מעטים הצטרפו למורדים ולממרידים.
אולם היונים המשיכו בשלהם, הם הלכו ממקום למקום וניסו לכפות את העם להשתחוות לצלם. היו אנשים שנהרגו מפני שלא רצו לעבוד עבודה-זרה. כך היה עם חנה ושבעת בניה. המתים הללו גרמו לתסיסה גוברת והולכת ובכל פעם שנהרג יהודי על שלא השתחווה לצלם, השתחוו עוד יהודים אל המורדים. אחרי כל אירוע של הריגת יהודי בשל שמירת דתו, גברה התסיסה והמרד הלך והתפשט. לאט לאט התערער ביטחונם של היוונים, הם ראו שהמנהיגות של העם, שהיתה איתם, הולכת ומאבדת את השליטה על העם, נוצרו התנגשויות בין היוונים לבין המכבים המורדים, ומפעם לפעם גברה יותר ויורת ידם של המכבים, עד שנאלצו היוונים לוותר על השלטון בארץ-ישראל.

בשלבים הראשונים של מרד המכבים, התחושות היו קשות מאד. היה נראה שאין כל סיכוי להצליח. כיצד מעטים כל-כך יצליחו להילחם בצבא היווני הגדול. המכבים סבלו אבידות רבות וכל הרוג היה אסון נורא, אולם הם לא ראו ברירה אחרת לפניהם, הרי מחויבים למסור את הנפש ולא לעבוד עבודה-זרה. ובשעת הגזירה, כאשר רוצים להעביר את ישראל על דתם, מחויבים ישראל למסור את הנפש אפילו על מנהג בלבד וכל שכן על כל מצווה ומצווה. לא עמדה בפניהם ברירה אחרת, אלא למחות, למרות שהסיכויים להצליח היו קלושים מבחינת יחסי הכוחות. אבל, כמובן, האמונה והתקווה קיננו בלב, שבע"ה, גם מעטים יכולים לנצח את הרבים והגיבורים.
אך עד שההצלחה החלה להאיר פנים לקח זמן. עברה על המכבים תקופה קשה מאד. הם נרדפו על-ידי היוונים וגם היהודים המתייוונים נידו אותם וגרמו לדה-לגיטימציה של המכבים. אבל כאמור, בעצם המכבים לא יכלו שלא למרוד. לא היתה להם אלטרנטיבה. הברירה להשתחוות לפסל לא באה בחשבון והם המשיכו במרדף ולאט לאט קצרו הצלחות ונוספו אליהם עוד יהודים לוחמים, עד שהדפו את היוונים מהארץ וחזר השלטון לישראל בארץ-ישראל.
מאז אנו חוגגים את ימי החנוכה להודות ולהלל על הניסים ועל הנפלאות שעשה לנו הקב"ה בימים ההם בזמן הזה.