ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חכמתו של יוסף ;">

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית מקץ Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כסלו תשס"ז

חכמתו של יוסף

מתוך "קול צופיך" גיליון 385



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

וייקץ פרעה - ויישן
פרשת השבוע פותחת בחלומו של פרעה, (בראשית מא, א-ג) "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר. וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ. וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר. וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה". אחרי שחלם פרעה את החלום הראשון עם הפרות הוא התעורר משנתו, אך כנראה שלא התרגש מהחלום וחזר לישון על משכבו, כמו שכתוב (שם, ה-ז) "וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד" וכו'. והתורה מדגישה שפרעה חזר לישון, כדי ללמדנו שלא ננהג כמותו, כי אין דרכם של עם ישראל כן, אלא דרכם של ישראל מיד כשמתעוררים משנתם להתגבר כארי ולקום ללמוד תורה. ומעלת לימוד התורה בלילה לפני התפילה, גדולה ועצומה לאין ערוך. גם יעקב אבינו - לאחר שחלם על סולם מוצב ארצה ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו, הוא התעורר ומייד למד משניות, כמו שכתוב (בראשית כח, טז) "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ", ודרשו חז"ל (ב"ר פר' סט): ממשנתו, דהיינו כשהתעורר, ישב ולמד תורה. גם על הפסוק (בראשית לא, מ) "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי", דורשים חז"ל שיעקב אבינו היה לומד ביום ובלילה ללא הרף. ביום היה לומד תורה שבכתב, ובלילה תורה שבעל פה. מכאן אנו למדים על מעלת לימוד התורה בכל עת, ואפילו כשמתעוררים משינה בלילה.

שמעתי עליך "לאמר"
כשחלם פרעה את חלומותיו, קרא לכל חרטומיו וכל אחד פתר לו את החלום בדרכו, אבל הוא לא קיבל את פתרונותיהם. והסיבה לכך היא, מכיון שבשעה שחלם פרעה את חלומו, הוא גם חלם את פתרונו, אבל מייד כשהוא התעורר שכח את פתרון החלום, ולכן כל הפתרונות ששמע לא תאמו את מה שהוא זכר שפתרו לו בחלומו. אח"כ קרא פרעה ליוסף בהמלצת שר המשקים וביקש ממנו לפתור לו את חלומו. וכך כתוב: (שם, יד) "וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ. וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹקִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה". ויש לשאול מדוע כתוב שאומר פרעה ליוסף "שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו", היה די לכתוב 'שמעתי עליך שאתה פותר חלום'? זאת ועוד, מה הביאור במה שענה לו יוסף " לאמר בלעדי ", היה די לכתוב 'ויען יוסף את פרעה בלעדי' וכו'?
אלא מסביר גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבא"ח זיע"א, שבזמנם היו כל מיני אנשים המתחזים לפותרי חלומות, ומפרסמים את עצמם, והיו עומדים ברחוב כדרך הרוכלים עם דוכן וצועקים "כאן פותרים חלומות"! ופרעה פנה ליוסף לפי הרגילות של אנשי המקום, ואומר לו שמעתי עליך "לאמר" שאתה יודע לפתור חלום כמו כולם, ואתה נמנה בין אותם רוכלים, ובודאי בבית האסורים פרסמת עצמך כפותר חלומות, כי אחרת מהיכן ידע שר המשקים לגשת אליך ולספר לך את חלומו. אמר לו יוסף "לאמר בלעדי אלוקים" וכו', כלומר, אינני עוסק בדבר זה ואיני מפרסם את עצמי כלל, אלא "אלקים יענה את שלום פרעה", ולא מכחי ומחכמתי יבוא פתרונך, אלא הכל מאתו יתברך.

שפת לא ידעתי - אשמע

הפרשה פותחת בחלומו של פרעה, (בראשית מא, א) "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר " וכו'. והנה, כשמספר פרעה ליוסף על דבר חלומו הוא אינו מזכיר שעמד "על היאור" אלא "על שפת היאור", כמו שכתוב (שם בפסוק יז) "וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף בַּחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל שְׂפַת הַיְאֹר ". כיון שהיאור היה אלוה בעיני המצרים, חשש פרעה לומר שבחלומו עמד על היאור, ועל כן אמר שהוא עמד על שפת היאור. אבל כשיוסף פתר את החלום לפרעה, הוא רמז לו שאינו מדייק בדבריו, ובחלום הוא באמת עמד "על היאור". וזהו שאומר דוד המלך ע"ה בתהלים (פא, ו) "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע" - אומר דוד המלך ע"ה כששמע יוסף את חלומו של פרעה אמר לו, דע לך שחלמת שאתה עומד על היאור ולא "על שפת היאור", ו"שפת" שאתה פרעה אומר – לא ידעתי. אמר לו פרעה מנין לך זאת, וכי היית עמי במיטתי בחלומי ? אמר לו יוסף, שהבין זאת מתוך דבריו, "שפת" - לא ידעתי, אבל כעת "אשמע" שבאמת היית על היאור. ואומרים חז"ל שבא המלאך גבריאל וגילה ליוסף את דבר חלומו של פרעה.

עצת יוסף למצרים לשמר את התבואה
כשפתר יוסף את חלומו של פרעה, הוא ייעץ לו מה לעשות כדי להציל את ארצו מחרפת הרעב שתבא עליהם. ונתן יוסף הוראה לכל המצרים לצבור אוכל ולהתכונן לשבע שנות הרעב, ובנוסף, ציוה יוסף על המצרים למול את עצמם. והנה, מייד אחרי שכלו שבע שנות השבע, עדיין היה לחם בכל מצרים, כי עשו כדבר יוסף, אך כעבור זמן תם האוכל ובאו המצרים וזעקו לפרעה שהם עלולים למות ברעב, ושלח אותם פרעה ליוסף. וכך כתוב: (שם, נג) "וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיְהִי רָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם. וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ". ויש להבין, מדוע רעבו כל המצרים הרי בכל ארץ מצרים היה לחם? על זה מבאר רש"י, וז"ל: "ותרעב כל ארץ מצרים - שהרקיבה תבואתם שאצרו חוץ משל יוסף". ומדוע הרקיבה התבואה של המצרים? על זה אומר רש"י בהמשך: "אשר יאמר לכם תעשו - לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו, וכשבאו אצל פרעה ואומרים כך הוא אומר לנו, אמר להם למה לא צברתם בר, והלא הכריז לכם ששני הרעב באים, אמרו לו אספנו הרבה והרקיבה, אמר להם אם כן כל אשר יאמר לכם תעשו, הרי גזר על התבואה והרקיבה, מה אם יגזור עלינו ונמות", עכ"ל.
(והנה, על עצם העצה של יוסף שימולו את עצמם נחלקו רבותינו, ויש הטוענים שלא כהוגן עשה ונענש על כך שמת עשר שנים לפני אחיו קודם זמנו, והיינו משום שהרי אסור למכור מזוזה לגוי ואפילו פסולה, שמא יתלה אותה בדלתו לשמירה ויצא מזה מכשול כי יחשבו הרואים שיהודי גר כאן ויסמכו עליו בעניינים שאין לסמוך על הגוי. ורק בית מזוזה שגוי קונה לחברו היהודי, התירו. ומסופר על ארטיבן (הקיסר), ששמע על רבי יהודה הנשיא שבאר"י שחכם גדול הוא ועשיר מאד, ורצה לשלוח לו מתנה יקרה, ונתן לו מרגלית שלא נמצא כמוה ליופי. שלח לו רבנו הקדוש מזוזה כשרה בנרתיק נאה. התרעם המלך מאד על המתנה, ושלח לרבנו: מה זאת עשית, אני שלחתי לך דבר שאין שווה לו בעולם, ואתה שולח לי דבר שאפשר לקנותו במטבע אחד. ענה לו רבי: חפצי וחפציך לא ישוו בה, ולא עוד, אלא אתה שלחת לי דבר שעלי לשומרו, שלא יגנב, שהרי כל העולם שמע שהקיסר שלח לי מרגלית יקרה עד מאד ואצטרך לשמור עליה מגנבים, אבל אני שלחתי לך מזוזה שקובעים בפתח הבית והיא תשמור עליך גם כשאתה ישן, שנאמר 'בהתהלכך תנחה אותך' - בעולם הזה, 'בשכבך תשמור עליך' - בשעת המיתה, 'והקיצות היא תשיחך' - לעתיד לבא" – ושם שנתן רבנו מזוזה לגוי הענין שונה, כי מפני כבוד המלכות עשה כן, וידע שלא ישתמש בזה ויאמר שהוא יהודי - עיין ירושלמי פאה פ"א דף ד' ע"א).

למה תתראו – והצנע לכת עם אלוקיך
יעקב אבינו שולח את בניו למצרים להביא שבר לרעבון הנורא שפקד את ארץ ישראל, וכך כתוב (שם, מב, א) "וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ". וביאר רש"י: "למה תתראו - למה תראו עצמכם בפני בני ישמעאל ובני עשו כאלו אתם שבעים, שבאותה שעה עדיין היה להם תבואה". כלומר, ראה יעקב אבינו שהברכה שרויה בביתו יותר מכל הארצות שמסביב, ובזמן שהתבואה של כל העולם התקלקלה, בביתו של יעקב היא נשמרה בטריותה, לכן אמר יעקב אבינו לבניו שלא טוב הדבר להראות לכל העולם את מעלתם, כדי שעין הרע לא תזיק להם.
פעם היתה בירושלים העתיקה תקנה שבחורי ישראל לא יאחרו מלהתחתן אחרי גיל 20, וכל זה משום שרצו לשמור על קדושת המחנה, וכל בחור שהתעכב מלהתחתן אחרי גיל 20, היו מגרשים אותו מירושלים העתיקה. וגם היתה תקנה שכל בנות ישראל מגיל 12 לא תלכנה ברחובות העיר העתיקה ללא ליווי אחד מקרוביה המבוגרים, והכל כדי לשמור על קדושת המחנה מכל משמר. כמו כן, אסרו על נשות ישראל ללבוש את כל תכשיטיהן, והיה עליהן ללכת בצניעות המרבית, והכל כדי שלא יתנו בהם הגויים את עיניהם, וכמו שלימד יעקב אבינו את בני ביתו, וכנ"ל.

"מרגלים אתם" - הסוואה של יוסף
כשבאו אחי יוסף לפניו, הוא הכירם אבל הם לא הכירוהו, ומייד הוא פונה אליהם בדברים קשים, ואומר להם שהם מרגלים, וכמו שכתוב: (שם, ח-ט) "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וכו', וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ. וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם". ויש להבין, מדוע קרא יוסף לאחיו בביטוי של גנאי בשם "מרגלים"? ועוד מדוע היה צריך מייד לפנות אליהם "קשות"? ונראה לבאר, שיוסף ידע והכיר בפקחותם של אחיו, וידע שהם יתפלאו לראות את שליט מצרים שצבע עורו לבן בניגוד לכל המצרים שהיו שחורים כפחם, וחשש שיחקרו את אנשי הארץ על כך ויספרו להם שהגיע למצרים כעבד ועלה לגדולה, וכך יגלו שהוא יהודי והוא יוסף, לכן מייד הכריז עליהם שהם מרגלים, וכל המצרים שהיו מעריצים את יוסף מייד יחשדו בהם שכדבריו כן הוא, וכשישאלו האחים שאלות את אנשי הארץ לא ירצו לגלות להם מאומה, וכך "חסם" בפניהם את האפשרות לגלות את זהותו. ולפי זה, כיון שיוסף רצה להסוות את עצמו ביותר, לא יכל לדבר אתם בקולו שמא יגלוהו, על כן דיבר אתם בצעקות, כדי שקולו ישתנה, ובשפת ארץ מצרים ולא בשפתם כדי שאחֵר יתרגם.

חובת חשבון הנפש
פרשתנו מלמדת אותנו את החובה הגדולה המוטלת על כל אחד לערוך חשבון נפש עם עצמו תדיר. הנה כשאסר יוסף הצדיק את אחיו בטענה כי הם מרגלים כתוב (שם, טז) "וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם - וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים - אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם". אחי יוסף יכלו לתלות את התקרית שלהם בסיבות שונות, ברשעותו של השליט וכל כיוצא בזה, אבל הם לא עשו כן אלא מייד תלו זאת בעצמם ובחטאם במכירת יוסף, וכמו שכתוב (שם, כא) "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת".
צריך כל איש ישראל לדעת שהקב"ה שולח עליו מדי פעם יסורים כדי לעורר אותו ממעשיו הרעים. והגמרא בברכות אומרת (דף ה' ע"א): "אמר רבא ואיתימא רב חסדא אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה', פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו".
שואל מרן הרב חיד"א זצוק"ל, כיצד יתכן שאדם יפשפש בכל מעשיו ולא ימצא בהם איזה עוון שבגללו באה עליו הצרה הזאת, הרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא? ותירץ, כאשר אדם לא לומד תורה הוא אינו יודע מה עליו לעשות, וממה עליו להתרחק, ומנין ימצא את העוון שבגינו נענש. ואם פשפש ולא מצא - אות וסימן הוא לכך שלא למד תורה, ולכן יתלה בביטול תורה ויתחזק מעתה בלימודה.
ועוד מתרצים, ידוע שכל יסורים שמקבל אדם הם כנגד עוון שעשה באותו אבר שבו לקה (עיין רש"י שם ד"ה פשפש ולא מצא), מידה כנגד מידה. ואם לא מצא עוון מיוחד שהוא מבין שבגינו קיבל את היסורים שבאו עליו, יתלה בביטול תורה, משום שבתורה כלולים כל התרי"ג מצוות עשה ולא תעשה, וממילא אם לא למד כראוי, הוא ודאי פגם באותו האבר שעליו באו היסורים, ועל כן יתחזק בלימוד התורה שעליה נאמר (משלי ד, כב) "כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא" - כי אם היה לומד בודאי לא היה נענש, וכדברי הגמרא (שם): "אמר רבי שמעון בן לקיש כל העוסק בתורה יסורין בדילין הימנו שנאמר ובני רשף יגביהו עוף, ואין עוף אלא תורה שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו ואין רשף אלא יסורין שנאמר מזי רעב ולחמי רשף", ע"כ. ומשום כך, כל היכא שבאים יסורים על האדם, צריך קודם לפשפש במעשיו, ויחשוב אם למד כראוי, ורק אחר כך ילך לרופא, וגם אחרי שהולך לרופא יאמר שהוא שליחו של הבורא, ויתפלל שהרפואה שנותן לו הרופא תתאים למחלתו ורופא כל בשר ירפאהו ממחלתו.
ומעשה באדם אחד שהיה חולה ודרש בקרב רופאים רבים במקומות שונים בעולם, אך הם לא מצאו מזור למחלתו. והנה יעצו לו קרוביו שיחפש בכפר מסויים תרופה למחלתו. בצר לו הלך החולה לאותו מקום והנה הוא רואה כפר נידח ופשוט, וכשנפגש עם בני המקום שאל אותם אם נמצא בכפרם "פרופסור", אך הם התפלאו על השאלה וענו בשלילה. שאל אותם החולה: ואולי יש בכפרכם "דוקטור" המרפא חולים, אך שוב ענו לו בשלילה. שאל אותם החולה: א"כ מה אתם עושים כשיש אצלכם חולה? ענו לו: אנו נושאים עינינו למרום וזועקים יחד מקירות לבנו לקב"ה: "רפאנו ה' ונרפא הושיענו ונוושעה", וכך אנו מתרפאים. מיד הבין אותו חולה מדוע שלחוהו לכפר זה, כדי ללמד שהחולה צריך בתחילה לשוב בתשובה שלמה ולהתפלל לבורא עולם, ורק אח"כ לדרוש אצל הרופאים (ועיין בסידור 'קול אליהו' עמוד 938 תפילה כשלוקח תרופה. ועיין במסכת ברכות דף ס' ע"א, וכה"ח שם ס"ק טז).

ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, כשבאים ייסורים על הגויים, הם מייד מתריסים וכועסים, ומטילים את האשמה על אחרים; כך גם מצינו אצל בלעם הרשע שהכה את אתונו, אפילו אחרי הפלא הגדול שפתחה את פיה. אבל בשעה שבאים יסורים על עם ישראל, הם מתחרטים ושבים בתשובה שלמה.

דרכם של רמאים
מסופר על אדם אחד שהיה רמאי גדול, שיום אחד ביקש משכנו מחט ל"פרימוס" (כלי שמבשלים עליו) שלו לכבוד השבת שעומדת להכנס, ובמוצאי שבת החזיר לו את המחט שלקח ועוד מחט קטנה. שאל אותו שכנו והרי לא הבאתי לך אלא את הגדולה? אמר לו אותו רמאי: המחט הגדולה היתה בהריון וילדה אצלי בשבת, ויצאה המחט הקטנה. שמח אותו שכן וצחק בלבו על שגעונו של שכנו. לאחר כמה ימים ביקש ממנו כוס זכוכית, והחזיר לו את הכוס ועוד כוס קטנה, וטען כבראשונה, שהכוס הגדולה ילדה את הכוס הקטנה. וגם אותה קיבל השכן בשמחה. וכך עשה כמה פעמים עם כמה כלים. יום אחד בא אותו רמאי וביקש משכנו כלי יקר מזהב לקשט את שולחן האירוסין של בנו, והלה נתן לו בשמחה במחשבה שזה ה"עסק" המשתלם ביותר. לאחר כמה ימים ראה השכן ששכנו מתעכב ולא מחזיר לו את אותו הכלי, ובא אליו כדי לבקש אותו בחזרה. אמר לו הרמאי: הכלי שהבאת לי מת בעת הלידה וקברתי אותו. צעק עליו שכנו: וכי כלי יכול למות, והרי הוא דומם! אמר לו הרמאי: והרי בכל עת שהחזרתי לך חפץ קטן עם החפץ הגדול שהשאלת לי ואמרתי לך שהגדולה "ילדה" אותו, קיבלת זאת בשמחה, ולא אמרת לי שכלי הוא דבר דומם. מכאן שצריך להזהר ולהשמר מדרכם של הרמאים. בדרך זו נהג יוסף עם אחיו - בשעה שהחזירו האחים את הגביע, ואמרו ליוסף שהם אינם גנבים והרי הם באו מעצמם להחזיר לו את הכסף, אמר להם יוסף: שמא עשו כן כדי להראות לו את "נאמנותם" ואחרי כן ירמו אותו בדרכים קשות וכואבות בלקיחת הגביע.

חשיבות המספר 13
פעם התארחתי בחו"ל, והכינו לי מקום לישון בדירה אחת ששכנה בקומה גבוהה מאוד בבניין רב קומות. והנה בשבת כשחזרנו מבית הכנסת, ניגש אליי הגוי הממונה על המעליות והציע לי להכנס למעלית. אמרתי לו שאני לא אכנס, כי כל כוונתו בהפעלת המעלית היא לצורכי בלבד, ועל כן שמתי פניי לכיוון חדר המדרגות. תושבי המקום שליוו אותי לא היו רגילים לעלות הרבה קומות ברגל, והיה הדבר עליהם לטורח גדול, ולכן חלקם עלו במעלית, וחלקם עלו איתי במדרגות. ובכדי להסיח את דעתם מטורח הטיפוס במעלה המדרגות הרבות, דברתי איתם בדברי תורה וחידושים. והנה כשעברנו את הקומה ה-12, וכמעט ואין נשמה באפם של העולים איתי, אני שם לב שהקומה הבאה היא הקומה ה-14. שאלתי אותם, להיכן נעלמה הקומה ה-13? והם אמרו לי שאצל הגויים המספר 13 אינו טוב ולכן הם מדלגים עליו. אמרתי להם, אדרבה אצל היהודים המספר 13 הוא סמל של חסד ורחמים, כמו י"ג מידות של רחמים.

ופרצו חומות מגדלי
היונים פרצו י"ג פרצות בהיכל, י"ג פרצות בחיל, וי"ג פרצות בחומת העיר, כדי שיראו שהכל פרוץ.
ומדוע פרצו דוקא י"ג פרצות ? כנגד "אחד" (בגימטריה 13) – כי רצו לקעקע את האחדות בעם ישראל שאומרים בכל יום "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ובכדי לזלזל בקדושה של עם ישראל.
כל מטרתם של היוונים היתה להכניס טומאה, הם לא הרסו או שברו אלא טימאו, וכשהם מצאו שמן זית שנועד להדלקת המנורה הם לא שתו ממנו אלא טימאוהו, וגם את המנורה הם טימאו, ולכן כשבאו החשמונאים לבית המקדש הם הדליקו במנורה של בדיל בפשוטי כלי עץ שלא קיבלו טומאה (עיין במהרש"א שם). אחר כך כשהעשירו עשו מנורה של כסף, וכשהעשירו עוד יותר עשו מנורה של זהב.

בשלשה דברים נתקשה משה רבנו
חז"ל אומרים: שלשה דברים היו קשין לו למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו ואלו הן, מנורה וראש חדש, ומחצית השקל. מנורה דכתיב וזה מעשה המנורה, ראש חודש דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים, ומחצית השקל דכתיב "זה יתנו" – ומבאר רש"י (שמות ל, יג): "הראה לו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל, ואומר לו כזה יתנו" (ועיין מנחות כט ע"א, ולתוס' שם ד"ה שלשה דברים).

הראה לו מטבע של אש
ויש לשאול, מדוע הראה לו כמין מטבע של אש ולא מטבע רגילה ? ועוד, מדוע נתקשה משה רבנו להבין מהו מטבע של חצי שקל (במנורה מובן מדוע נתקשה שהרי קשה להבין כיצד ממקשה אחת יוצרים קנים ופרחים וכו'. וכן בקידוש החודש – קשה לדעת מתי ר"ח יהיה יום אחד ומתי יומיים, ואפילו הראב"ד שנוהג להשיג על הרמב"ם, כתב בהלכות קידוש החדש, שאינו בקיא בזה ולכן אין לו השגות), ואם אינו בקי בטיב המטבעות הוא יכול לבקש מציפורה אשתו שתראה לו כיצד נראה מטבע של מחצית השקל?
אלא משה רבנו לא הבין כיצד בדבר מועט מתכפר עוון העגל (עיין שיטה מקובצת שם). ועל כן היה צריך הקב"ה להראות לו מטבע בחזיון של אש, כדי להראות לו שאפילו מטבע קלה יכולה לכפר אם נותנים אותה לשם שמים בשמחה ובהתלהבות ובחשק כמו אש.
ואומר האלשיך הקדוש: כל אחד הביא דוקא חצי שקל ולא שלם, כסימן לאחדות של עם ישראל.

כשציוה הקב"ה את משה רבנו לבנות את המנורה, נתקשה בזה, ואמר לו הקב"ה (במדבר ח, ד) "וזה מעשה המנורה" – הראהו הקב"ה באצבע, ומשה עשאה. וי"א, "כן עשה את המנורה" – ע"י הקב"ה. ויהי רצון שהקב"ה יעשה עמנו נסים ונפלאות, כמו שעשה עם אבותינו בימים ההם בזמן הזה, ונראה את הכהנים מדליקים את המנורה בבית המקדש, באותה מנורה שעשה משה רבנו (למ"ד), או שעשאה הקב"ה, ונזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל במהרה בימינו אמן.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il