ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דיני מוקצה בשבת ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כסלו תשס"ז

דיני מוקצה בשבת

מתוך "קול צופיך" גיליון 385



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצימוקים
הגמרא אומרת (שבת דף מ"ה, וביצה דף מ' ע"ב) "אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצימוקים בלבד". הפשט הוא, שאין דין מוקצה אלא בגרוגרות וצימוקים. בזמנם היו שוטחים ענבים או תאנים על הגג כדי לייבשם, וכיון שתהליך הייבוש אורך זמן רב, ובנתיים הפירות אינם ראויים לאכילה כי הם בתהליך מטריוּת לייבוש, הוא מסיח דעתו מהם ודוחה אותם בידיו.
בעל הבא"ח זיע"א מבאר את דברי ר"ש גם בדרך המוסר. אומר ר"ש: אין יהודי שהוא בגדר מוקצה אצל הקב"ה, ואפילו אם התרחק מאד יש לו תקנה וצריך לקרבו. אבל אם יש אדם שהוא בגדר 'דחינהו בידיים', שהוא היה תאנה טובה או ענבים טובים, ושנה ופירש להכעיס, הוא כבר נכנס לגדר מוקצה, ואעפ"כ אין להתיאש ממנו, ואדרבה יש להתפלל עליו שיחזור לאביו שבשמים.

מיגו דאתקצאי לבין השמשות
יש כלל בהלכות מוקצה בשבת שנקרא "מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא". כלומר, כל חפץ שהיה מוקצה בכניסת השבת, אינו יוצא מידי איסורו במשך השבת, למרות שהוסרה הסיבה לאיסורו.
שעון שבת - כשהחשמל נכבה בליל שבת ע"י שעון שבת, יש שרוצים להוריד את המתגים בארון החשמל או בשקעים שבקיר כדי שלמחרת בבקר לא ידלק החשמל, אך הדבר כרוך באיסורי דרבנן ודאורייתא, וזאת מכמה טעמים: א. הכפתור שהם נגעו בו דינו מוקצה, כי בבין השמשות היה דינו מוקצה - ומיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא ב. בפעולה של הורדה או הגבהה של המתג הם עוברים על בונה או סותר בשבת (בלחיצה על המתג נוצר חיבור של שני חוטי חשמל וזה בונה, ובכיבוי המתג נפרדים שני חוטי חשמל וזה סותר), ויש להזהר בזה מאד, ואנחנו רגילים לומר על שעון שבת "לא תגע בו יד", ואין לקצר או להאריך את זמן פעולתו של שעון שבת, כי יש בו דין תוקע, ודין בונה, ולעיתים גם דין סותר, וכולם איסור דאורייתא.
כביסה – בגדים שכובסו ביום שישי, ותלה אותם לייבוש, ובכוונתו ללובשם למחרת ביום שבת, מכיון שבבין השמשות הם היו עדיין רטובים שאם יגע בהם יסחוט, אע"פ שבמהלך הלילה הם התייבשו – דינם כמוקצה ואסור ללובשם בשבת, כי מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא (ועיין למש"ב סי' ש"ח ס"ק ס"ג).
סחבה (סמרטוט רצפה) – שניקה עמה את הבית בערב שבת, והיא רטובה מאד בבין השמשות, באופן שאם יגע בה יצאו ממנה מים, אע"פ שהתייבשה במהלך השבת, אסור להשתמש בה בשבת, כי מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, כאמור לעיל.

אין מוקצה באוכלין

ופעם הקשו לי, הכיצד אוכלים 'חמין' בשבת בבוקר, והרי בבין השמשות היה בחמין שעועית וחומוס שאינם ראויים לאכילה כלל וא"כ הם מוקצה, וכיצד הותרו במהלך השבת? אלא, שאין דין מוקצה באוכלין.
ולכן אם למשל קיבל כמה חבילות של שוקולד וגמר בדעתו ליתנם במתנה, אע"פ שהקצה אותם מדעתו – מותר לו לאכול מהם בשבת, כי אין דין מוקצה באוכלין.

מוקצה בכלים – דין 'אוצר'
יש דין של "אוצר" בשבת, והוא: שאם הניח בגדים או כלים על מנת שלא להשתמש בהם כלל, אלא שומר אותם לשעת צורך, חל עליהם דין מוקצה. ולכן אם למשל קיבל לרגל הולדת בנו את בתו כמה חליפות לתינוק ואינו צריך את כולם, ושמר כמה מהם בארון כדי ליתנם במתנה, חל על בגדים אלו דין מוקצה, ואסור לו ליטול מהם בשבת, כיון שהקצה אותם מדעתו.

ובדרך אגב, אם בעל שמחה קיבל מתנה מחברו, עליו להחזיר מתנה לכשישתתף בשמחת חברו. עד כדי כך שמעיקר הדין נפסק ש"שושבינין" ניתן להוציא בדיינין - כלומר אם מביא מתנה לחברו בעת שמחה, יש זכות לחברו לתבוע אותו לדין תורה אם הלה השתתף בשמחתו ולא הביא לו מתנה, וכיום לא מקפידים על כך (ועיין לשו"ע אבהע"ז סי' ס'. ולרמב"ם פ"ז מהל' זכיה ומתנה). יש אומרים, שלא מביאים לחתונה אלא את מחיר המנה שאוכלים.
מדיני מעשר כספים: הכלל הוא: כל דבר שאדם מחויב לעשותו, אינו יכול לשלם מכספי מעשר, אבל דבר שאינו מחוייב בו יכול לתת מכספי מעשר. מתנה לחתונת בן תורה - לשמחה של בן תורה מומלץ לתת יותר ממה שרגיל, ואת הסכום שמוסיף יכול לתת מכספי מעשר. קניית 'עליה' או 'מפטיר' בבית הכנסת - אין לשלם מכספי מעשר, אלא אם מוסיף מעבר למה שרגיל לתת כדי לזכות במצוה וכגון שיש לו יארצייט וכד', או שמוסיף לכבודו של בית הכנסת, שאת התוספת יכול לתת מכספי מעשר. ספרי קדש – מותר לקנות ספרי קדש מכספי מעשר (למשל, אם רוצה לקנות גמרא מיוחדת שיש בה הרבה פירושים או שיש בה ניקוד או ציורים להמחשת הנלמד וכדו'), אבל חובה עליו לכתוב בתחילת הספר: "נקנה מכספי מעשר". והנפקא מינה היא: שאם יבא חברו וירצה לשאול ספר זה (שנקנה מכספי מעשר) – עליו לתת לו, אם אינו בשימוש. אך אם הוא לומד כעת בספר זה וחברו מבקש ממנו להשאילו – אינו חייב לתת לו).

טלטול נר ע"י נתינת לחם עליו
מרן מביא בשו"ע בדין מוקצה, שיש אופן להצילו מאיסורו במהלך השבת למרות שבכניסת שבת היה מוקצה, והוא על ידי שמניח עליו בערב שבת דבר חשוב, או שעושה עמו תנאי. ומכל מקום, בנר שמדליקה האשה לכבוד שבת אין היתר להניח עליו כל דבר חשוב מבעו"י כיון שלעולם הנר יותר חשוב מכל דבר אחד, וז"ל השו"ע (סי' רעט סעי' ג'): "לטלטל נר על ידי שנותנין עליו לחם בשבת, אסור. ואם נתן עליו הלחם מבע"י, יש מי שמתיר לטלטלו בשבת ע"י לחם זה, ואין לסמוך עליו", עכ"ל (ועיין במש"ב שמביא טעם לדבר).

טלטול נר שכבה ע"י תנאי
עוד כותב מרן (שם סעי' ד'): "אם התנה מע"ש על נר זה שיטלטלנו משיכבה, מותר לטלטלו אחר שכבה. הגה: וי"א דלא מהני תנאי, וכן נוהגין במדינות אלו", עכ"ל. הרי שלדעת מרן, אף על פי שאין לסמוך אם מניח לחם וכדו' על הפמוט מערב שבת וכדלעיל, מכל מקום יכול להתנות עליו שכשיכבה יהיה מותר לטלטלו.

מוקצה מחמת חסרון כיס
הגדרת מוקצה מחמת חסרון כיס היא: כלי שמקפיד שלא להשתמש בו אלא לתשמיש המיוחד לו. בכלי שכזה אסור להשתמש בשבת אף לצורך מלאכה המותרת, ואפילו אם עיקר תשמישו של כלי זה אינו למלאכה של איסור. למשל: סכין מילה, או סכין שחיטה, כיון שבדרך כלל אין משתמשים בהם אלא לצורך תשמישם הייחודי, ואדם מקפיד עליהם מאוד, לכן אין שום היתר להשתמש בהם אפילו לצורך מלאכה מותרת (כגון קילוף תפוחים וכדומה), אפילו אין לו כלי אחר.

טלטול סכין מילה לאחר המילה
מוהל שהוזמן לכמה בריתות ביום שבת, מותר לו לטלטל את סכין המילה ממקום למקום, היינו מברית לברית. אך כשמגיע למקום האחרון, אסור לו ליטול את הסכין עימו מכיון שהוא מוקצה. ולכן אנו יעצנו, שהמוהלים יניחו שעון זהב, בקופסא שבה מונחת הסכין, ואז חל על הקופסא דין של בסיס לדבר המותר, ואחרי שיסיימו את המילה, יניחו את הסכין בקופסא ויכולים לקחתה לביתם, שאם לא כן, אסור להם לטלטל את הסכין מדין מוקצה מחמת חסרון כיס (יש שאמרו שיניחו בקופסא סוכריה – וזה לא מועיל). אבל יזהרו שלא לנקות את הסכין לאחר המילה, כי זה הכנה משבת לחול.

כלי שמלכתו לאיסור
צבת - מיועד למלאכת איסור, ואין דרך להשתמש בו לדבר היתר, ולכן דינו מוקצה בשבת.

כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר
פטיש - מותר בשבת לשבור אגוז הודו (אגוז קוקוס) בעזרת פטיש, כי זה נקרא כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר (אבל לא יטול פטיש גדול, כגון של חמש ק"ג).
אם רוצה לפצח אגוזים בשבת, ומפצח האגוזים נמצא במגירה במטבח, ועל השולחן לפניו מונח הפטיש, והוא רוצה לקחת את הפטיש – לדעת המש"ב (סי' ש"ח ס"ק י"ב): אסור לו להשתמש בפטיש, שכיון שמונח לפניו כלי שמלאכתו להיתר (מפצח) לא יטול כלי שמלאכתו לאיסור (פטיש). וי"א, שרשאי להשתמש במה שנוח לו – וכן אנו רגילים לפסוק.

דבר הראוי למאכל בהמה
כל דבר הראוי למאכל בהמה, כגון: קליפת בננה או קליפות תפוזים וכיו"ב, אינו מוקצה ויכול לטלטלו (לעיתים קליפות תפוזים הם גם מאכל אדם, כי יש שעושים מהם מיני מתיקה).

אבן
על אבן יש דין מוקצה, ולכן לא יטלטלנה מצד לצד, אא"כ ייחדהּ מע"ש לשימוש של היתר.

חול
חול שנמצא בארגז החול בגן המשחקים – מותר בשבת לשחק בו. אבל חול המיועד לבנייה – דינו מוקצה ואסור לנגוע או לשחק בו.
יש מאחינו האשכנזים שהיו נוהגים לירוק כשאומרים 'והאלילים כרות יכרתון' ב'עלינו לשבח', והיה אדם אחד עובר עם קופסא ובה חול ומכסה את הרוק בחול (ועיין חגיגה דף ה' ע"א). ואסור בשבת ליטול חול כדי לכסות דבר מאוס כגון רוק וכדו' כי הוא מוקצה, אלא אם כן הכינו מערב שבת.

בסיס לדבר האסור
עוף או בשר קפוא שאינם מבושלים - דינם מוקצה כי אינם ראויים לאכילה. ואם בתא ההקפאה מונחת קופסת גלידה ומעליה עוף קפוא שאינו מבושל, והנה בשבת באו אורחים ורוצה לכבדם בגלידה – כיצד ינהג ? אם שכח את העוף הקפוא מעל הגלידה - יכול למשוך את הגלידה כלאחר יד והעוף יפול, אבל אם הניח בכוונה את העוף על הגלידה, אסור לו ליטול את הגלידה, כי היא נעשתה בסיס לדבר האסור.
אם שכח דבר מוקצה על המיטה, כגון: את מעילו ובו הארנק, ובשבת באו אורחים לביתו והוא צריך את המיטה – מותר לו למשוך את המזרון והמוקצה יפול. אבל אם הניח את המוקצה ביום שישי על מיטתו במתכוון - אינו רשאי בשבת למשוך את המזרון, כי המיטה נהפכה להיות בסיס לדבר האסור, ומיגו דאתקצאי לבין המשמשות איתקצאי לכולי יומא.

טלטול כלאחר יד
עלה – אם היתה רוח מנשבת ביום שבת ונפל עלה על בגדו - אסור לו להסירו בידו, ואפילו ספק אם נתלש ביום שבת, אבל מנער את בגדו והמוקצה נופל.
שערה - מספרים על האר"י הקדוש שלא היה נוגע בזקנו בשבת שמא תיתלש שערה אחת. פעם אחת עבר יתוש ועקצו, והאר"י נגע בזקנו ולא הזיז את ידו עד מוצאי שבת.
אם ביום שבת נפלה על בגדו שערה – אסור לו להסירה בידו משום מוקצה, שמא נתלשה ביום שבת, אבל מנער את בגדו והיא נופלת מאליה.

הוקצה למצותו - תנאי על נויי הסוכה
א. קישוטי הסוכה אסורים בהנאה, וכיון שאסורין בהנאה, אסורין בטלטול בשבת ויו"ט משום מוקצה. אנו נוהגים לומר תנאי זה: "איני בודל מהם כל בין השמשות", ותנאי זה צריך להיות לפני השקיעה של ערב סוכות, ואם עשה תנאי זה מותר לו להשתמש בקישוטים שנפלו, וכן אם נפלה סיכה על הרצפה בשבת וחושש שילד קטן יגע בה, יכול להוציאה, אם עשה תנאי, אבל אם לא עשה תנאי – אסור, אלא יטלטלה ברגלו לצד כדי שלא ינזק, וכן אפשר ע"י מטאטא.
ב. על הסכך והדפנות לא מועיל לעשות תנאי, והם אסורים בהנאה כל חול המועד עד אחר החג, כיון שהוקצו למצוה, ואפילו ליטול מהם קיסם לחצוץ שיניו אסור.
ג. מותר להוריד את סדיני הסוכה בשעה שיורד גשם בכדי שלא יתקלקלו (מחמת הצבע היורד מהקישוטים שנרטבו וכדו'), וטוב להתנות על כך לפני החג. ואם לא עשה תנאי ודעתו להחזירם בעת שיפסק הגשם, מותר.
רמז למספר הדפנות - בדרך רמז אמרו, בתורה כתובה המילה "סכה" בלי וא"ו, ללמדנו שהסוכה יכולה להיות כמו האות ס' עם ארבע דפנות, או כמו האות כ' – עם ג' דפנות, או כמו האות ה"א - שתי דפנות ודופן שלישי רחוק כמו אות ה' (משם הגאון מוילנא).

פרוכת של בית כנסת
בזמנם היו הגבאים לוקחים את הפרוכות מבית הכנסת ונותנים אותם לרבנים כדי שיקשטו בהם את הסוכה. ולכאורה, כיצד עשו כן והרי פרוכות אלו הם הקדש לבית הכנסת ? אלא על דעת כן הם נתרמו, שהרבנים יקחו את הפרוכות וישימו אותם בסוכה שלהם, ולאחר החג מחזירים.

מטפחות של ס"ת לסגולה
יש נשים שלוקחות כסגולה מטפחת של ספר התורה, וקושרות אותה סביבם לרפואה, ומותר לעשות כן, בתנאי שיטלו רשות מהגבאי, והוא צריך לגבות מהן פי שניים משווי המטפחת (עיין שו"ע סי' קנ"ד סעי' ט', ועיין לכה"ח שם ס"ק ע"ג מש"כ משם הרשב"א).

השאלת ספסלים או שולחנות מבית הכנסת
יש שלוקחים ספסלים או שולחנות בהשאלה מבית הכנסת לצורך שמחה משפחתית וכדו', והדבר מותר בתנאי שהשואל משלם לבית הכנסת. ואם למשל השואל דואג לניקיון בית הכנסת וכדו' ויש כאן טובת הנאה, הדבר נתון לשיקול דעתם של הגבאים אם לתת לו אף בלי תמורה.

שלא להזכיר מלאכות אסורות שיעשה אותם למחר
אסור להזכיר בשבת לשון של מלאכה האסורה בשבת, ולכן לא יאמר לחברו "מחר אני אתקשר אליך", אלא יאמר לו: מחר נדבר בע"ה, וכיון שלא אמר לשון "התקשרות" שהיא מלאכה האסורה בשבת, אין בזה איסור. וכן לא יאמר לחברו "מחר אני נוסע לתל אביב", אבל רשאי לומר "מחר אני הולך לתל אביב", כי כל דבר שיש היתר לעשותו מותר לאומרו לחברו, וכיון שיכול ללכת בשבת על ידי בורגנין, לכן מותר לומר בלשון 'הליכה' (עיין לבא"ח וישלח אות ג').
כמו כן, לא יאמר לחברו העובד כסייד וכדו', שיבוא אליו לאחר שבת כדי לדבר בענייני סיוד דירתו, אלא יאמר לו: בא אליי בבקשה לאחר שבת, והוא יבין בעצמו שבכוונתו לדבר עימו בענייני סיוד הדירה.

רכישת תרופות בשבת
בכל שבת יש בית מרקחת תורן הפתוח בשבת, כדי של"ע יוכל אדם הזקוק לתרופה לרכוש אותה גם בשבת. ואם מגיע אדם שומר מצוות לבית מרקחת בשבת, הוא מתבקש להניח משכון כגון: שעון או תעודת הזהות, כדי שישוב במוצאי שבת וישלם את מחיר התרופה. ואם עושה כן לא יזכיר לשון של 'משכון', ועל זה אומר הרמ"א (סי' ש"ז סעי' יא): "וכשלוה בשבת ואינו רוצה להאמינו יניח משכון אצלו, אבל לא יאמר לו הילך משכון, דהוי כעובדא דחול", הרי שגם באופן זה צריך להזהר שלא לחלל את קדושת הדיבור בשבת.

ממצוא חפצך ודבר דבר
התוספות במסכת שבת אומרים (דף קי"ג ע"ב ד"ה שלא יהא): "שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. פי' בקונטרס כגון מקח וממכר. ואין נראה לר"ת דהא כבר נפקא ממצוא חפצך, אלא אומר ר"ת כדאמר בויקרא רבה (פ' לד) ר"ש בן יוחי הוה ליה אימא סבתא דהות מישתעיא סגיא (היתה מדברת הרבה) אמר לה אימא שבתא הוא, שתקה. משמע שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול ובירושלמי אמרי' בטורח התירו בשאלת שלום בשבת", עכ"ל.

אמו של רשב"י לא דברה דברי חול בשבת ובודאי שידעה הלכה זו, אלא היא דיברה בדברים המותרים, ואמר לה רשב"י שאף בהם תמעיט כדי שהרואים לא יחשבו שמדברת דברים בטלים ויבואו לדבר דיבורי חול בשבת.

יש כמה משפחות שמנהגם לעשות בשבת תענית דיבור. פעם אחת באה אלי אשה אחת ואמרה לי שאינה יכולה לסבול שבעלה עושה תענית דיבור בשבת, כי היא מביאה לו תה והנה הוא רומז שכוונתו היתה לקפה וכן להיפך. קראתי לבעל ואמרתי לו, הרי כתוב "ואהבת לרעך כמוך"?! אך אם הוא רוצה להמשיך במנהגו, אזי יכין מערב שבת פתקים שעליהם כתוב 'תה', 'קפה', 'סוכר', 'מלח' וכדו', ובכך הוא יקל על אשתו.

ואהבת לרעך כמוך
אחד מגדולי דורנו זצ"ל היה רגיל לאכול גרעינים בשבת, ואשתו המסורה היתה מביאה לו מידי ערב שבת צלחת מלאה בגרעינים, ואחרי שהיה מסיים לאכלם, היתה מרימה את הצלחת וזורקת את הקליפות לפח האשפה. פעם אחת, הוא שם לב שהרבנית הרימה את הצלחת ובה קליפות הגרעינים, אך על פניה היה ניכר כי הדבר מאוס בעיניה. והוא אמר לי שמאז אינו אוכל יותר גרעינים בשבת, כדי שלא לצער את אשתו.

קליפות גרעינים
מי שרוצה לאכול גרעינים בשבת (יש עדות שלא אוכלים), ישים בצלחת הריקה המוכנה לקליפות, דבר הראוי אפילו למאכל בהמה (כגון קליפת בננה), ואז מותר לו להניח בצלחת את קליפות הגרעינים או קליפות של ביצה, ואם לא עושה כן הוא מבטל כלי מהיכנו אפילו אם הכלי חד פעמי.

הוצאת אשפה
אם פח האשפה שבביתו מעלה ריח רע, מותר בשבת לזרוק את האשפה שבתוכו לפח הציבורי. ואח"כ יניח בפח דבר מאכל, ואפילו הראוי למאכל בהמה, ואז רשאי להחזירו לביתו. ואם לא עשה כן אסור לו להחזירו כי הוא מוקצה מחמת מיאוס.
אם מטאטא את רצפת הבית בשבת ואוסף את הלכלוך בעזרת כף אשפה, וזורקו לפח, והכף נשארה נקיה, מותר לו שוב להשתמש בה. אך אם יש בכף לכלוך שנמאס, כל שהוא בידו מותר לו לשטוף את הכף, ובלבד שלא יתכוון להכינה לשימוש ביום חול.

מוקצה בבין השמשות אסור בשבת
כל
דבר שהסיח דעתו ממנו בערב שבת כגון שזרקו, הוי מוקצה בשבת ואסור לקחתו. ולכן אם זרק בערב שבת כוס חד פעמי וכדו' או בקבוק פלסטיק לאשפה או למשולש שבכיור, ובשבת הוא זקוק להם – אינו יכול לשוב ולקחתם, שכיון שזרקם בערב שבת הוי היסח הדעת ונהפכו למוקצה, ומוקצה בבין השמשות מוקצה לכל היום.
אבל אם ביום שבת זרקם לאשפה – רשאי לקחתם ולהשתמש בהם, כיון שבבין השמשות הם היו ראויים, ואין מוקצה לחצי שבת.

הוצאת מֵי החלב מתוך גביע לבן
אם פותח גביע של לבן וכדו', ורוצה להוציא ממנו את המים שבו – מותר, ובתנאי שיישארו מעט מים בגביע, כדי שלא יהיה בורר. אבל להוציאם בכפית – אסור משום שהוא בורר בכלי.

התירו סופן משום תחילתם
נהג אמבולנס שהוזמן להסיע יולדת לבית החולים – האם הוא רשאי לחזור לתחנת מד"א או שעליו להמתין בבית החולים עד שיקראו לו שנית? ולמעשה, מותר לו לחזור לתחנת מד"א בתנאי שמשם יהיה לו יותר נוח לנסוע למקום אחר שיזדקקו לו. אבל אם נוסע לתחנת מד"א מטעמי נוחות אישית, כי יש שם אוכל ושתיה וכדו' – אסור לו לחזור לשם, אלא ימתין בבית החולים עד שיקראו לו שנית.

פיקוח נפש
ישנם מקומות שיש בהם אמבולנס למקרה חרום ויש גם נהג יהודי וגם נהג גוי, ושניהם מומחים – איזה מהם יקח ?
כתב מרן בשו"ע (או"ח סי' שכ"ח סעי' י"ב): "כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלין שלא לעשות ע"י אינו יהודי וקטנים ונשים, אלא ע"י ישראלים גדולים ובני דעת".
כלומר לדעת מרן, לא יקחו אמבולנס עם נהג גוי כי עלול לצאת מזה תקלה, שהרי הרואים יחשבו שבמצב של פיקוח נפש יש לעשות רק ע"י גוי, ואם אינו בנמצא יתרשלו במתן העזרה ועלול החולה למות, ולכן יש לעשות דוקא על ידי ישראלים גדולים ובני דעת (ועיין למש"ב שם ס"ק ל"ג).
וכתב הרמ"א (שם): "וי"א דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור ע"י שינוי, עושה ע"י שינוי; ואם אפשר לעשות ע"י אינו יהודי בלא איחור כלל, עושין ע"י אינו יהודי, וכן נוהגים; אבל במקום דיש לחוש שיתעצל האינו יהודי, אין לעשות ע"י אינו יהודי".
אבל במקום שיש נהג אמבולנס גוי והוא קבוע – לא יחפש נהג יהודי, כי בכגון זה אין חשש של מרן הב"י.

אמירה לגוי
רק בפיקוח נפש כגון: בשריפה, התירו אמירה לגוי. אבל בשאר דברים אסור לומר לגוי בשבת שיעשה מלאכה בשביל היהודי.

גוי של שבת
יש מקומות שיש להם "גוי של שבת", והם מתירין לעצמם לומר לגוי שיעשה פעולות האסורות בשבת, כגון הדלקה וכיבוי של חשמל וכדו'. ויש לדעת, שאסור לומר לגוי שיעשה פעולות בשבת, ובפרט אם עושה בשביל ישראל.
מסופר על יהודי אחד שפרנסתו היתה בדוחק, והוא מצא דרך חדשה להתפרנס, ומה עשה? קבע מושבו בעיר בני ברק, וגידל את שערות ראשו, ודיבר רק בשפה האנגלית, וכיון שכך הבינו תושבי המקום שהוא גוי, ומאז הוא נעשה גוי של שבת. לימים, החליט אותו אדם לחזור בתשובה, והוא פנה לרב הקהילה וסיפר לו שהוא יהודי, ורק כדי להתפרנס עשה כן, וביקש ממנו שיורה לו כיצד לתקן את אשר עיוות. הרב נדהם למשמע אזניו, ושאל אותו מתי החלטת לחזור בתשובה ? אמר לו אותו אדם, באחד הפעמים שהייתי בבית המדרש שמעתי שאמרו שישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא, ושאסור לומר אפילו לגוי בצורה מפורשת שיעשה מלאכה בשביל יהודי, אלא רק ברמז, הרהרתי בתשובה.

הסעת יולדת לבית החולים
המסיע את אשתו היולדת לבית החולים בשבת, רשאי לנהוג ברכבו כרגיל, ומותר לו להדליק אורות אדומים לאזהרה למי שנמצא אחריו, או להשמיע קול בצופר וכדו'. וכשמגיע לבית החולים – מותר לו לכבות את מנוע הרכב, ולא כאותם האומרים שישאיר את הרכב דלוק – כי בעקבות זה עלולים לבא להרבה איסורים. ומה טוב אם יכבה את מנוע הרכב בשינוי, היינו ביד שמאל או בעזרת דבר מה אחר.

תפלה על החולה ביום שבת
ביום חול אנו מתפללים על החולים בברכת "רפאנו". ובשבת שלא אומרים ברכה זו, יכוון על החולה כשאומר "רופא חולים" בברכת "מחיה המתים".

כשחנכו את בית החולים "שערי צדק" היו כמה רבנים שדברו, ואני דברתי באחרונה, ואמרתי: וכי אתם מקדימים רפואה למכה ?! ואני מברך שיהיו כאן מחוסרי עבודה, כיון שלא יהיו חולים, ושכל הקומות יהיו בשביל יולדות בלבד. האדמו"ר מחב"ד התנגד לשם "בית חולים", ורצה שיאמרו "בית רפואה".



חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il