בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • מצוות השירות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רויטל בת לאה

שירות של לכתחילה

האם יותר קל היום להיות דתי בצה"ל? מעבר להגדרת המצב, חשוב לקבוע אם תהליך של שיפור או התדרדרות. השיפור בתפילות ובכמות הדתיים מול בעיית שילוב הבנות.

undefined

הרב אליעזר מלמד

טבת תשס"ז
6 דק' קריאה
האם צה"ל מתדרדר מבחינה תורנית
תקופה ארוכה אני מתחבט בשאלה, האם מצבו של צה"ל מבחינה תורנית הולך ומשתפר או ח"ו מתדרדר. האם בשנים האחרונות נעשה קל יותר לחיילים הדתיים לשמור תורה ומצוות בצבא או קשה יותר. במפגש שנערך לאחר החרבת הבתים בעמונה, תוך התפרעות של שוטרים וחיילים שהכו באכזריות את נאמני התורה והארץ, אמר אחד מראשי המכינות כי אין ספק שהמצב בצבא כיום טוב בהרבה מאשר לפני עשרים שנה. אולם מנגד, תחושתם של רבים אינה כך.

צבא יהודי
מעבר לתלונות של חיילים דתיים על פגיעה באורח חייהם, צריך צה"ל לדעת כי הוא צבא יהודי. זה לא עניינם של החיילים הדתיים בלבד. הצבא צריך לחתור לבטא עד כמה שאפשר את מורשתו וערכיו של העם היהודי. ללא זאת הצבא יהפוך לצבא או"ם, על כל המשמעויות וההיבטים החמורים לביטחונם של היהודים. תחושתם של החיילים הדתיים בצבא מהווה קנה מידה אמין לרמת הערכיות היהודית בצה"ל.

חשיבות השאלה
שאלה זו חשובה, מפני שאם בעיקרון התהליך הוא חיובי, אזי עם כל הביקורת המוצדקת על החסרונות - יש להעריך את תהליך ההתקדמות, לעודדו ולחזקו. אך אם התהליך הוא של ירידה, אזי הביקורת צריכה להיות חריפה ונוקבת, כדי לעצור את ההתדרדרות ולחולל שינוי לטובה.

שאלתי חברים ותלמידים, בני גילאים שונים, מה דעתם על כך. המציאות אכן מורכבת. מצד אחד, אחוז הדתיים בצבא גדל באופן ניכר. בחורים דתיים אינם מתביישים בכיפה שלראשם. המפקדים מודעים לצורך להקצות זמן לתפילה, והחיילים הדתיים כמעט ואינם צריכים עוד להתעמת על כך.

אך מנגד, בשנים האחרונות החל הצבא לשלב בנות ביחידות הקרביות, כלוחמות וכתומכות לחימה, ועם המתירנות המינית הגוברת בקרב הציבור החילוני, האווירה בצבא הולכת ונעשית מאוד לא מתאימה לאורח החיים היהודי.

השינוי ביחס הכללי לצה"ל
כאשר עיקר עיסוקו של צה"ל היה במלחמת חורמה באויבי ישראל, כמו בשנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל עד מלחמת יום הכיפורים - על כל פשעים כיסתה ההערכה העצומה למסירות הנפש של החיילים והמפקדים, וגם החייל הדתי היה מוכן להידחק ולהקל עד כמה שניתן, ובלבד שלא לפגוע ביכולתו של צה"ל להילחם באויבי ישראל. היום לצה"ל יש סדר עדיפויות שונה ומטרות נוספות מלבד המלחמה באויב. יותר מזה: הואיל וצה"ל נכנע ללחציהן של נשים שרצו להיכנס ליחידות קרביות לא כדי להכניע את אויבי ישראל, אלא כדי לקדם את עמדתן הפמיניסטית, מדוע שלא ייכנע גם למי שרוצה לשמור על מחנה קדוש, כמצוות התורה?

אכן יש התדרדרות אמיתית
לסיכום, נראה שיש דווקא פיחות ביחסו של צה"ל לקודשי ישראל. כי בחשבון הכולל, הפגיעה שבשילובן של הבנות ביחידות הלוחמות קשה וחמורה יותר מכל השינויים לטובה שחלו במצבו של החייל הדתי. ואם לוקחים בחשבון שצה"ל נותן כיום משקל רב יותר לזכויות הפרט, נראה שהפגיעה בזכויותיהם של הדתיים חמורה עוד יותר. ואם לוקחים בחשבון את האחוז הגבוה של הדתיים ביחידות הקרביות - הפגיעה עוד יותר חמורה.

הדבר בא לידי ביטוי גם במעמדו של הרב הראשי לצה"ל, שהוא כיום בדרגת תת אלוף ולא אלוף כבעבר. גם הערכים שצה"ל מדגיש כיום באמצעות חיל החינוך, פחות תואמים את מורשת ישראל.

התחושות הקשות
בנוסף לכך, בשנים האחרונות הדרג המדיני החל להפעיל יותר את צה"ל כנגד מתנחלי יש"ע, בגירוש, בהריסת מבנים, בחסימת צירים ובצווי הרחקה. לעיתים נראה שצה"ל מתפקד כחיל או"ם בין יהודים לערבים. מפקדים מסוימים הטיחו האשמות ועלילות על מתנחלים. היה מפקד שטען שכאשר הוא נכנס להתנחלויות מסוימות, הוא מרגיש שחייו בסכנה יותר מאשר בכפרים ערביים.

האיש לא הודח מצבא ההגנה "לישראל". כל זה מגביר את תחושת הניכור כלפי השירות הצבאי בקרב ציבור הולך וגדל.

כבר אין היתר משום 'שעת הדחק'
בעבר, פעמים רבות היתה נטייה להקל לחייל בצבא, כי השעה היא 'שעת הדחק'. אולם במצב הנוכחי, כאשר צה"ל מצהיר כי מגמתו היא רק להפחית את רמת הטרור ולא להכרית את ארגוני הטרור, ובמקביל נכנע ללחצם של "ארגוני זכויות אדם" ומסכן לעיתים את חייליו כדי שלא לפגוע באזרחים שמשמשים מחסה למחבלים - לא ניתן עוד להשתמש בנימוק הלכתי זה. כי 'שעת הדחק' היא שעה שבה צה"ל עוסק במלחמת חורמה באויביו, וכל עיכוב בפעילותו עלול לגרום לפגיעה במאמץ המלחמתי. אבל כאשר צה"ל משקיע מאמצים רבים בפעילויות סרק, אין יותר מקום להקל.

הציבור התורני החדש
בעשרות השנים האחרונות, בתהליך הדרגתי, מתגבשת בקרב הציבור הדתי-לאומי קבוצה חדשה. אלה אנשים שהשקעה בלימוד התורה ובשמירת המצוות בדקדקנות תופשת מקום חשוב יותר בחייהם, ובמקביל - הם אינם מוכנים להתפשר על אורחותיהם כדי להשתלב בחברה החילונית. יש מכנים ציבור זה 'חרד"לי' (חרדים-לאומים), ויש שקוראים לו 'תורני'.

נורמות שהיו מקובלות על הדור הקודם אינן מקובלות על ציבור זה. אצל מי שגדל בבית דתי-לאומי היו הנורמות החדשות תוצאה של החלטה לשנות, ולכן בשעת הצורך יכלו ההורים להקל ולהמשיך בנורמות הקודמות. אולם אצל דור הבנים, שכבר אינו מכיר את הנורמות הקודמות, לא שייך כלל להתפשר.

דוגמה מובהקת לכך היא תנועת נוער מעורבת (בנים ובנות יחד). אצל הנערים והנערות שבחרו להתחזק בשמירת תורה ומצוות היתה שאלה מה עדיף - להמשיך להשתתף בפעילות מעורבת כדי לתרום להעלאת הרמה הדתית, או לדקדק בגדרי הצניעות ולפרוש מפעילות מעורבת.

אצל ילדיהם, שאלה כזו כבר לא עלתה. לא היה שייך כלל שישתתפו בחברה מעורבת. כל המערכות שבהן הם חיו (בית ספר, משפחה, חברה) שללו זאת מעיקרא. כשבחורים אלו מגיעים לצבא, ופתאום אומרים להם שמקדמת דנא רגילים חיילי ישיבות ההסדר לשמוע קורסים מסוימים מבנות, הם מרגישים שהצבא אינו מתאים להם. מה עוד שמספר הקורסים שמועבר כיום על ידי בנות הוא פי ארבעה מבעבר. מעטים מהם, שהחינוך לאהבת הצבא הוטמע עמוק בנפשם, מוכנים לוותר על רמתם הדתית כדי להשתלב בצבא ולא לעורר מהומות "בצבאנו הקדוש". הרוב חש ניכור.

ציבור זה הולך וגדל. אם לפני כשלושים שנה היה מדובר על כמה עשרות בחורים במחזור, בעיקר בני בוגרי ישיבת 'מרכז הרב', היום בכיתות י"ב ישנם כמה מאות, ובכיתה א' כבר יש אלפים.

בעיית המפקדים הדתיים
עמדנו על כך שבהיבטים מסוימים האווירה בצבא כיום נוחה יותר לחיילים דתיים. אולם משיפור זה נהנים בעיקר הבחורים שפחות רגילים לדקדק במצוות. לאלה שיותר מדקדקים נעשה קשה יותר. פעמים רבות הם נתקלים במפקדים דתיים ש'עודף דתיותם' של חייליהם מעצבן אותם. דקדקנותם בשמירת התפילות, הכשרות והצניעות דורכת למפקדים על היבלות. הם חושבים שהם יודעים הלכה טוב מכולם, ואם הם כבר הורו לעצמם היתר - גם חייליהם צריכים להקל כמותם. וכך, כמעט בכל פעם שאנו שומעים על התנגשות עם חיילים בנושאים דתיים, מעורב שם קצין דתי.

כישלונה של המנהיגות
מנהיגי הציבור הדתי-לאומי לא ידעו עד כה כיצד להתמודד עם הקבוצה החדשה שצמחה בתוכו. כאשר ילדיהם של בוגרי ישיבת 'מרכז הרב' הגיעו לגיל בית ספר, ורצו שבניהם ילמדו כהלכה, בהפרדה בין בנים לבנות - הם נענו בסירוב מוחלט. לדעת המנהיגות החינוכית, היה עליהם להשתלב בבית הספר השכונתי הממלכתי-דתי המעורב. כך, בלית ברירה, קמה רשת החינוך 'נועם'. התוצאה היתה שבתי הספר שלא השכילו להכיל את הקבוצה החדשה נקלעו למשבר. חלקם נסגרו.

כיום 'בעיית' הבחורים הללו בצבא מגיעה לפתחם של ראשי ישיבות ההסדר והרבנים הצבאיים. מהם ניתן לצפות שיבינו יותר את הבחורים הללו, המעוניינים להשתתף בהגנת העם והארץ תוך שמירת אורח חייהם התורני, שהוא אורח החיים האמיתי והנכון לכלל ישראל.

האם ימשיכו להתפשר על מדריכות בקורסים, נהגות נגמ"שים, כשרות בינונית, השתתפות בהחרבת יישובים וגירוש יהודים מאדמתם, ופקודות שרירותיות כמו למשל הסתרת ציציות - או שמא יעמדו על זכותם של החיילים לשרת בצבא ההגנה לישראל לכתחילה, כהדרכתה של תורת ישראל?

דוגמה לדבר
קיבלתי מכתב שאלה מחייל שסיים שירות מילואים. הוא מספר שבבסיס הקבע הסגור בו שירת היו כעשרים חיילי מילואים, עשרה חיילים בקבע, ועשר חיילות ששמשו כסמלות מבצעים ותצפיתניות. "החיילות עורכות אימוני ריצה בלבוש לא צנוע, יושבות בערבוביה עם החיילים בחדר האוכל, ומצטרפות לסיורים. מיותר לציין איזו אווירה קיימת בבסיס, ההיפך הגמור מהכתוב "והיה מחנך קדוש".

עוד הוא מספר: "בליל שבת פרשת 'ויצא' התקיים תדריך מוצב על ידי מפקד הבסיס (חובש כיפה), שהודיע שבשעה 21.30 יתקיים תרגיל גדודי של חדירת מחבל. משמעות העניין היא שכוח הכוננות בבסיס צריך לנסוע על רכב הכוננות ולנהל מרדף אחרי חייל שמשמש 'ביום אויב'. מיותר לציין בכמה חילול שבת כרוך תרגיל מעין זה (נסיעה ברכב, טלטול מרשות לרשות, תחומין, שימוש במכשירי קשר, ביטול עונג שבת וכו'). בתגובה למחאותיי הסביר המפקד שזוהי הוראה צבאית שנועדה לשפר את המוכנות שלנו, ולכן זה הופך לעניין מבצעי. הסברתי לו שרק תרגיל המבוצע בכל יום יכול להיחשב מבצעי גם בשבת, ואילו תרגיל זה מבוצע רק פעם אחת במשך המילואים, ולכן צריך להידחות..." אותו חייל הוסיף, כפי שההלכה מחייבת, כי יסרב להשתתף בתרגיל. לבסוף המפקד נכנע ודחה את התרגיל למוצאי שבת.

בנוסף לכך, גם מצב הכשרות היה ירוד. לסיכום כתב: "בעבר היה לי רושם שהצבא כעיקרון מקפיד על כללי ההלכה, ואם יש חיילים פרטיים שעושים עבירות - זה עניינם. אך דומה שהמצב הפוך. הצבא כעיקרון עובר עבירות חמורות ביותר, ואם ישנם חיילים פרטיים המעוניינים לשמור מצוות - זה עניינם".

בעקבות המכתב שוחחנו בטלפון. שאלתיו: מדוע לא פנה לרבנות הצבאית? השיב: "כבר איבדתי כל אמון במערכת".

העברתי את המכתב לרבנות הצבאית תוך הבעת משאלה שאחד הרבנים יתקשר לחייל המילואים, ישמע את דיווחיו החשובים, וידאג לכך שבשירות המילואים הבא יוכל לקיים תורה ומצוות כראוי בצבא ישראל.

--------------
מתוך 'רביבים' בעיתון בשבע.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il