ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- הגדה של פסח
- ארבעה בנים
- משפחה חברה ומדינה
- עם ישראל
- היחס למי שאינו שומר מצוות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הבחור פנחס בן משה
בשנים האחרונות ישנה תחושה של רגיעה מסוימת בקרע החברתי הזה, אך בכדי להגיע להבנה ולדו-שיח בתוכנו ולחוש באמת שאנו עם אחד, יש צורך ללמוד את המאפיינים של כל זרם ואת מערכות היחסים שביניהם, ובכך נמקד את מאמרנו.
גם בהגדה של פסח מובאת חלוקה לארבעה סוגים של אנשים: "כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה", ולצורך הדיון נציב את הציבור הדתי-לאומי כצופה באותם בנים. עיקר עיסוקינו יהיה ב"חכם" וב"רשע" - ה"חכם" ייצג לצורך הלימוד את הציבור החרדי ואילו ה"רשע" את החילוני. ואל ייעלב ציבור זה מהכינוי "רשע", כי כבר הרב קוק חילק בין הביטוי "רע" המבטא רוע במידות ורוע חברתי לבין המונח "רשע" המדבר על אי קיום מצוות בין אדם לאלוקיו, דבר שרוב הציבור החילוני מודה בו.
כשנעיין בהגדה ניווכח ששאלת ה"חכם" שונה במהותה משאלת הבנים האחרים. שאלותיהם של שלושת הבנים האחרים מופיעות בספר שמות אל דור ההורים שחווה על בשרו את נס היציאה והם חולמים להגיע לארץ-ישראל, וכאן מציבה בפניהם התורה את השאלה שעתידים בניהם לשאול: "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת" (שמות יג' יד') או "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" (שמות יב' כו'). שאלת החכם, לעומת זאת, מופיעה רק בספר דברים (ו' כ'), כארבעים שנה לאחר יציאת מצרים, לדור חדש שלא חווה בעצמו את עשר המכות, את חוויית קריעת ים-סוף וטביעת המצרים בים, ושמצוי בעיצומן של ההכנות לקראת הכניסה לארץ-ישראל: "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֱלֹקינוּ אֶתְכֶם". למה דווקא עכשיו נזכר ה"חכם" לשאול את שאלותיו? למה שאלות אלו אינן מופיעות בספר שמות עם הבנים האחרים?
גם שאלתו של ה"חכם", "מה העדות והחוקים", איננה ברורה. מה מציק לו? הלוא הוא "חכם" ויודע למה חוגגים אנו את פסח! גם התשובה שמשיבים לו באחת מהלכות פסח, שאסור להגיש אוכל נוסף (כלומר "אפיקו מן" - "הוציאו אוכל") אחר אכילת קרבן הפסח, איננה מובנת, איך זה עונה על שאלתו של ה"חכם"? ייתכן לומר שה"חכם", בגלל היותו בן תורה, רואה יכולת להתפתח בלימוד התורה רק בהיותו חי חיים אידיאליים של קדושה ללא כל עיסוק חומרי שמפריע לכך, ועל כן אומר ה"חכם": "מילא הדור שיצא ממצרים חוגג את חג הפסח על כל חוקיו ומצוותיו, ניחא. הם הלוא נמצאים במדבר ללא אדמה וללא מחויבות למלאכת כפיים, ולכן הם יכולים ללמוד תורה ולשמור את מצוותיה". אך ה"חכם" פונה לדור הצעיר, החדש, שעומד להיכנס לארץ-ישראל ושואל: "אתם שרוצים להפריח את שממות הארץ, לעבוד בה עבודה פיסית, איך תוכלו לשלב זאת עם אמונה בד' וקיום מצוותיו? הרי זה לא הולך יחד?" ועל כך משיבים לו בהגדה: "דע לך שיש הלכה מרכזית בדיני קרבן הפסח שלאחר אכילת קרבן הפסח אין מוציאים שום אוכל נוסף כדי שיישאר טעם הקרבן בפה". כלומר אנו בעצם מסבירים לו שאם נשמר את טעם קרבן הפסח בפה, את הערכים האדירים שספג עמינו בעת התהוותו ביציאת מצרים, נוכל עם טעם זה להמשיך גם אחרי חצות הלילה, נוכל עם הערכים ועם הקדושה שספגנו בגלות לבנות את ארץ-ישראל כשכל מה שספגנו במצרים נשתמר בטהרתו.
חרדים מהמזרוחניקים
העולם המכונה "חרדי" התייחס לציונות בחשד, שבחלקו היה מוצדק. תפיסת העולם שהתורה היא הכול והמלאכה היא רק "פרנסה" ואין בה שום ערך עצמי, ליוותה אותנו בכל תקופת הגלות וגרמה להתפתחות עצומה ונפלאה של מכמני התורה. האם ניתן להמשיך ולאחוז בתורה הזו גם כשאתה נותן ערך לחיים הגשמיים של בניין הארץ, עבודת הקרקע, השירות בצבא וכו' כאן בארץ-ישראל?
הניסיון שממנו כל כך חששו החרדים היה שלילי. גלי נטישת התורה והמצוות בארץ היו עצומים, והיה נראה שאם היהדות החרדית רוצה להציל את שמירת התורה ומצוותיה, עליה להסתגר בתוך עצמה בשמירה קפדנית על הקיים ושלא להיפגע מהנעשה בחוץ. החשדנות כלפי הציבור הדתי-לאומי, שניסה לשדר מסר של חיבור בין חיים רוחניים לגשמיים - ניסיון שלא כל כך צלח לאחר שהתברר שבציבור זה אין הקפדה מספקת על קיום התורה ומצוותיה - יצרה התרחקות ובהמשך אף זלזול גדול באותם המכונים בשפתם "המזרוחניקים", ובאופן פרדוקסאלי סגרה את הציבור החרדי עוד יותר בתוך עצמו. דווקא תופעת "החרד"לניקים", היינו ציבור גדל והולך של בני תורה המקפידים על קלה כבחמורה לא פחות מאותו ציבור חרדי, ומאידך בעלי ערכים ציוניים מובהקים שנשמרים באדיקות יתרה אף מזו של אנשי הציונות החילונית, יצרה פתיחות וניצני הבנה ליכולת החיבור שבין התורה לארץ, בין הרוחניות לגשמיות. "הרחוב" החרדי מזדהה היום עם הרבה ערכים שמשמשים כדגל לציבור הדתי-לאומי. ההשקפות היוניות והבדלניות של מנהיגיהם אינם נחלת הציבור הרחב, ולי אין ספק שככל שהציבור החרד"לי יגדל כך תיווצר מאליה קרבה גדולה מאד בין הציבור החרדי לבינו והדור הבא של מנהיגי הציבור הזה יהיה חייב להתיישר עם קו זה.
רשע, אבל לא מנותק
במעבר ל"רשע" שבהגדה נגלה גם בו כמה דברים המאפיינים דווקא אותו לעומת הבנים האחרים. ראשית יש לציין שאף שבהגדה הלשון היא "חכם מה הוא אומר", "רשע מה הוא אומר", "תם מה הוא אומר", בתורה עצמה אמירות אלו מופיעות כשאלות: "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר" (שמות יג יד) או: "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר" (דברים ו' כ'). מה שאין כן דברי הרשע, שמופיעים גם בתורה כאמירה מוחלטת ולא כשאלה: "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" (שמות יב כו). הוא איננו שואל והוא איננו מצפה לתשובה, כי אין לו עניין בתשובה, הוא משוכנע שהאמת אצלו ולכן הוא רק מתריס, הוא כועס על בזבוז הזמן, על השחתת החיים במנהגים עתיקים פרימיטיביים, לדעתו.
המאפיין השני הוא, שה"חכם", ה"תם" ו"שאינו יודע לשאול" שואלים את שאלתם לבד: "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ", מה שאין כן הרשע שמופיע בקבוצה "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם". לצאת נגד הזרם, נגד מסורת של דורות, נגד אמונה שהיתה מרכיב כל כך מהותי בתרבותו של העם, לזה צריך כוח של תנועה, כוח של קבוצה שמרימה את נס המרד ודי מצליחה בכך.
נקודה נוספת שיש לעמוד עליה היא עצם התייחסותו והאכפתיות שלו לאחיו. יכול היה הרשע, אם היה מנתק עצמו לגמרי מהעם, לא לשאול ולא להתייחס למעשה אחיו הפנאטיים שמשקיעים מאמץ כה רב בהכנות לחג הפסח. אך עובדה היא שגם אם הוא עומד בצד ולא מרגיש שותף במעשיהם, אכפת לו מהם ואדרבה, מציק לו למה הם לא כמוהו. הוא רוצה שמחה, חופש, חיי טבע משוחררים, והתורה ומצוותיה נראים לו כמדכאי חיי דרור אלו. כואב לו על עמו שאיננו חושב ומבין כמוהו, שאיננו חש כמוהו, ועל כן הוא פונה לאחיו אלו באמירה מתריסה: "מה לכם להתעסק במצוות במקום ליהנות מהעולם הזה, בואו למחנה שלי ותיהנו מחיי דרור".
הקהה את שיניו
כשנעמיק במאפיינים של הציבור החילוני במדינתנו נראה שנוכל ללמוד מהאופן שבו מתמודדת "ההגדה" עם ה"רשע" לדרך שבה נוכל גם אנו לגשת ולהתחבר עם ציבור זה.
שלושה מאפיינים עיקריים בולטים בציבור החילוני:
א. בורות מדהימה בהכרת האמונה היהודית והכרה בכלל של מורשת ישראל.
ב. סגנון חיים שונה לחלוטין מסגנון החיים של הציבור הדתי.
ג. ניכור המגיע לעיתים למשטמה עמוקה לאלו שחיים באופן שונה ממנו, באמונה שונה או בשאיפות לאומיות שונות.
איך נשבור משטמה זו? איך נקרב את הציבור החילוני אלינו? איך נקרב אותו לאמונה בד' ולקיום המצוות?
תשובה לכך ניתן כמדומני ללמוד מתשובתו של עורך ההגדה לבן הרשע: "וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמוֹר לוֹ..." השיניים מסמלות את התוקפנות, את האנטי, ואת זה צריך להקהות, להחליק ולעדן על-ידי שבירת מחיצות, על-ידי שבירת אווירת המלחמה ויצירת מוקדי פגישה של דו-שיח עם הציבור שנקרא "רשע". דו-שיח ומפגש שמטרתו איננה דווקא לחברו לתורה, אלא לחדש את האחווה, לשבור סטיגמות, לקרב לבבות, וכדרך שהיה מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל מסביר את משנתו של הלל הזקן (אבות א' יב') שהיה "אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת" כאהבה פשוטה של אחים ולא למען מטרה של החזרתו בתשובה, ורק אחר כך "וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה".
שלב שני, שהנו עוד לפני פתיחה בדיון ענייני על אמונות ודעות, הוא להעמיד אותו מול עמדה מציאותית שגם הוא לא יוכל להתכחש לה, שלו עם ישראל היה אוחז בדעות כמו שלו, היינו מזמן נעלמים ונטמעים בין העמים ודווקא אורח החיים שכל כך מאוס וזר לו הוא זה ששמר על עמינו לאורך כל שנות היותנו במצרים ואחר כך לאורך כל הגלות - "אִלּוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיָה נִגְאָל".
כל המתבונן בדור, כל מי שיוצא לו להיפגש הרבה עם ציבור חילוני, רואה שאם לפני 10 שנים השיניים השוטמות היו חדות, מרוחקות ומנוכרות למסורת היהודית ולציבור הדתי בכלל, היום ובפרט אצל בני הנוער והצעירים (גילאי 30-15) נטולי תסביכי הפחד מתשובה, קיימת מצד אחד תחושת שובע עד להקיא מעולם המתירנות ורדיפת הכסף, שגורמת לצורך במילוי עמוק יותר לנשמה. ומאידך אין להם פחד לשאול, להתעניין ואפילו לחוות חוויות דתיות. נכון, לעתים די קרובות הם נשארים רק עם טעימות בגלל אחיזתם החזקה בהנאות העולם הזה שמקשות על צעד עמוק ומחייב יותר, אך יש כאן התקדמות עצומה שאחריתה מי ישורנה. ברשעים החביבים שבגילאים הללו עלינו להשקיע את מרב מאמצינו ועבודתנו בקירובם ליהדות, לתורה ולמצוות, ובעזרת ד' נזכה בקרוב לקיום דברי הנביא (ישעיה יא ט): "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ד' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".
בעבר הרחוק ראו בציבור הדתי-לאומי ראש גשר המחבר בין העולם החילוני לחרדי. מאוחר יותר החלו ללעוג לנו ולומר שראש הגשר נשאר תקוע במים. החרדים, שראו בנו ציבור רדוד ופשרן, כינו אותנו בלעג "מזרוחניקים", ורחקו מאתנו לעיתים אף יותר מהמרחק ששמרו מהחילונים, ואילו הציבור החילוני רחק מאתנו לעיתים בגלל דעותינו הימניות ומחשבתו שלולא קיומינו היה מגיע השלום עם הפלסטינים, או בגלל חששו מאתנו כשראו כיצד החיבור של ציונות עם התורה יוצר ציונות ערכית וחזקה יותר לעומת הרפיון והמשבר בערכים אלו בחברה שלהם.
נדמה לי שהיום אנו יכולים בהחלט לשוב לתפקידינו המסורתי. העולם החרדי בשנים האחרונות מעריך מאוד את הציבור החרד"לניקי, ואצל רבים יש אפילו קנאה על מסירות הנפש וההתלהבות לכל דבר שבקדושה הקיימת בו לעומת תחושה מסוימת של רפיון וחולשה במסירות לתורה ולערכיה בציבור שלהם. גם הציבור החילוני מבין היום טוב יותר שרק אנחנו, שמכירים ומבינים את סגנון חייו, מכירים את בעיותיו ומוקירים את ערכיו ולא בועטים בעיטת התבדלות ממנו - רק אנו יכולים להתחבר עמו ולצעוד יחד קדימה. תנועות התשובה החרדיות החזירו רבים בתשובה, אך המסה הגדולה עוד לפנינו ורק אנחנו נוכל לעשות זאת.
__________
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: [email protected]
טלפון: 02-9974424
חידוש כוחות העולם
איך מותר להכין קפה בשבת?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
מה עניינו של ט"ו בשבט?
בצלאל ואהליאב - חיבור של קצוות
כאב הגלות ותקוות הגאולה
אנחנו קודש למענך
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
איך ניתן לברור מרק בשבת?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
לאן נעלמה האמת?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
