ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עבודה מעשית באהבת ישראל ;">

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית וישלח Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

טבת תשס"ז

עבודה מעשית באהבת ישראל


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
תמר בת מרים

בפרשת וישלח מתארת התורה את התנהלותו האיטית של יעקב אבינו לפחות פעמיים. הפעם הבולטת יותר היא כאשר יעקב אומר לעשו: "ואני אתנהלה לאיטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים..." (בראשית ל"ג י"ד), והפעם השנייה היא נסתרת יותר, כמו שמביא רש"י מדברי חז"ל המדייקים שיעקב אבינו התעכב בדרכו מהירדן עד באר-שבע לפחות שנה וחצי.

מעיון ברש"י על הפרשה, נראה שיחסם של חז"ל למהירות התנועה האיטית של יעקב שונה מפעם לפעם. מצד אחד חכמים משבחים את "הרחבת הדרך" של יעקב ומציינים את העובדה שהמפגש בהר שעיר עתיד להתבצע בימי המשיח, ומצד שני חכמים מדייקים מהכתוב "ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא" (בראשית ל"ה כ"ב), שהליכתו האיטית כל כך של יעקב לקראת אביו הובילה למקרים המסובכים והקשים שאירעו לו בדרך.

נראה שההבדל בגישתם של חז"ל נובע מהשוני בין המקרים. במקרה הראשון, יעקב אבינו מדבר על האידיאל הרחוק, על דרך רחוקה שסופה הוא ב"סוף העולם" ובגאולה השלמה, ובפעם השנייה מדובר על התנהלות מעשית ויום-יומית של יעקב אבינו ובניו. כאשר יעקב מביט רחוק, לגאולה עצמה, הרי שיש מקום וצורך בהתנהלות איטית, ורק ראייה ארוכת טווח ועליונה יכולה לתת את הכוחות הדרושים להתמודדות. אולם כאשר מדובר במשימה מעשית ועכשווית, כמו ההגעה מהירדן לחברון, הרי ששם אין מקום להליכה האיטית, הצופה רק למרחוק. ישנם מקרים שבהם צריכים להיות מאוד מעשיים, החלטיים, ולצעוד מהר.

כמובן שצריכים להיות יחסי גומלין בין הראיות השונות. הראייה העכשווית והמעשית צריכה להיות מושפעת מהראייה רחוקת הטווח והרוחנית יותר (ולעיתים גם להיפך), אולם ערבוב ו"זליגה" של דרכי התנהגות בין שתי תפיסות העולם, יכולים להיות הרי אסון, כמו שהיה אצל יעקב אבינו בדרכו ארצה.

חילול שבת שלו, כישלון שלי
לעתים קרובות אני חש שיש להפעיל את אותו סוג של חלוקה כאשר ניגשים למקצוע התורני, על-פי הגדרת הרב, של אהבת ישראל. נקדים ונאמר, למען הסר כל ספק בתחילה - אהבת ישראל צריכה לכל אשר בשם ישראל יכונה, אהבה עמוקה, אמיתית, בוערת בעצמות ומשפיעה על כל נקודת מבט ועל כל פעולה שאנו עושים. אנו צריכים לחנך את עצמנו ולהביא את עצמנו למצב שבו כאבו של כל יהודי, באשר הוא, הדברים שמעניינים אותו, מצבו הרוחני והגשמי - כל אלה הם בראש מעייננו. מותר לאהבה זו לקלקל את השורה ולהוביל למצב של שפיטה לא אובייקטיבית ומוטה לטובה של אחינו בני ישראל. אולם לעניות דעתי חייבת להיות בבסיס האהבה הזו גם מטרה ברורה וישימה.

במפגש שנערך לאחרונה בין אברכים "פעילים" לבין אחד מראשי העמותות הוותיקות שעוסקות בהחזרה בתשובה במגזר החרדי, שאל מנהל העמותה את האברכים מה הם חשים כאשר הם רואים יהודי שמחלל שבת, או יהודייה שלבושה בצורה מאוד לא צנועה. האברכים, שהיתה להם גם מטרה להרשים את מי שאחראי על חלוקת הכספים במערכת, העלו תחושות שונות שהם חשים, החל מצער ורחמים ועד כעס ופגיעה אישית. מנהל העמותה הקשיב לכולם, ובסופו של דבר אמר שכל התחושות הללו אכן צריכות להיות שם, אולם התחושה המרכזית של מי שרואה יהודי מחלל שבת צריכה להיות שהוא עצמו מחלל שבת. הצער על חילול שבת של האחר צריך להיות בדיוק כאילו אני עצמי נכשלתי בעוון הנורא... ללא ספק מדובר על משימה קשה, גם ברמת הקשר שצריך לחוש לבני ישראל, אולם בעיקר בגלל העובדה שהתחושות האחרות מחפות על התחושה הטבעית הזו.

לאחרונה יצא לי להתארח ב"שבת חתן" בבית-מלון במרכז תל-אביב, ואני זוכר את התחושה הקשה שלי כאשר השבת (לא) ירדה על העיר... העסקים המשיכו כרגיל לחלוטין, החנויות פתוחות, בתי הקפה הומי אדם. מוניות נוסעות, בתי-מלון שוקקים, סופרמרקטים פעילים, והצער העמוק על ה"מצב" מכסה את הכל, יוצר בלב חיץ של ממש ביני ל"בינם", מין רצון כזה לחתוך את התינוק לשניים, כדי לא להרגיש את הלב נחמץ מכל מכונית שעוברת... ובכל זאת, המטרה המעשית צריכה להיות להרגיש שאתה עצמך שם, שדמך ובשרך נהנים עכשיו בבתי הקפה, תוך חילול שבת או חג המוני.

תחושה כזו צריכה להוביל ל"אהבת ישראל" שכולה מעשיות. נדמה לי שבמצבים הללו אמירה "רוחנית" מדי של "ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא", היא לא במקומה. כמובן שהיא נכונה, אולם היא צריכה להיות רחוקה מהמציאות. צריך לגבש את התחושות הללו למצבו של יעקב אבינו בדרכו ארצה - מעשיות, זריזות ופעילות ערה. בדיוק כשם שלא הייתי סולח לעצמי על חילול שבת ושם שמים, והייתי מחפש דרכי שיפור וקידום, כך אני חייב לחוש כאשר מישהו אחר מחלל קודשים. הרצון לשנות, להשפיע ולקדם נובע בראש ובראשונה מתוך אהבת ישראל טהורה - גם אהבה ליהודי האחר ולמשפחתו, וגם אהבה לאומה הישראלית, ככלל, שכל עוון בודד מרחיק אותה ממטרתה.

חלוקת סלי מזון איננה הפתרון
פעמים רבות ישנה התחושה שערבוב התחומים באהבת ישראל שלנו מוביל לאובדן העצמיות והדרך האישית של האוהב, לוויתור על ערכים שאנו מאוד מאמינים בהם בגלל אהבת אמת ורצון להימנע מלומר ולעשות דברים חדים מדי. אולם טענתי היא שדווקא אהבה זו צריכה להוביל ליותר מעשיות, לחיפוש דרכי השפעה אמיתיים על המציאות שסביבנו וסביב עם ישראל.

בתקופת ההתנתקות כתבתי מכתב לרב חשוב, שהרבה להתבטא נגד אמירות חדות מדי של הציבור האמוני מול הממשלה והמבצעים בפועל של התוכנית. סגנון הטענות של הרב היה מבוסס על העיקרון שאהבת ישראל צריכה לכסות על הכול - על הכעס, על תחושת העוול, על התסכול, שלדעתו מהם נבעו האמירות החדות. במכתב כתבתי לרב שלדעתי דווקא אהבת ישראל צריכה להוביל למלחמה קשה ככל הניתן בתוכנית הגירוש. דווקא האהבה המעשית גורמת לי לחוש את האסונות שיביא המהלך, כמעט יכולתי לספור את ההרוגים שתביא התוכנית, את ההתעצמות של כוחות הרשע, את הטילים שינחתו... בדיוק כמו שהמאבק נגד הסכמי אוסלו נבע לא רק מדאגה לארץ-ישראל, כי אם בעיקר מדאגה לנדוניה שיביאו אתם הארכי-מחבלים כשיבואו לארץ הקודש. אני זוכר לילות ללא שינה, בתקופה ההיא, שבהם ראינו בעיני רוחנו את אלפי ההרוגים שיביא אתו הסכם אוסלו, ודווקא תחושת הכאב הזו, של עם ישראל, היא זו שדחפה לפעולות יותר חד-משמעיות נגד ביצועו.

מבחינות רבות השאלה הזו הביאה למיצוי את שאלת "אהבת ישראל המעשית". אולם ניתן לפגוש את הסוגיה במקומות ובתחומים אחרים לגמרי. אמי, שתחיה, מרכזת בצפת את "מרכז החסד" ובית התבשיל המחלק מדי יום מאות ארוחות ומדי חודש עשרות רבות של סלי מזון לתושבים. אני מעיד עלי שמים וארץ שלבי נחמץ פעמים רבות למשמע הסיפורים הקשים שמלווים את הפעילות, ושבפעמים הבודדות שהצטרפתי ל"חלוקה", חשתי את עוצם הכאב של המשפחות ואת הקשיים חסרי התכלית שבהם הן נתונות. אולם פעמים רבות אני חש שמבחינה מעשית, מבחינת אהבת ישראל מעשית, חלוקת סלי המזון איננה הפתרון הנכון למצוקות, ולכן ממילא איננה מבטאת אהבת ישראל בגדרה העליון. כמובן שברור שיש משפחות שזו הדרך היחידה לעזר להן וברור ש"כל הפושט יד נותנין לו", אבל אי-אפשר להתחמק מהראייה המפוכחת שצריך כאשר ניגשים לעזור באמת ליהודי.

כמובן שחייבים להיזהר גם מזליגה הפוכה, ואסור להגיע למצב שבו אנו מתעלמים ממצוקות מעשיות של יהודים בגלל מבט מעשי מדי או מגיעים לאמירה של "ממילא תקנה בכסף שלי שתייה חריפה ולא אוכל לילדים ולכן אני לא נותן לך כלום". הבחינה חייבת להיות אמיתית, כנה ומושפעת מהאהבה הרבה שאנו חשים למבקש בגלל עצם היותו בן לעם ה' ובנו יחידו של הקב"ה. לעתים גם ברור שדוק הדמעות צריך לכסות על עין השכל ולהוביל לפתיחת הארנק גם למי שאולי ייהנה מהמתת רק בחיי שעה, מכיוון שגם חיי שעה של יהודי קרויים חיים. אולם כגישה, כדרך כללית לציבור, צריך להיות מעשיים.

ומכיוון שעסקנו במעשיות, הרי שפטור בלא משהו מעשי אי-אפשר. כמעט כל מתרים מתחיל יאמר לך שהרבה יותר קל לגייס כספים ולארגן פעילות של חסד, במובן הפשוט של המלה. גרעינים תורניים רבים אף "בורחים" לכיוון הזה ופותחים "מועדוניות", "בתים חמים", מרכזי חלוקת מזון ועוד. חלק מהעמותות (בעיקר חרדיות) שאיתן אני בקשר אף הופכות את העניין לאסטרטגיה של ממש - "מכיוון שאף אחד לא יסרב לקבל ממך סל מזון ולעומת זאת רבים יסרבו לבוא לשמוע שיעור, הרי שעדיף ללכת על סלי המזון... ומשם למשוך אנשים". לעניות דעתי אהבת ישראל מעשית, רצון אמיתי לקדם את בניו של הקב"ה למקומם הטבעי, חייבת להיות כלולה בהפניית משאבים (מעשית לחלוטין, החל מתורמים גדולים וכלה בהוראות הקבע של כל אחד מאתנו) לטובת קירוב רוחני, בירורים רוחניים, הפקות של תכנים שידברו אל העם ויגדירו לו את החסר ועוד. בסופו של דבר נראה שהוכח כבר שזו הדרך האמיתית לעזור לאנשים ולאהוב את ישראל.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il