ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עשרת השבטים שמעבר לסמבטיון ;">

בית מדרש אמונה וחסידות ארץ אגדה סמבטיון Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

טבת תשס"ז

עשרת השבטים שמעבר לסמבטיון


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
בנימין זאב בן יהודה

"כֹּה אָמַר ה' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ וּבְיוֹם יְשׁוּעָה עֲזַרְתִּיךָ, וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְהָקִים אֶרֶץ לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת: לֵאמֹר לַאֲסוּרִים - צֵאוּ, לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ - הִגָּלוּ, עַל דְּרָכִים יִרְעוּ וּבְכָל שְׁפָיִים מַרְעִיתָם:"


נבואה זו מתבארת בילקוט שמעוני (ישעיהו רמז תסט) מהו 'לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ'? שלש גליות נעשו בעשרת השבטים: אחת גלתה לסמבטיון; ואחת גלתה לפנים מסמבטיון, וכשם שיש מארץ ישראל לסמבטיון כך יש מסמבטיון לשם; ואחת גלתה לרכיבה של רִבְלָתָה ונבלעה שם.

מדרש זה ודומים לו מלמדים אותנו שעשרת השבטים כלואים מעבר לסמבטיון, וממתינים למשיח שיבוא ויקרא להם להשתחרר ממאסרם ולהתאחד עימנו. מדרשים אלו הלהיבו את הלבבות במשך כל הדורות, ומדי פעם בפעם היו מטיילים שונים יוצאים לחפש אחר עשרת השבטים האבודים.

עשרת השבטים חזרו
אך המדרשים האלו סותרים לכאורה את דברי התלמוד במסכת מגילה (דף יד, ב), שירמיה הנביא החזיר את עשרת השבטים והם התאחדו עימנו, ובסופו של דבר יאשיהו בן אמון היה מלך גם על יהודה וגם עליהם. גם התנ"ך מזכיר את עשרת השבטים כמי שחזרו לשכון בארץ ישראל 1 ; ואף בעלי התוספות 2 כתבו כדבר פשוט שכל עשרת השבטים חזרו עד שהם מכנים זאת: "זיל קרי בי רב".

רש"י 3 ותוספות כתבו שירמיהו החזיר רק מקצת מבני עשרת השבטים, אך רוב בני עשרת השבטים נשארו בגלותם. אלא שאם כוונת המדרש היתה לבני עשרת השבטים שלא חזרו יחד עם ירמיהו, אין זה מובן מדוע המשיח פועל להחזרתם באופן מיוחד. שהרי גם מהגלות האחרת, הגלות של ממלכת יהודה לבבל, חזרו רק מקצתם. והמשיח צריך לפעול באופן שווה להחזרת כל בני ישראל לארצם!! מדוע קיימת התייחסות מיוחדת דווקא לגלות עשרת השבטים? כדי לברר את השאלה הזו צריך לחקור היכן נמצא הסמבטיון.

הסמבטיון שבארץ סוריה

הנביא עמוס (ה, כז) מנבא על גלות עשרת השבטים:
"וְהִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי צְ-בָאוֹת שְׁמוֹ:":


דמשק מוזכרת כבר קודם לכן בנבואות הגלות שבספר עמוס, אלא שהיא מוזכרת שם בצליל שונה (ג, יב):
"כֹּה אָמַר ה' כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל אֹזֶן כֵּן יִנָּצְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּשֹׁמְרוֹן, בִּפְאַת מִטָּה וּבִדְמֶשֶׁק עָרֶשׂ:"


חז"ל מסבירים שגם ' דְמֶשֶׁק ' היא העיר דַּמֶּשֶׂק , וזו לשון הרד"ק:
"ויונתן תרגם ... דְמֶשֶׁק כמו דַּמֶּשֶׂק בסי"ן, וכן בסדר עולם 4 : רבי נהוראי אומר בשם ר' יהושע: הרי הוא אומר 'כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה וגו', 'בִּפְאַת מִטָּה' אלו קצת עשרת השבטים שנסמכו על חזקיהו מלך יהודה ופלטו עמהם. 'בִּפְאַת מִטָּה' - מלמד שלא פלטו מישראל אלא אחד משמנה שבהם. ושאר 'עָרֶשׂ' (מיטה) היכן הוא? בְּדַמֶּשֶׂק!!! שנאמר - 'וְהִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק'"

בימי קדם, המיטה היתה מורכבת ממסגרת של ארבע מוטות עץ שעליה היו פרושים יריעות עור או חבלים מסורגים. המסגרת עצמה היתה מחוברת לארבע מוטות עץ שהם רגלי המיטה, ובסך הכל היו במיטה שמונה מוטות עץ. הנביא עמוס מנבא שרק רגל אחת מן המיטה תינצל, וחז"ל מסבירים שזהו רמז שרק כשמינית מאוכלוסיית עשרת השבטים תינצל, והיא החלק שייצמד למלכות חזקיה. חלק זה יגלה יחד עם ממלכת יהודה לבבל, ויחזור עימם לארץ; ובכך תהיה לו פליטה. אולם לרוב אוכלוסיית עשרת השבטים (רוב מוטות העץ שבמיטה) לא תהיה פליטה, והוא ימצא בדמשק ובסביבותיה.

סיוע להבנה שעשרת השבטים שגלו לסמבטיון - גלו לְדַמֶּשֶׂק ולסביבתה יש בדברי הילקוט שמעוני בשיר השירים (רמז תתקפה) שם המילים "לפנים מנהר סמבטיון" מקבילות למילים "לפנים מדמשק".
לפי מדרשים אלו גלות עשרת השבטים התפצלה לשלוש קבוצות מרכזיות. קבוצה אחת נמצאת בדמשק שהיא ה"סמבטיון" עצמו. הקבוצה השניה נמצאת במרחק לא גדול מדמשק - "וכשם שיש מארץ ישראל לסמבטיון (לדמשק) כך יש מסמבטיון (מדמשק) לשם". והקבוצה השלישית נמצאת ב"רכיבה של רבלתה" שחז"ל מזהים אותה עם העיר אנטוכיא 5 שבצפון סוריה, (כיום אנטכיא בשטח טורקיה).

כיצד נראה הסמבטיון לפי השקפת חז"ל
במדרשי חז"ל אחרים מצאנו שהסמבטיון הוא נהר פלאי שבמשך ששת ימי השבוע זורמים בו רק חול ואבנים ובשבת הוא נח 6 . וצריך לברר מדוע לא ידוע לנו על שום נהר כזה בדמשק ובארץ סוריה!! רמז שעונה על השאלה הזו נמצא בדברי מר צמח גאון.

בקורות ימי עם ישראל מפורסמת דמותו של אלדד הדני, שביקר בקהילות שונות וסיפר שמוצאו משבט דן שגלה לארץ כוש, ובפיו סיפורים מלהיבים על "עשרת השבטים" שהם לוחמים דגולים, וספורים מופלאים על "בני משה" שכלואים מעבר לסמבטיון. אנשי קירואן ביקשו ממר צמח גאון לחוות את דעתו על הספורים האלו; וזו לשון תשובתו (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) אלדד הדני, עמוד 21):
"וכי בני משה אצלם ונהר סמבטיון מקיף עליהם - אמת אמר, שכך אומרים חז"ל במדרש שהגלה נבוכדנצר לוים בני משה ששים רבוא וכיון שהגיעו לנהרות בבל הם וכינוריהם אירע להם כמו שסיפר לכם ר' אלדד. וקודם ביאת אבותינו לארץ כנען הם נתעסקו במלחמות ושכחו המשנה שלקחו מפי יהושע. ואפילו יהושע ע"ה אמרו עליו שנולדו לו ספקות אחר מיתת משה. ובכל השבטים שהיו בכל
הארץ, שבטי יהודה ובנימין החזיקו בתורה על כולם".

במאמר הקודם "בני משה שמעבר לסמבטיון" התבאר שכאשר מר צמח גאון מספר שבני משה התעסקו במלחמות קודם כניסתם לארץ - הוא אינו מתכוון ל"גרשום ואליעזר" בניו של משה או לצאצאיהם, מפני שהם היו נמנים עם בני שבט לוי שלא עסק במלחמות. כוונתו לרמז שכל ישראל שהיו בצבא המלחמה, שהם ששים רבוא, נחשבים לבנים (רוחניים) של משה, ואמורים להיות בקיאים בתורה. אך מכיוון שהם התעסקו במלחמות הם שכחו את המשנה.

כאשר מר צמח גאון ממשיך ואומר "ובכל השבטים שהיו בכל הארץ, שבטי יהודה ובנימין החזיקו בתורה על כולם", הוא מגלה שגם המדרש על עשרת השבטים שמעבר לסמבטיון הוא משל שמדבר במי שבחר בחיי המעשה ושכח מן "המשנה".

"יהודה ובנימין" מסמלים את מי שקשור לעמל התורה, ואילו "עשרת השבטים" ו"בני משה" מסמלים את מי שאינו קשור לעמל התורה "ושכח את המשנה".

ומר צמח גאון מרמז שמאחורי האגדות על ה"סמבטיון" מסתתרת כוונה לגלות מה מונע מבני העם שאינם עמלים בתורה - מלהתבולל בעמים. ומר צמח גאון אומר בהמשך דבריו, שמחמת התלאות שעברו על אלדד הדני השתבשו אצלו הדברים; והמבין יבין שמחמת התלאות האלו הוא הפך את המשלים השונים למציאות חיה.

ישראל שמרו את השבת - והשבת (הסמבטיון) שמרה אותם. עם ישראל לא התבולל - "והם אסורין מפני שהנהר מקיף עליהם". במשך ימות השבוע עוסק עם ישראל בענייני "חול", וההמולה והרעש של ימות החול דומה לרעש עצום של אבנים מתגלגלות. ורק בכניסת השבת כאשר עם ישראל שובת ממלאכתו, יורד עליהם "ענן" רוחני של קדושה. המנוחה והשמחה ולימוד התורה שבשבתות החזירו לאלו שלא היו עמלים בתורה את נשמתם, והסמבטיון (השבת) ש"מקיף עליהם" חוסם ומונע מהם מלהתבולל בין העמים.

ה"נושרים" הראשונים - ו"עשרת השבטים"
כשמינית מאוכלוסיית בני עשרת השבטים המקורית התאחדה עם בני ממלכת יהודה באופן מושלם, וגלתה עימם לבבל ואף חזרה עימם לארץ. וכאשר חז"ל דורשים: " בִּפְאַת מִטָּה - אלו קצת עשרת השבטים שנסמכו על חזקיהו מלך יהודה ופלטו עמהם" - הם מתכוונים לקבוצה שדבקה בשבטי יהודה ובנימין באופן מושלם.

הנביאים חגי זכריה ומלאכי וגם חכמים אחרים שהיו מורי תורה עלו יחד עם השבים מהגולה, וכך קם בארץ ישראל מרכז תורה שהשבים - בני יהודה ובני עשרת השבטים שדבקו בהם ושבו עימם - היו קשורים אליו.

ואמנם, רוב הצבור שגלה לבבל לא חזר לארץ ישראל, אך גם בבבל היו מרכזי תורה שהצבור שנשאר בבבל היה קשור אליהם. 7

אולם הדרך בין בבל לארץ ישראל עברה בארץ סוריה, ואנשים רבים מעם ישראל שיצאו מגלות בבל לא הגיעו לארץ ישראל, ו"נשרו" ו"נתקעו" בסוריה. ושם בסוריה התפתח צבור גדול מישראל שלא היה קשור לתורה.

חז"ל כינו את בני גלות סוריה - "עשרת השבטים", מפני שעוד בתקופת הנביאים "עשרת השבטים" היו ידועים כמי שהתנתקו מן התורה 8 . אך חז"ל מציינים שלמרות שבני גלות סוריה שכחו "את המשנה", הם לא התבוללו בקרב האוכלוסייה המקומית; ומה שקיים אותם כיחידה עצמאית היה שמירת השבת, שהיא עצמה "הסמבטיון".

הסמבטיון ו"בני משה"
מדרשי חז"ל אחרים מלמדים זכות על בני הגלות הזו, ורואים בהם אנשים צדיקים שנטייתם הנפשית קשורה לתורה אלא שהקריבו את הנטייה הזו לטובת עם ישראל. וזו לשון התרגום יונתן (שמות לד, י):
"ואמר הא אנא גזר קיים, דלא אשלחיף עמא הדין בעם אוחרן, ברם מינך יפקון אוכלוסין דצדיקין, קביל כל עמך אעביד פרישן להון, בזמן דיהכון בשבייתא על נהרוות בבל, ואסיליקינון מתמן ואשרינון מן לגיו לנהר סמבטיון, ..."



תרגום יונתן מספר שהקב"ה יוציא ממשה "אוכלוסייה של צדיקים", והיא תתגלה כאשר הקב"ה יעלה אותם מגלות בבל והם ישכנו מעבר לסמבטיון.
תרגום יונתן הוא תרגום קדום מתקופת עזרא הסופר 9 , והוא רואה את הגולים ש"נתקעו" בסוריה ואשר יהדותם מתבטאת בשמירת השבת - כ"בנים של משה"; כלומר כ"לויים" שנטייתם הנפשית קשורה ללימוד תורה. אלא שקודם שנכנסו לארץ, הם ויתרו על נטייתם הזו ויצאו להילחם על הפצת אור האמונה היהודית בעולם; ולכן הוא רואה בהם " אוכלוסין דצדיקין ".

כדי להפיץ בין הגויים את האמונה בא-ל אחד בטהרתה, צריך שאנשים מישראל יהיו בחוץ-לארץ בין הגויים, ויתחככו בהם בחיי היום-יום. ואמנם בני הגולה הסורית אינם עמלים בתורה ושכחו מן המשנה, והיהדות שלהם בנויה בעיקרה סביב שמירת השבת; אבל הם ה"חיילים" של עם ישראל בהפצת האמונה באל אחד.

בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ
יתכן שיש בדברים האלו הסבר נוסף להזכרת ערי סוריה בנבואת זכריה (ט, א):
"מַשָּׂא דְבַר ה' בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ, כִּי לה' עֵין אָדָם וְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"
וכתב שם האבן עזרא:

"זאת הנבואה דביקה בבית שני. וטעם 'כִּי לה' עֵין אָדָם' שישובו לעבוד ה' רבים מאנשי דמשק, ולסור אל משמעת ישראל שהיו בירושלם והם יהודה ובנימן ואשר שבו מאשור"


הנביא זכריה מגלה בנבואתו שהמרכז התורני שהוקם בארץ ישראל - שמורכב משבטי יהודה ובנימין ומעט מכל שאר השבטים שנטפלו אליהם" - הוא הכרחי וחשוב; אך עם ישראל זקוק גם לשאר השבטים (שמכונים "עשרת השבטים"), שהם החיילים הפשוטים שמפיצים את אור היהדות בעולם. האנשים האלו שמביאים לערי סוריה את הידיעה על מנוחת בורא-העולם ביום השבת (בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ) יוצרים תמונה כוללת של עם ישראל (וְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל). והמסגרת המלאה הזו מביאה למילוי רצון ה' שכל יושבי תבל יכירוהו (כִּי לה' עֵין אָדָם).

לימוד זכות אינו ויתור
גולת יהודי סוריה היתה הגולה הראשונה והגדולה ביותר של עם ישראל 10 , והיא מהווה סמל לכל שאר הגלויות. וכאשר חז"ל מלמדים זכות על "עשרת השבטים" שבסוריה, ורואים בהם שליחים להפצת האמונה באל-אחד בטהרתה; הם מלמדים זכות על הגלויות שבשאר המקומות ובשאר הדורות. למרות שבני הגלויות האלו אינם עמלים בתורה ויהדותם מסתכמת בשמירת השבת - הם מהווים שליחים להפצת שם ה' בעולם. 11

אך לימוד זכות אינו ויתור על האמת. ודבר זה מתבאר בדברי הילקוט שמעוני בשיר השירים (רמז תתקפה):
'אַף עַרְשֵׂנוּ [רַעֲנָנָה]' - אלו עשרת השבטים שגלו לפנים מנהר סמבטיון. שעתידין גלות יהודה ובנימין לילך אצלם להביאם כדי שיזכו עמהם לימות המשיח ולחיי העולם הבא. שנאמר: 'בַּיָּמִים הָהֵמָּה יֵלְכוּ בֵית יְהוּדָה [עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְיָבֹאוּ יַחְדָּו מֵאֶרֶץ צָפוֹן עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם]'

והמדרש מלמדנו שכדי לזכות לימות המשיח צריך שכל ישראל ישבו בארצם ויהיו בקיאים בתורה. "עשרת השבטים" - אותו חלק מעם ישראל ששקוע בעסקיו בגלות ב"ארץ צפון" מהווה בדיעבד אמצעי להפצת שם ה' בעולם, אך זה אינו המצב הנעלה והטוב; ולמעשה הם "אסורים" בגלות. ולכן מהמרכז התורני של "יהודה ובנימין" יצאו שליחים אל חלק העם הזה כדי ללמדו תורה ולהעלותו לארץ ישראל. והשליחים האלו הם חייליו של המשיח, שיוציאו את "עשרת השבטים" ממאסרם. 12
________________________________________
1 "וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְגַם אִגְּרוֹת כָּתַב עַל אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה לָבוֹא לְבֵית ה' בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: ... וַיִּהְיוּ הָרָצִים עֹבְרִים מֵעִיר לָעִיר בְּאֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְעַד זְבֻלוּן וַיִּהְיוּ מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם וּמַלְעִגִים בָּם: אַךְ אֲנָשִׁים מֵאָשֵׁר וּמְנַשֶּׁה וּמִזְּבֻלוּן נִכְנְעוּ וַיָּבֹאוּ לִירוּשָׁלִָם:" (דברי הימים ב ל, א-יא).
"וּבְעָרֵי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וְשִׁמְעוֹן וְעַד נַפְתָּלִי בְּחַרְבֹתֵיהֶם סָבִיב: ... וַיָּבֹאוּ אֶל חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַיִּתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית אֱלֹהִים אֲשֶׁר אָסְפוּ הַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי הַסַּף מִיַּד מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וּמִכֹּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל וּמִכָּל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם: (דברי הימים ב לד, ו-ט)
2 גיטין דף לו ד"ה 'בזמן שאתה משמט'
3 וראה גם ברש"י מסכת סנהדרין דף קי עמוד ב ד"ה 'אין עתידים'
4 וראה גם בילקוט שמעוני מלכים ב רמז רלו
5 וראה בירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ה) "לשלש גליות גלו ישראל אחת לפנים מנהר סנבטיון ואחד לדפני של אנטוכיא ...". וראה רש"י (ירמיה נב, ט): "רבלתה - היא אנטוכיה".
6 וראה בבראשית רבה (יא,ה); מדרש תנחומא (כי תשא, לג). וראה גם בדבריו של יוסף בן מתתיהו ב"תולדות מלחמת היהודים" (ז, ה, א) ובעזהשי"ת נדון בדבריו במאמר הבא.
7 וראה במסכת גיטין (דף פח, א) בענין "הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר".
8 "סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵ-ל וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן:" (הושע יב, א)
9 וראה בדברי הרב כשר ב"תורה שלמה" בחלק כ"ד ובחלק ל"ה, שכשם שבתלמוד נוספו לפעמים הערות שהיו כתובות בצד הגליון לתוך הגליון עצמו, כך יתכן שנוספו הערות כאלו גם בתוך התרגומים עצמם. אך למעט מקרים בודדים הרי שרוב מה שנמצא בתרגומים הוא מתקופת עזרא הסופר.
10 יוסף בן מתתיהו "תולדות מלחמת היהודים" (ספר שביעי, פרק שלישי).
11 וראה בפסחים (דף פז, ב): "ואמר רבי אלעזר: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים".
12 ראוי להעיר שהרמב"ן סבור שבני עשרת השבטים שחזרו והתאחדו עם בני יהודה - לא הצטרפו וגלו עימם לבבל. והוא כותב בחידושיו (למסכת גיטין דף לו, א) שהם נפרדו מהם וחזרו למקומם בגלותם הראשונה, לנהר גּוֹזָן וערי מדי. ובפרושו לתורה (דברים לב, כו) הוא כותב שה"סמבטיון" הוא נהר גּוֹזָן שבארץ מדי.
אולם כפי שהתבאר, מהמדרשים ומהירושלמי עולה ש"עשרת השבטים" מצויים בארץ סוריה. ולפי שיטת רש"י והתוספות ניתן לומר שכאשר חז"ל מדברים על עשרת השבטים שגלו לסמבטיון ולאנטוכיה הם מדברים על הגלות השניה של בני עשרת השבטים. הגלות הראשונה הוגלתה ע"י שלמנאסר מלך אשור לנהר גוזן שבמדי, ועליה נאמר "ואבדתם בגויים" - והיא אכן אבדה ונטמעה בגויים. והגלות השניה תחילתה אמנם היתה ע"י נבוכדנצר מלך בבל לבבל, אך המשכה התפתח לגלות מרצון של רוב בני עשרת השבטים - שעזבו את בבל ועברו לאנטוכיה ולערים נוספות בסוריה. ועל הגלות הזו מנבא עמוס (ה, כז): "וְהִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il