בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • היחס למי שאינו שומר מצוות
קטגוריה משנית
  • ספריה
  • יד - אהבת ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

מו"ר הרב יהושע יגל זצ"ל שלימדנו אהבה מהי

undefined
4 דק' קריאה
האגדה מספרת שהגאון מוילנא פנה פעם לאחד מתלמידיו ובקשו לתת לו מוסר במה יכול הוא לשפר את הנהגתו. התלמיד נחרד מעצם הרעיון וסירב לעשות כך. לאחר שהפציר בו רבו, אמר לו התלמיד: אין זו חכמה שרבנו עובד את ה' כשהוא מסתגר בתוככי ביתו, תריסי החדר מוגפים ורבנו יושב ועוסק בתורה לאורו של הנר. ילך לו רבנו, תהא דעתו מעורבת עם הבריות, ואף-על-פי-כן יעסוק בתורה בהתמדה. זו חכמה, סיים אותו תלמיד. האגדה ממשיכה ומספרת שהגאון מוילנא ענה: "אני, אינני מחפש חוכמות..."

על משקל דבריו אלו של הגאון יש לומר שאין זו חכמה לעסוק באהבת ישראל כאשר מדובר במי שהוא בשר מבשרך, שותף להלך חשיבתך, קל הרבה יותר להרבות באהבה כלפי אדם שכזה. החכמה היא להרבות באהבה כאשר מדובר במי שפרצופו שונה משלך, דרכו והשקפתו שונים משלך, האתגר במקרה כזה מורכב הרבה יותר. וגם אם אין אנחנו מחפשים חוכמות, המציאות מחייבת אותנו לעסוק באתגר החשוב הזה.

מן העבר השני, אל לנו להתעלם מן הקושי הגדול שבדבר זה. הקושי הוא בשני מישורים: הקושי הנפשי מחד, והקושי ההלכתי מאידך.

הקושי בא לידי ביטוי כבר בהגדרתו של הרמב"ם את מצוות אהבת ישראל:
"מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו, שאין להם שיעור אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות".


למדנו הרמב"ם שחובת מצוות אהבת ישראל היא כלפי "אחיך בתורה ובמצוות".
אפילו אם הביטוי הזה מכוון כלפי מי שמחויב בתורה ובמצוות, ולא כרוצה להגדיר את המצווה כלפי מי שמקיים בפועל את המצוות (ואז יש לדון מהי ההגדרה של זה המקיים מצוות, שהרי אין לך צדיק שיעשה טוב ולא יחטא), עדיין אנחנו רואים שהמכתיב את היחס של האהבה הוא הבסיס המשותף של חיוב המצוות.

ההיתר לשנוא תלוי בדרגת השונא
יתירה מזו, מצאנו מקורות שונים המדברים אפילו על שנאת מי שאינו מקיים מצוות, או כלפי העובר עבירה. כדברי דוד (תהלים קלט): "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט".
כך מצאנו בגמרא:
"אמר רבי שמואל בר רב יצחק אמר רב מותר לשנאתו (רש"י: הרואה דבר ערוה בחברו יחידי, אף על פי שאינו רשאי להעיד, מותר לשנאתו) שנאמר: 'כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו'. מאי שונא? אילימא שונא נכרי והא תניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא נכרי, אלא פשיטא שונא ישראל. ומי שריא למסניה והכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך, אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא כולי עלמא נמי מיסני סני ליה מאי שנא האי אלא לאו כי האי גוונא דחזיא ביה איהו דבר ערוה".


אולם ראוי מיד לסייג קביעה זו, שכן כבר התוס' על אתר הקשו מדברי הגמרא:
"אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו". לפי דברי הגמרא שמותר ומצווה לשנוא אדם כזה, מה שייך כפיית היצר?! השיבו על כך התוס': "וי"ל כיון שהוא שונאו גם מחברו שונא אותו דכתיב (משלי כז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר".

תהליך השנאה, גם אם מתחיל מתוך סיבות מוצדקות, ממשיך ומתפשט, הופך לשנאה גמורה, ולכן הנו דבר פסול. שנית, יש לדעת שהיתר השימוש בשנאה מותנה בדרגתו של ה"שונא".

ה"משך חכמה" עומד על כך שבספר שמות מצינו שמדובר על שור אויבך ושונאך... ואלו בספר דברים אנחנו לא מוצאים טינה.
"...וזה היה קודם העגל אשר היו כולם ממלכת גוי קדוש, אז הוה שרי לשנויי אם ראה בו עבירה, לא כן אחרי כל המסות אשר נכשלו בעונות, אם יראה אדם בחברו חטא, אם יפשפש במעשיו ימצא כמה מכשולים ופקפוקים, זה בפרט זה וזה בפרט זה, לכן אסור לשנוא איש כזה, רק מי שהוא בעצמו סר מרע וצדיק תמים בדרכיו, אבל קשה למצא כמותו וע"ז אמרו (סוכה מה:) ראיתי ב"ע והמה מועטים, לכן כתיב אחיך".


השימוש בשנאה מצריך מדרגה רוחנית גבוהה. אחרת יוכל המוכיח למצוא פגמים גם בעצמו. לכן ההיתר היה דווקא קודם החטא, כיוון שאז היו במדרגה רוחנית גבוהה. אבל אחרי, דבר זה אסור בתכלית האיסור. ולכן כיום היתר השנאה כמעט ובטל מן העולם.

כוחה של אהבה
יתירה מזו, תפקידנו למנוע את השנאה. בשולחן ערוך מצאנו איסור לתת דבר מאכל למי שלא ייטול ידיו. כיצד אם כן עלינו לנהוג הלכה למעשה? כך פסק הגרש"ז אוירבאך:

"בהא דצריך כל אדם לשום דרכיו ולכוין מעשיו לשם שמים, חושבני, במי שבא אליו אורח חשוב, אשר איננו שומר תורה ומצוה, אבל עדיין יש לו אהבה לבני תורה, וגם תומך במוסדות תורה וכדומה, ואם הבעה"ב לא יתנהג אתו בנימוס המקובל לכבד אותו במידי דמיכל ומשתי, בגלל זה שמצד הדין אסור ליתן לאכול אלא למי שיודע שנוטל ידיו ומברך (כמבואר בשו"ע או"ח סי' קס"ט סעי' ב'), וכמו כן אם אפילו בצורה מכובדת יבקש ממנו ליטול ידים ולברך, יראה הדבר כפגיעה ועלבון בכבודו, וזה גם ירגיז אותו מאד, ויתכן שבגלל הדבר הזה יתרחק חו"ש ביותר מהתורה, וגם יבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה, דבכה"ג חושבני, שנכון באמת לכבד אותו באכילה ושתייה".


האיסור לתת למי שלא נטל ידיו נובע מהחשש להכשיל את חברי בעבירה. למדנו ר' שלמה זלמן זצ"ל שיש איסור חמור מהכשלת החבר באיסור אכילה ללא ברכה, והאיסור החמור יותר הוא הכשלתו בשנאה. וזוהי המטרה המוטלת עלינו.

אחת המשימות החשובות במערכת היחסים בינינו לבין זולתנו היא ללמוד את כוחה של האהבה. לדעת ששנאה עלולה לגרום ל"שנאה גמורה", וכי עלינו להקפיד באורחות חיינו להרבות באהבה ולדאוג שלא להביא לידי שנאה גם את מי שאינו מקפיד על מצוותיה של תורה. מי ייתן ונצליח בכך.

לקריאת מאמר התגובה של הרב יעקב כהן.

_________
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: [email protected]
טלפון: 02-9974424
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il