במלחמה מתגלה שעם ישראל חי

בשבעה באוקטובר נכאב, בשמחת תורה נשמח

התקפת החמאס לפני שנה הייתה ב-7 באוקטובר, בתאריך הלועזי, ובשמחת תורה בתאריך העברי. ב-7 באוקטובר שנקבע על ידי הרשויות נכאב את האסון, ובשמחת תורה נשמח על ההצלה הגדולה ועל העוצמה והאחדות שהתגלו בו. בשמחת תורה עלו מאות אנשי מילואים על מטוסים בכל רחבי העולם להתגייס להציל את עם ישראל. בשמחת תורה נודה על התגייסות המופלאה של עם ישראל להגן איש על רעהו בלי שום פקודה. בשמחת תורה נשמח על העם שכלביא קם וכארי התנשא להכות את אויביו שוק על ירך.

החגים נותנים עוצמה לעם ישראל

אנחנו בוחרים לשמוח בשמחת תורה, כי התפקיד של החגים הוא לתת עוצמה לעם ישראל, ולעם ישראל נדרשת עוצמה גדולה במיוחד בעת הזו אחרי שנה של מלחמה. עוצמה, אמונה וביטחון הם הנשק הכי עוצמתי שלנו. באמצעות שלושתם אנחנו אומרים לקמים עלינו לכלותינו כי שום התקפה שלהם לא תחליש אותנו. באנו לארץ ישראל והקמנו בה מדינה כדי להיות פה לנצח.

גידול בעליה לארץ ישראל

השמחה, האמונה והעוצמה גורמים להרבה עלייה לארץ ישראל. סיפר לי הרב אבי ברמן, מנכ"ל ה-OU בישראל, כי מאז שמחת תורה נרשמו לעלייה למעלה מ-13,180 מצפון אמריקה. בתקופה המקבילה אשתקד נפתחו 7,475 תיקי עלייה וזה כמעט כפול. בעבר היו מגיעים 3% מהסטודנטים היהודים של צפון אמריקה ללמוד שנה בישראל. לפני שנה באו לארץ 10% מהסטודנטים היהודים, ובשנת המלחמה עלו ללמוד בארץ 15% מכלל הסטודנטים היהודים בארה"ב.

אנחנו שמחים לראות כי למרות הקשיים והמורכבות, בעת מלחמה יהודים בוחרים לעשות את הצעד המשמעותי ולהעתיק את בתיהם מהאזורים הנוחים של ארה"ב וקנדה. חלקם אפילו עוזבים את ההורים, את הילדים, את העבודה ואת בתי הספר - ועולים לישראל. ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

מעלתם הגדולה של הלוחמים

ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה – ואנחנו איתו במלחמה

חכמינו אמרו שמעלת הלוחמים היא גדולה מאוד מאוד. עליהם נאמר "כל העוזר את ישראל כעוזר את השכינה". ה' עושה מלחמות "ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה" (תהילים ט יג), והחיילים עוזרים לו. זכריה הנביא אומר שהם נחשבים כמו הקשת והחרב שלו "כִּי דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה קֶשֶׁת מִלֵּאתִי אֶפְרַיִם וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל בָּנַיִךְ יָוָן וְשַׂמְתִּיךְ כְּחֶרֶב גִּבּוֹר" (זכריה ט יג). שותפות בין החיילים לבין מי שאמר והיה העולם.

תקיעת שופר של החיילים נשמעת מסוף העולם ועד סופו

פגשתי חיילים שגויסו בראש השנה ולא הספיקו להתפלל או לשמוע תקיעות שופר. אמרתי להם שהמלחמה שלהם יותר חשובה מתקיעת שופר של כל אדם אחר. הם מקיימים "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ: יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה". ומתוך כך מתקיים "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר" (תהילים פרק מז ד). תקיעת שופר שלהם נשמעת מסוף העולם ועד סופו ורואים כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עלינו והם יראים ממנו.

ההבטחות לחיילים הלוחמים

על דוד המלך נאמר "כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ". עוד נאמר שם "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ, וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע" (שמואל א כה כח). הרמב"ם אומר כי ההבטחות שנאמרו לדוד המלך קיימות לכל הלוחמים שנלחמים כנגד האויב. יהי רצון שכולם יתקיימו בהם, אמן ואמן.

תענית כיפור לחיילים הלוחמים

פיקוח נפש פרטי, פיקוח נפש קהילתי, פיקוח נפש של כלל עם ישראל

כדי לדון בצום של חיילים ביום כיפור צריכים לדעת שיש שלוש מדרגות של פיקוח נפש: פיקוח נפש של יחיד חולה או שנמצא בסכנה, פיקוח נפש של קהילה שנמצאת בסכנה ופיקוח נפש של כלל עם ישראל. לכל אחד מהם יש דינים שונים, ונדון בהם בהמשך. מלחמה היא פיקוח נפש של כלל ישראל, ובחיילים הלוחמים דנים כעוסקים בפיקוח נפש של כלל ישראל. לכן לוחמים שנמצאים בקרב לא צריכים לצום או להתפלל כלל וכלל ומי שמוצא זמן יתפלל לפני כל משימה ועמדה, ויודה לה' אחרי כל הצלחה. (עיין ברכות ס ע"א). לוחמים שמתאמנים ביום הזה לא צריכים לצום, הם עלולים להתייבש מרוב חום, והצום סכנה בשבילם.

חיילים שצמים לשיעורין

חיילים שנמצאים בכוננות לחימה בשטחי כינוס, וכן לוחמים שנמצאים בקרב מוחות נגד המחבלים, בתצפיות או בהפעלת כטב"מים, בהאזנה לאויב או בתפקידים אחרים, חייבים להיות במלוא הכושר והערנות כדי לנצח את האויבים שלנו. אם אפשר להם – יאכלו לשיעורים, ואם לא יכולים לשמור על עירנות מלאה – יאכלו כרגיל. גם בספק – יאכלו כרגיל. חיילים בטירונות שלא מתאמנים ביום הזה ונמצאים במנוחה. הפקידים, הטבחים, האפסנאים וכל שירותי העזר שעושים עבודה חשובה מאוד למען עם ישראל בשליחותם בצבא אבל לא שותפים בלחימה - צריכים לצום צום רגיל.

אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ

כל זאת בגלל שהתורה נועדה להטיב לנו. "וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ו כד. י יב-יג). לכן אומרת התורה כי כשאדם מסתכן בשביל לקיים מצווה – ישמור על החיים שלו וזאת המצווה שלו. "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'". "וחי בהם – ולא שימות בהם" (ויקרא יח, ה. יומא פה, ב).

פיקוח נפש של אדם פרטי

אם יש חשש או ספק או מיעוט – מחללים שבת להציל

לכן נפסק בשו"ע כי גם חשש פיקוח נפש לאדם פרטי – דוחה את השבת או את הלכות הכשרות או את כל ההלכות האחרות כמעט (שו"ע יו"ד קנה). "כל פקוח נפש דוחה שבת, והזריז הרי זה משובח. אפילו נפלה דליקה בחצר אחרת וירא שתעבור לחצר זו ויבא לידי סכנה, מכבין כדי שלא תעבור" (שו"ע שכט א). גם ספק פיקוח נפש דוחה שבת. כגון שבניין התמוטט ויש ספק אם יש שם אדם אם לא, ואם חי או לא. "מפקחין עליו אע"פ שיש בו כמה ספיקות" (שכט ג). ו"אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב" (שכט ב).

השואל – שופך דמים, הנשאל – מגונה

"והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין" (יומא פד). והמתחסד לשאול שאלת רב לפני שהוא מציל – הריהו שופך דמים, שהרי התורה ציוותה להציל "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז). הרב שלא לימד את הקהילה שלו לפני כן על חשיבות הצלת חיים – מגונה (ירושלמי יומא פ"ח ה"ה). "משום שהתלמיד חכם במקומו היה לו לדרוש בפרקא לכל כדי שידעו כל העם ולא יצטרכו לשאלו"  (משנה ברורה שכח ו).

שכר טוב לכל מי שמשתדל

אם הזעיקו אנשים להציל מתאונה או מדליקה וכד', והגיעו עשרה אנשים להציל ולא צריכים את כולם - כולם פטורים מחילול שבת (מנחות סד ע"א) "ויש להם שכר טוב מאת ה'"  (שו"ע שכח טו). ואינם צריכים לכפרה. ו"מה שנהגו הנשים שמדליקות הנר ליולדת בשבת להתענות אחר כך הוא הוללות וסכלות" (ברכי יוסף שלד ה' ז').

מצילים על ידי גדולי ישראל

צריכים להדר שההצלה תהיה על ידי יהודי "ואין עושין דברים הללו לא על ידי נכרים ולא על ידי כותיים אלא על ידי גדולי ישראל" (יומא פד ע"ב). אפילו כשאפשר להציל על ידי נוכרי "מצוה בישראל שמא יתעצל הנכרי ולא יעשה ויבא לידי סכנה" (תוס' שם). ואף אם ברור לנו שעתה הגוי לא יתרשל, ייתכן שבעתיד כאשר יצטרכו להציל חולה אחר, יחפשו גוי ועד שימצאו - החולה ימות (ר"ן).

כן כותב הרמב"ם "כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י גוים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם" (רמב"ם שבת ב ג). ולדעת השו"ע מדובר ב"ישראלים גדולים ובני דעת" (שכח). אבל פשט דברי הרמב"ם שעדיף כי חכמי ישראל יהיו שותפים בהצלה.

דעת הרמ"א – עדיף בשינוי ואינו יהודי

מהלכות יולדת למד הרמ"א כי עדיף לחלל שבת במקרה סכנה על ידי גוי או בשינוי "יש אומרים דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור על ידי שינוי, עושה על ידי שינוי; ואם אפשר לעשות על ידי אינו יהודי בלא איחור כלל, עושין על ידי אינו יהודי, וכן נוהגים; אבל במקום דיש לחוש שיתעצל האינו יהודי - אין לעשות על ידי אינו יהודי". ותמה הט"ז על זה שהרי "יש חשש שמא אתה מכשילם לעתיד, באם יראו עכשיו שאין עושין רק על ידי עכו"ם יסברו שיש איסור ע"י ישראל. ולפעמים לא יהיה עכו"ם מצוי ועי"ז יסתכן החולה במה שימתינו על עכו"ם. והרבה פעמים מצינו בגמרא נמצא אתה מכשילן לעתיד לבא".

הצלה ממי שבא להרגו

כל כך אנחנו מהדרין בשמירה על חיים של יהודי גם כשיש ספק, עד שאם בא גנב במחתרת ואינך יודע אם הוא רוצח או רק גנב, מותר לשפוך את דמי הגנב כדי להציל את בעל הבית. "הבא במחתרת בין ביום בין בלילה אין לו דמים. אלא אם הרגו בעל הבית או שאר האדם פטורין. ורשות יש לכל להרגו בין בחול בין בשבת בכל מיתה שיכולין להמיתו שנ' (שמות כ"ב א') אין לו דמים" (רמב"ם הלכות גניבה פרק ט).

רק כשברור לך כשמש שהגנב לא בא להרוג אותך – אין להרוג אותו. וכגון שבא אב לגנוב בבית בנו. שברור לנו שהאב לא יהרוג את בנו למרות שהוא גונב ממנו. שכאשר יש ספק סכנת חיים לנו, לא מסכנים את חיינו, ומותר לנו להרוג את הגנב למרות שיכול להיות שהוא בא רק לגנוב. והאחריות היא רק עליו.

בפיקוח נפש של קהילה – נזהרים יותר

במקום הזיקא דרבים לא גזור רבנן שבות

כשיש סכנה לציבור - מרחיבים את גבולות הזהירות. כך עולה מהגמרא שאומרת "מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים" (שבת מב ע"א). ולדעת השו"ע מכבים גם גחלת של עץ (שו"ע שלד כז). אע"פ שאפשר לעמוד ליד הגחלת ולהזהיר אנשים – לא חייבו חכמים אדם לעשות כן. אבל אם הגחלת נמצאת ברשות היחיד - אסור לכבות אותה כי אפשר להזהיר. מכאן אנחנו לומדים שכשיש סכנה לציבור - מרחיבים את גדרי הזהירות.

כן הדין בקוץ או בזכוכיות שבורות או בחוט חשמל חשוף וכל דבר שיכול להזיק - מותר לטלטל אותם ישירות ברה"ר דרבנן, או פחות מארבע אמות ברה"ר מהתורה "משום דחיישינן שמא יוזקו בו רבים, ובמקום הזיקא דרבים לא גזור רבנן שבות" (שו"ע שח סעיף יח).

בקהילה - מעלים את גבולות החשש

כן מלמדת הגמרא שכאשר נוכרים מסתובבים סביב יישוב יהודי ורוצים לגנוב רכוש – אנחנו יוצאים להילחם בהם אפילו בחשש ואפילו לא התחילה המלחמה. "אֲפִלּוּ לֹא בָאוּ עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת, אֶלָּא עַל עִסְקֵי תֵבֶן וְקַשׁ, יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן בִּכְלֵי זַיִין, וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת" (עירובין מה. שו"ע שכט). הסברה היא שפגיעה כלכלית עלולה לגרור נטישה של היישוב היהודי ולייצר במקומה התיישבות נוכרים או הפיכתו לשממה. ו"חיישינן שאם ילכדוה, משם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם" (משנה ברורה שכט ס"ק יד).

מסכנים נפשות בשביל תבן וקש

ואע"פ שגם במלחמה על תבן וקש עלולים אנשים להיהרג "דחויה היא סכנה במקום הזה" (מנחת חינוך מצווה תכה). ויוצאים למלחמה של סכנת נפשות בשבת למרות שיש בזה שלושה ספקות: א] הנוכרים רוצים לבוא ואולי לא יבואו. ב] הם רוצים רק תבן וקש, ואולי לא ירצו לכבוש או להרוג. ג] גם אם רוצים לכבוש – אין ודאות שיצליחו.

אין מדקדקין בפיקוח נפש

בימינו מחללים שבת גם אם הגויים באו על עסקי ממון כי "חיישינן שמא יעמוד אחד נגדם ויהרג". יכול להיות שמישהו יילחם בשביל ממונו ועלול ליהרג. ואע"פ שאדם פרטי יכול לוותר על ממונו, אי אפשר לחנך ציבור לוותר על ממונם, לכן כולם יוצאים להילחם בגויים, אפילו שהגויים באו על עסקי ממון בלבד (מג"א שכט ה).

היתר אכילה לשעת מגיפה

לכן כתב המגן אברהם לכל הציבור לאכול בשעת מגיפת דבר "האידנא אין מתענין כלל בשעת הדבר דמנוסה הוא כשאינו אוכל ושותה קולט ח"ו שינוי האויר" (תקעו ס"ק ב). שבקהילה אינך יכול לשלוט ולפקח מי יידבק בדבר ומי לא. כן כתב בשו"ת חתם סופר (חלק ו - ליקוטים סימן כג) "כי אם המומחים מסכימים שתענית ביום כיפור מזיקה בעת מגיפת כולירע, ישערו הרופאים כמה צריך האדם לשתות כדי שיתחזק גופו ויינצל מספק סכנה. ואותו שיעור קפה או תה או מרק ישתה בלי סוכר פחות פחות מכשיעור מלא לוגמיו, וישהה בין שתייה לשתייה כדי אכילת פרס שהוא לכל היותר תשע דקות".

כן כתב המשנ"ב בבאור הלכה (תקנד סעיף ו) בשם פתחי עולם: "דבמקום שאין המחלה של חלעריא חזקה ח"ו - יאכל פחות מככותבת בכדי אכילת פרס וכן בשתיה. וכן יעשו בתשעה באב". כן הביא השדי חמד (מערכת יום הכיפורים ג) שבווילנה ובירושלים במגפות באזור שנת תרכו-תרכז, היו הרבנים שנמנעו להתיר אכילה כדברי המג"א, ובאמת רובא דרובא של האנשים לא ניזוקו כלל. אבל מעט אנשים חלשים שנדבקו במחלה קודם הלכו לעולם בגלל שלא נזהרו באכילה נכונה בערב או במוצאי הצום.

כשיש סכנה לכלל ישראל – עושים הכול להצלתם

לצורכי הסברה של כלל ישראל – מחללים את השבת

המשנה מלמדת אותנו כי כדי לבטל קלקול רוחני של הבייתוסים התירו לחלל שבת למרות שאין סכנת חיים (מנחות סג ע"ב), שכך כתוב על העומר שנקצר לדעת חכמים בין בשבת ובין בחול בשלשה (אנשים) בשלש קופות ובשלש מגלות". והסבירה הגמרא כי לדעת חכמים קוצרים את העומר ברבים כדי שיתפרסם הדבר ולהוציא מדעת "הביתוסים שאומרים אין העומר בא אלא באחד בשבת". הרי לנו שכאשר עוסקים בכלל ישראל – מותר לחלל שבת כדי לחנך את הציבור. וכדלקמן.

קביעת זמן החודש – מחללים שבת על ספק קל שבקלים

כן לימדו אותנו חכמים שלשם קביעת החודש על פי הלבנה מחללים רבים את השבת אפילו בספק קל שבקלים. וכך במשנה (ראש השנה א, ה) על מולד הלבנה "בֵּין שֶׁנִּרְאָה בַעֲלִיל בֵּין שֶׁלֹּא נִרְאָה בַעֲלִיל, מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם נִרְאָה בַעֲלִיל, אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת". רבי יוסי שאומר כי אם המולד נראה לכולם בצורה ברורה לא מחללים שבת כדי להעיד בבית הדין, כולם רואים וכולם יגידו לדיינים. ואין הלכה כמותו כי בעניינים של כלל ישראל – רבים מחללים שבת שלא תהיה שום טעות ח"ו.

כן מלמדת המשנה בראש השנה (א, ו) על "מַעֲשֶׂה שֶׁעָבְרוּ יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים זוּג, וְעִכְּבָן רַבִּי עֲקִיבָא בְּלוֹד. שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אִם מְעַכֵּב אַתָּה אֶת הָרַבִּים, נִמְצֵאתָ מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא". חשב רבי עקיבא כי אין צורך בחילול השבת של זוגות העדים שרוצים להגיע לירושלים ולהעיד עדות החודש, שהרי כבר יצאו עדים לירושלים ותתקבל עדותם ויקדשו את החודש בזמנו.

אמר לו רבן גמליאל: אם אתה מעכב אותם ולא שולח אותם להעיד עכשיו, בפעם הבאה שיראו את חידוש הלבנה לא יבואו להעיד, כי יאמרו בליבם בוודאי ראו אחרים ולמה נטרח או נחלל שבת. לכן תגרום להם עכשיו לעלות לירושלים בשבת, כדי שלא להכשיל אותם לעתיד לבוא. ההלכה נקבעה כרבן גמליאל, והיא מלמדת אותנו לחשוב על ההשלכות של המעשה שלנו שלא יפגעו לעתיד בקיום התורה בעם ישראל.

חנוכת המקדש ביום הכיפורים

מהטעם הזה לא צמו כל כלל ישראל ביום הכיפורים של חנוכת בית המקדש. חשב שלמה המלך עם חכמי ישראל כי צום ביום הכיפורים בעת חנוכת המקדש יפגום בשמחה של חנוכת בית המקדש באותו יום. השמחה של כלל ישראל מביאה את השראת השכינה ועל כן ביטלו את הצום ביום כיפור ההוא (מועד קטן ט ע"א).

קבע מרדכי לצום ולא לעשות פסח להצלת כלל ישראל

וכל שכן שעושים הכול בשביל להציל את החיים של כלל ישראל. לכן ביטל מרדכי היהודי את אכילת מצה בשנה של גזירת המן ולא חיכה כמה ימים. כן אמר לכולם לצום ביום טוב הראשון של פסח, למרות שכל ההיתר לחלל שבת הוא רק על הצלה בפועל, ולא מתירים לחלל שבת בשביל לארגן תפילה על ההצלה. כאן התיר מרדכי לחלל יום טוב ולבטל מצוות עשה של אכילת מצה – כדי להתפלל להציל את כלל עם ישראל.

הותר לאסתר עריות להציל את כלל ישראל

כתב המהרי"ק (קסז) שלומדים מאסתר המלכה כי בפיקוח נפש של כלל עם ישראל הותר אפילו איסור עריות החמור. והוא דבר פשוט ביותר "והנה דבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא כי אסתר לא עשתה שום איסור ולא היה בדבר אפילו נדנוד עבירה, אלא מצוה רבה עשתה שהצילה כל ישראל. ותדע דכן הוא שהרי בבואה לפני המלך שרתה עליה רוח הקדש כדדרשינן התם מ'ותלבש אסתר מלכות'. ומינה מוכח התם שהיא היתה משבעה נביאות שעמדו להם לישראל שהרי שרתה עליה רוח הקדש באותה שעה אשר הלכה לפני המלך". ואם עשתה איסור איך תשרה עליה שכינה ורוח הקודש?

מעלת יעל שהרגה את סיסרא כדי להציל כל ישראל

כן מביא המהרי"ק הוכחה מיעל אשת חבר הקיני שכדי להרוג את סיסרא היא עברה על איסור גילוי עריות. כך חכמינו אמרו "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני, מנשים באהל תבורך" מאן נשים שבאהל? שרה, רבקה, רחל ולאה. אמר רבי יוחנן שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה שנאמר בין רגליה כרע נפל שכב וגו'" (נזיר כג ע"ב) והרי גילוי עריות הוא מהאיסורים הכי חמורים שבתורה שנאמר עליהם ייהרג ואל יעבור. אבל כאן החשיבו אותה כמו האימהות הקדושות בפעולה הזו.

וכן כתב תוס' רבי יהודא מפריש (פריז) "ודבר זה מותר לעשות עבירה זו לשמה אפילו היא אשת איש כדי להציל כל ישראל. וכן מצינו באסתר שהמציאה עצמה לאחשורוש בשעה שלא היה תובעה כדי שיתאוה לה ויהיה נח להתפתות לעשות לה בקשתה". כיוון שמדובר בהצלה של כלל ישראל.

חיילים עוסקים בהצלת כלל ישראל

התירו לחיילים קדלי דחזירי

מכאן אנחנו לומדים על היתר של חיילים לעשות כל מה שביכולתם להצלת כלל ישראל. והתירה התורה אשת יפת תואר והתירו לאכול קדלי דחזירי, כשיש בה הצלת כלל ישראל, אפילו בדרך רחוקה מאוד. שהרי לא ידעה אסתר שתוכל בוודאות להציל את כלל ישראל על ידי מעשיה, אעפ"כ סיכנה את חייה בהגיעה לפני המלך. וחטאה עם אחשוורוש כדי שתוכל אחר כך למצוא איזה פתח להציל את עם ישראל. כך עשתה גם יעל, ומכאן למדנו שחיילים צריכים לעשות במלחמה כל  שביכולתם כדי שיוכלו להציל את כלל ישראל.

יעלה ויבוא ביום הכיפורים

לכן חיילים לא צריכים לצום או להתפלל ביום כיפור, אלא להילחם. ואפילו חיילים בשטחי כינוס או בכיתות כוננות שעדיין לא נלחמים ואולי יקראו להם – יאכלו לשיעורים שמא יקראו להם למלחמה. על כיתות כוננות עלו לומדים מכוהנים שהיו בכל שבוע באים במשמרת לעבוד בבית המקדש. בכל יום עובד במקדש רק בית אב אחד, והכוהנים של אותה משמרת נמצאים רק בכוננות שמא עובדי בית האב לא יספיקו לעשות את עבודתם. הגמרא לימדה שכאשר יש תעניות על גשמים, בחלק מהצומות לא היו צמים הכוהנים שנמצאים בכוננות שמא יקראו להם לעבודה.  

ואע"פ שתענית גשמים מדרבנן (רמב"ם הלכות תעניות פרק א) ותענית כיפור מהתורה (ויקרא טז לא), אנחנו לומדים מהם שגם מי שנמצא בכוננות הוא חלק מהמצווה. וכאשר אנו עוסקים בסכנת חיים של כלל ישראל לא לוקחים אפילו את הסיכון הקטן ביותר. ואם צריך - יאכלו כיתות הכוננות לשיעורים. ואם לא מספיק – יאכלו כרגיל. ובכל מקרה לא עושים קידוש, אבל נוטלים ידיים ומברכים ואומרים "יעלה ויבוא" בברכת המזון. ויהי רצון שזכות יום הכיפורים הבא עלינו לטובה תגן על כל חיילינו וינצחו את כל אויביהם ואויבי עם ישראל איתם. אמן ואמן.

מה שראית – אל תספר

שלום קנוניאן ע"ה היה מסיע את הרב כל בוקר במכונית פשוטה, שנים על שנים. הוא היה לוקח אותו לתפילת ותיקין ומחזיר אותו אחר כך לביתו. פעמים רבות באו אנשים אחרים והציעו לרב לנסוע ברכבים יותר מכובדים, והרב סירב. רק עם שלום קנוניאן.

הרבה דברים ראה חכם שלום אצל הרב. הרבה שאלות, הרבה תשובות, הרבה מופתים. אבל הרב היה אומר לו: "מה שראית, אל תספר". לכן הוא לא מספר.

אבל יש דברים שמותר לגלות. דברים שקשורים בהנהגות של הרב, בצניעות שלו, בענווה. מספר שלום: כשהרב אליהו זצ"ל נבחר להיות רב ראשי לישראל, קניתי לו טלית עם עטרת מכסף. בזמן ההוא היו עושים ארבע שורות של כסף, ומעטים האנשים שהלכו עם עטרת כזאת. רק אדמו"רים ואנשים חשובים במיוחד.

כשהבאתי לרב את הטלית עם העטרה, הוא לא רצה לקבל וללבוש את הטלית הזאת. "מה אני, אדמו"ר?", שאל הרב ולא הסכים לקבל את הטלית.

מי שסייע בידי הייתה הרבנית שתחיה, שאמרה לו: "אין מה לעשות! נבחרת להיות הראשון-לציון, אז גם זה כלול בעניין". הרב הסתכל על הטלית החדשה, נאנח ואמר: "טוב, אם את אומרת. אין מה לעשות".

בוץ של מצווה

סיפר שלום קנוניאן ע"ה: לפני שהרב זצ"ל היה לרב הראשי, היינו הולכים יחד לקטוף אתרוגים בכל ערב חג הסוכות, לאחר ראש השנה. היינו הולכים עם שמעון כהן, אגרונום שהיה מתפלל בבית-הכנסת של הרב, ועם הרב יהודה גיאת, תלמיד של הרב, להרי יהודה, אצל התימנים.

הרב לא היה שולח מישהו שיקטוף בעבורו את האתרוגים שמצאו חן בעיניו, אלא היה הולך ומתכופף בעצמו על-מנת לקוטפם. אחת המטרות של הרב לכך הייתה למנוע נזק מבעל-הבית. כי אם יקטפו אתרוג ולבסוף הוא לא ימצא חן בעיני הרב – הרי שנגרם הפסד לבעל-הבית. ואם האתרוג היה קטן מדי – הרי את הנקטף אין להשיב. לכן הרב היה בוחן את האתרוג בעצמו לפני שקטף אותו. צריך לזכור כי באותה תקופה היו משקים את העצים בממטרות ולא דרך טפטפות, והכול מסביב היה רטוב ומלא בוץ. אבל זה לא מנע מהרב לעשות זאת בעצמו.

לאחר הקטיף היינו מביאים את האתרוגים שקטפנו, והרב היה מנחה את הרב יהודה גיאת: "אתרוג זה לפלוני, אתרוג זה לאלמוני".

בדרכו של רבי עקיבא. נשמח לשמוע איך הרב מציע לחגוג את הימים הנוראים בצל המלחמה, והאם מתאים לחגוג את שמחת תורה כבכל שנה  למרות המצב הקשה והחטופים.

א. אנחנו כעת במלחמה, וחלק ניכר מהמלחמה ואולי עיקר המלחמה היא רוח העם. כאשר רוח העם נשברת - המערכת נכשלת. כך אנחנו רואים כשרוח הלבנונים שבורה - הם לא תוקפים למרות שיש להם עדיין טילים שיכולים להזיק לישראל. כך גם הייתה מחלוקת אצלנו בשמחת תורה, ובגלל מחלוקת בינינו נכשלנו, למרות שהיה לנו צבא חזק.

ב. תפקידנו לעשות ככל יכולתנו לרומם את רוח העם. בחגים נשתדל לעשות ככל שאנחנו יכולים לתת עוצמה לקהל. לחזק אותו. בשמחת תורה נהיה בשמחה ולא בעצבות. 

ג. תפקיד כהן משיח מלחמה היה לרומם את רוח הלוחמים. אנחנו צריכים היום לדבר ולפעול כמו כהן משיח במילים מחזקות ומעשים מחזקים.

ד. צריכים לזכור את רבי עקיבא שראה שועלים יוצאים מבית קודשי הקדשים. אין ספק שהוא ראה גם חורבן, שבויים ושבויות. רצח ועינוי וכד'. רבי עקיבא הבין שבכי יכול להיות אסון וחורבן לעם ישראל. הוא בחר לראות את העתיד הטוב ולצחוק. וחכמים אמרו לו שהוא צודק, וכך בונים עם. הוא צדק ואנחנו צריכים ללכת בדרכו.

בין חייל לחברו. אני חייל ואמור להיות ביום כיפור בצבא. יש לנו בפלוגה חיילים שרוצים לעלות חזנים ביום הכיפורים אבל הטלפונים שלהם ללא חסימה והם לא מתביישים לדבר לא יפה או לדבר בצורה גסה על בנות ולצפות בתכנים לא ראויים. האם מותר להעלות אותם להיות חזנים?

אשריכם, אשריכם, אשריכם. יותר חשוב להיזהר בבין אדם לחברו מאשר בשאלה איזה  טלפון או צורת דיבור יש לחזן. מצווה גדולה לשתף אותם בתפילות, ולתת את התפילות היותר חשובות למי שיותר ראוי. לנווט בחכמה, שלא ייפגעו חלילה, כי בין אדם לחברו חמור מאוד, ובפרט בזמן הזה. מי יודע איך הקירוב הזה יעזור להם בעתיד להתחזק, ואתם תעזרו שהדור הבא שלהם יהיה בן תורה. שנה טובה ומבורכת וגמר חתימה טובה.