ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פסק דין: התחייבות לתשלום שכר בעת מחלה ;">

דף הבית בית מדרש מדורים חמדת ימים הלכה פסוקה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

טבת תשס"ז

פסק דין: התחייבות לתשלום שכר בעת מחלה


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
רפאל בן חנה

תיאור המקרה :
התובע והנתבעים יסדו אגודת שוחטים. בין השותפים הוסכם, שכולם יעבדו ביחד בשחיטת עופות, ואת הרווחים יחלקו בשווה. בסעיף ו של ההסכם נכתב: "במקרה של מחלה של חבר באגודה, הוא מקבל שכרו כרגיל". התובע נפל למשכב לפני מספר שנים. בשנה הראשונה קיבל משכורת מלאה, אולם בשנים שאחר מכן הוא קיבל רק חלק ממשכורתו.

התביעה :
התובע תובע להמשיך ולשלם לו משכורת מלאה, כפי המתחייב מההסכם של חברי האגודה. לטענתו, סעיף הפיצויים עבור מחלה אינו מוגבל בזמן, ולכן יש לשלם פיצויים גם לשותף שהפסיק לעבוד באופן סופי.

תשובת הנתבעים:
הנתבעים טוענים, שסעיף הפיצויים בעת מחלה נועד רק למחלה זמנית, ואילו מחלתו של התובע היא מחלה קבועה, ולא ישוב לעבודה בעתיד. על כן, אין בסעיף האמור כדי לחייב לפצות אותו.

פסק הדין : בית הדין דחה את התביעה.

הנימוקים:
הרמב"ם (הל ' שלוחים ושותפים פרק ד הלכה ב) כותב: "האומנין שנשתתפו באומנות, אף על פי שקנו מידם אינן שותפין, כיצד שני חייטים או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה ביניהן בשוה - אין כאן שותפות כלל, שאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם".

לדעת הרמב"ם, אין אומנים כדוגמת חייטים או אורגים יכולים להיעשות לשותפים ברווחי עבודתם. הטעם הוא, שרווחים אלו הם דבר שלא בא לעולם, שאין קניין חל עליו. ומשיג עליו הראב"ד: "ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקניין כדין עבדים וכשם שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן".

הראב"ד סובר, שאמנם אי אפשר להקנות דבר שלא בא לעולם, אבל כל אחד מהשותפים קונה את שותפו בדומה לקניין של עבד עברי, וקניין זה מועיל לעניין שמה שיעשה אותו שותף, יהיה קנוי לחברו. והרי זה דומה לאשה המקדישה את מעשה ידיה, שההקדש חל, ואף על פי שמעשה ידיה הוא דבר שלא בא לעולם, יכולה לומר 'יקדשו ידי לעושיהן', והידיים נמצאות בעולם (כתובות נט.). וסובר הראב"ד, שאף על פי שהשותפים לא אמרו בלשון שקונים זה את גופו של חברו, מפרשים כך את כוונתם.

להלכה, דעת המחבר (חושן משפט סימן קעו סעיף ג) כדעת הרמב"ם, ואילו דעת הרמ"א כדעת הראב"ד, ובנתיבות המשפט (שם ס"ק ה) כתב, שדעת רוב הפוסקים כדעת הראב"ד.

המהרי"ק (שורש קפב) הסיק מדברי הראב"ד, שכיוון שהשותפים עושים קניין להשתתף, הם אינם יכולים לחזור בהם מהשתתפותם, אלא על ידי שיפרקו את השותפות בקניין. ואין דינם כדין פועל, שאף על פי שהתחייב לעבוד יכול לחזור בו בתוך הזמן משום 'עבדי הם ולא עבדים לעבדים'.

וכתב בקצות החושן (סי' שלג ס"ק ו), שהמהרי"ק סובר, ששותפים שהקנו זה לזה אינם יכולים לחזור בהם בלי קניין חדש, משום שגם פועל שעשה קניין על התחייבותו לעבוד, אינו יכול לחזור בו. והיות שהש"ך (סי' שלג ס"ק יד) כותב שראשונים רבים חולקים, וסוברים שפועל יכול לחזור בו גם כשקיבל קניין, עולה שגם לדעת הראב"ד שהשתתפו בקניין, יכולים השותפים לחזור בהם, שהרי הקניין שקונים זה את זה דומה לקניין של בעל הבית בפועל.

בנדון דידן, יש לראות את חתימת השותפים על מסמך כקניין סיטומתא, ונמצא שהשתתפו בקניין. אמנם, יש לומר כי היות שהנתבעים רוצים לחזור מההשתתפות עם התובע, הם רשאים לעשות כן.
הרמ"א (חושן משפט סימן ס סעיף ג) מביא מחלוקת לגבי מי שהתחייב לזון את חברו: "י"א דהמקבל עליו לזון חבירו סתם, כל ימי חייו או כל זמן שצריך משמע. וי"א דאם קבל עליו לזונו סתם, או יתן לו ק' זהובים לשנה, נפטר בשנה אחת מנדרו".

לדעה הראשונה ברמ"א, מי שהתחייב לזון את חברו בסתם, ולא קצב את ההתחייבות בזמן, הכוונה היא לעולם. לעומת זאת, לדעה השנייה, ההתחייבות היא למינימום זמן. ולכאורה, מחלוקת זו מתאימה גם לנדון דידן.

אלא שיש מקום לחלק, שהרי במקרה שבו דיבר הרמ"א, אין למתחייב תועלת מכך שהתחייב לזון את חברו. לעומת זאת, בנדון דידן הרי כל אחד מהשותפים יכול לחלות, ולכן יש מקום לומר שלכולי עלמא נאמר שההתחייבות היא לעולם. מאידך, יש מקום לומר שכוונתו של סעיף פיצויי המחלה הוא רק למחלה זמנית, והשותפים האחרים ישתדלו למלא את תפקידו של השותף שנעדר מהעבודה עקב מחלה, אבל לא מתקבל על הדעת שיקבלו עליהם לעבוד עבורו כשיהיה חולה שנים רבות.

בנוסף על האמור לעיל, יש לציין, כי היות שלעיל הסקנו, שהשותפים יכולים לחזור בהם בכל זמן שירצו מהתחייבותם ההדדית, ברור לחלוטין, שתוקפו של סעיף מסוים בהסכם שביניהם אינו רב מתוקפו של ההסכם כולו, ולכן ברור שמטרת הסעיף הייתה לשלם לשותף החולה רק כל זמן שהוא עדיין חלק מהשותפות, אבל אם הוא למעשה פרש מהשותפות עקב מחלה, ברור שהשותפים האחרים יכולים לבטל את חלקו בשותפות, וממילא גם למנוע את סעיף פיצויי המחלה.

ואף שהנתבעים שילמו משכורת לתובע במשך זמן ממושך, אין לראות בכך משום הודאה שסעיף הפיצויים תקף לעולם.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il