בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הלכות יום הכיפורים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

הלכות יום כיפורים

א - כבוד היום. ב - איסור מלאכה ומצוות שביתה. ג - מצוות הווידוי. ד - הווידוי ביום הכיפורים ודיניו. ה - זמני הווידוי. ו - פירוט החטאים בווידוי. ז - וידוי ברבים. ח - זמני היום. ט - הדלקת נרות. י - זמן כל נדרי וקבלת היום לגברים. יא - תפילת ערבית וליל יוה"כ. יב - ברוך שם כבוד מלכותו. יג - קריאת התורה ונדבות. יד - הכריעות שבתפילת מוסף. טו - משמעות ההשתחוויה. טז - ברכת כהנים בנעילה. יז - נעילה. יח - קבלת האמונה ותקיעת השופר. יט - זמן סיום הצום, ערבית וברכת הלבנה. כ - הבדלה.

undefined

הרב אליעזר מלמד

תשרי תשס"ב
37 דק' קריאה

יום כיפור




א - כבוד היום
כמו שבתות וחגים, גם יום הכיפורים נקרא 'מקרא קודש', שנאמר (ויקרא כג, כז): "אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם..." לגבי שבתות וחגים משמעות המצווה לענג את היום ולכבדו, וכדברי חכמים (ספרא אמור יב, ד): "ובמה אתה מקדשו? במאכל, במשתה ובכסות נקייה" (רמב"ם יו"ט ו, טז; שו"ע או"ח תקכט, א). אולם ביום הכיפורים שצריך להתענות, המצווה לקדשו נותרה על ידי כיבודו בכסות נקייה. וכפי שאמרו חכמים (שבת קיט, א), שעל יום הכיפורים אמר הכתוב (ישעיהו נח, יג): "לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד" - "שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אמרה תורה: כבדהו בכסות נקייה" (רי"ף ורא"ש יומא ח, ט).
רבים נוהגים ללבוש ביום הכיפורים בגדים לבנים, נאים ומכובדים, כדוגמת מלאכי השרת, שביום הכיפורים איננו נגררים אחר תאוות הגוף, ואנו נקיים מחטא כמלאכי השרת. וכן נוהגות נשים רבות ללבוש לבן, וגם אלה שאינן לובשות לבן, נוהגות שלא להתפאר בתכשיטים ובגדים מקושטים ביום הכיפורים, מפני אימת יום הדין (מרדכי, רמ"א תרי, ד; מ"ב טז-יז). גברים רבים מיוצאי אשכנז נוהגים ללבוש 'קיטל', שהוא בגד לבן שרומז לשני עניינים. האחד כדוגמת מלאכי השרת, והשני כדוגמת תכריכים של מתים, שעל ידי זה הלב נשבר ונכנע ומתעורר לתשובה. אין להתפנות לגדולים עם הקיטל, מפני שהוא בגד מיוחד לתפילה, אבל לקטנים מותר להתפנות בו (מטה אפרים יב; מ"ב יח)
מצווה לנקות את הבית לכבוד יום הכיפורים, ולפרוש על השולחן מפה נאה, כפי שנוהגים לקראת שבת (מרדכי, רמ"א תרי, ד; ערוה"ש ב). מצווה להתרחץ לכבוד יום הכיפורים כפי שמתרחצים לקראת שבת. ויש נוהגים גם לטבול במקווה (לעיל ה, י).
מצווה לנקות את בית הכנסת, ולהכינו לקראת יום הכיפורים באופן הנאה והמכובד ביותר. וכן מצווה להדליק את כל האורות בבית הכנסת לכבוד היום, וכפי שנאמר (ישעיהו כד, טו): "עַל כֵּן בָּאֻרִים כַּבְּדוּ ה'" (שו"ע תרי, ג-ד, מ"ב ט).
שלא כמו בצום תשעה באב, שאין מריחים בשמים, משום האבל על החורבן (שו"ע תקנט, ז, שעה"צ תקנו, א). ביום הכיפורים נוהגים להריח בשמים ולברך עליהם, משום שהוא יום טוב, וכל מה שמכבד את היום ואינו אסור משום התענית, מצווה לעשותו.
ב - איסור מלאכה ומצוות שביתה
מצוות עשה לשבות ביום הכיפורים מכל מלאכה, שנאמר (ויקרא כג, לב): "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם". וכל העושה מלאכה ביום הכיפורים, בנוסף לכך שביטל מצוות 'עשה' עבר על 'לא תעשה', שנאמר (שם כג, כח): "וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ". לפיכך, כל שלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת אסורות ביום הכיפורים. והעושה מלאכה במזיד - חייב כרת, ובשוגג - חייב חטאת. ורק לעניין אחד יש הבדל בין שבת ליום הכיפורים, שהעושה מלאכה במזיד בפני עדים שהתרו בו, בשבת חייב סקילה, וביום הכיפורים חייב כרת, שנאמר (שם כג, ל): "וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ" (רמב"ם הל' שביתת העשור א, א-ב; שו"ע תריא, ב).
כמו בשבת גם ביום הכיפורים המצווה לשבות מחייבת גם שלא נעשה את יום הכיפורים כיום חול. כלומר, בנוסף לאיסור מלאכה מצווה גם לשבות מטורח ועמל, שלא יפתח אדם חנות, ולא יעסוק בהובלת משאות לקראת מלאכת ימי החול. ואף שהעושה כן אינו עובר על אחת מל"ט המלאכות, הוא מבטל את המצווה לשבות ביום הכיפורים, שנאמר (שם כג, לב): "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם", הרי שמצווה לשמור על קדושת היום וצביונו, שהילוכו ודיבורו לא יהיו כביום חול (פנה"ל שבת כב, א). זה הכלל: כל דיני שבת חלים ביום הכיפורים, ונוספה עליהם ביום הכיפורים המצווה להתענות, ועל כן יש בו יותר שביתה ופרישה מענייני העולם.
ג - מצוות הווידוי
כיוון שיום הכיפורים הוא זמן סליחה וכפרה, שנאמר (ויקרא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ", מצווה על כל אדם לשוב בתשובה ולהתוודות על חטאיו ביום הכיפורים (רמב"ם הל' תשובה ב, ז).
על ידי ווידוי בדיבור מפורש, התשובה נגמרת. שכך היא כל עבודתנו בעולם הזה, להוציא אל הפועל את הכוונות הטובות שכמוסות במחשבה ובלב. ועל ידי הווידוי בדיבור מפורש, המחשבות והרגשות שמלוות את התשובה מתבררות ומתלבנות, והחרטה עמוקה ונחרצת, והחוטא מתחזק בהחלטתו שלא לחטוא יותר. לפיכך צוותה התורה את החוטאים שהביאו קרבן שיתוודו על עוונם, שנאמר (במדבר ה, ו-ז): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה' וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ...". וכן נאמר (ויקרא ה, ה): "וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ". וכשם שהמקריב חטאת חייב להתוודות, כך כל מי ששב בתשובה חייב להתוודות על חטאו, ובזה תשובתו נגמרת (רמב"ם תשובה א, א).
וכך יש לנהוג במשך כל השנה, שאם חטא אדם בשגגה יאמר לפני ה' "חטאתי", ואם חטא במזיד יאמר "עוויתי", ואם חטא במרד יאמר "פשעתי". ובכך הוא מקיים את מצוות הווידוי, למרות שלא פרט בפיו את חטאו, אמנם בדרך כלל עדיף שיפרט את חטאו, ובמצבים מסוימים עדיף שלא לפרט את החטא (שו"ע תרז, ב; מ"ב ה, שעה"צ יא. להלן ד-ו, אימתי עדיף לפרט החטא ואימתי לא). 1
ד - הווידוי ביום הכיפורים ודיניו
בזמן שבית המקדש היה קיים, היה הכהן הגדול מתוודה ביום הכיפורים בשם כל ישראל, שנאמר (ויקרא טז, כא): "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם". בנוסח זה היה מתוודה: "אנא 'השם', חטאו, עָווּ, פשעו לפניך עמך בית ישראל. אנא 'בשם', כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל, ככתוב בתורת משה עבדך מפי כבודך: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי 'השם' תִּטְהָרוּ" (להלן י, טו). החטאים הם שגגות, עוונות הם חטאים שבמזיד, והפשעים הם חטאים שנעשו במרד. וזה הסדר הראוי, מפני שראוי לבקש על הקל תחילה (יומא לו, ב; שו"ע תרכא, ה).
בווידוי זה הוציא הכהן הגדול את כל ישראל ידי מצוות הווידוי, ואף שמן הסתם היתה מעלה בכך שגם כל יחיד יתוודה באופן אישי על עוונותיו, מעלה היתה בווידויו של הכהן הגדול שעל ידו השתתפו כל ישראל יחד בתשובתם, ועל ידי כך תשובתם היתה עמוקה ושלימה יותר. לאחר שבית המקדש נחרב, תקנו חכמים שכל אחד מישראל יאמר בעצמו נוסח ווידוי כללי עבור כל ישראל, וכל יחיד מכוון בווידוי זה גם על חטאיו (יראים, רס"ג).
נוסח הווידוי שחייבים לומר ביום הכיפורים הוא: "אבל אנחנו חטאנו, עווינו, פשענו" (יומא פז, ב; רמב"ם הל' תשובה ב, ח; פר"ח, מ"ב תרז, יב). ונוהגים להוסיף ולומר נוסח מפורט לפי סדר האותיות (רב עמרם גאון): "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דברנו דופי, העוינו, והרשענו, זדנו, חמסנו, טפלנו שקר, יעצנו רע, כזבנו, לצנו, מרדנו, נאצנו, סררנו, עוינו, פשענו, צררנו, קשינו עורף, רשענו, שחתנו, תעבנו..." ועוד מוסיפים לפרט ולומר "על חטא שחטאנו לפניך וכו'" הכולל חטאים שונים בפירוט רב. על גבי נוסח זה, נוספו עוד לשונות וידוי שונים, כל עדה לפי נוסחה. 2
לכאורה יש לשאול, היאך יכול צדיק לומר "מרדנו, נאצנו, עוינו פשענו", והרי בוודאי לא חטא בזדון או במרד? והיאך יאמר מי שנזהר בממון חבריו "גזלנו, חמסנו"? אלא שמצוות יום הכיפורים שיחזרו כל ישראל יחד בתשובה, ולכן תקנו שיאמר כל אדם ווידוי בלשון רבים עבור כל ישראל, כדרך שהכהן הגדול היה מתוודה עבור כל ישראל.
בנוסף לכך, פעמים שגם למי שלא חטא בעצמו יש אחריות על חטאים שעשו בני משפחתו וחבריו, מפני שהיה יכול למחות בהם ולא מחה, או שהיה יכול לקרבם בתשובה ולא התאמץ, ואולי אם היה משמש דוגמא ומופת, היו מתעלים ולא חוטאים. ועוד, שכל ישראל ערבים זה לזה, והרי כולם כגוף אחד שכלול מאיברים רבים, ולכן כל חטא שחטא אדם מישראל שייך לכל ישראל. ועל כן הווידוי נצרך גם לצדיקים, שעל ידו הם מתנקים מהחלק שלהם בחטא, ומעוררים בכך את כל ישראל לתשובה (ספר חסידים תרא; אר"י, בא"ח כי תשא).
הווידוי צריך להיאמר בעמידה, וכך יש לנהוג במשך כל הווידוי עד סיום "על חטאים שאנו חייבים עליהם ארבע מיתות בית דין... מלך מוחל וסולח" (שו"ע תרז, ג; מ"ב י). נכון לכפוף את הראש או להשתחוות מעט בעת אמירת הווידוי, כדי להתוודות בהכנעה. ויש מהדרים להשתחוות ממש כדרך שמשתחווים באמירת 'מודים' (של"ה). ויש שרוצים להדר אבל ההשתחוויה הממושכת קשה להם, ונכון שישתחוו בעת אמירת "אשמנו, בגדנו" וכו', ובעת שיאמרו 'על חטא' יסתפקו בכפיפה קלה. נוהגים להכות על החזה באגרוף בעת אמירת הווידוי, כמודה ואומר, ליבי גרם לחטא (מ"ב תרז, יא). 3
ה - זמני הווידוי
כיוון שיום הכיפורים הוא זמן סליחה וכפרה לקבלת תשובתם של ישראל, והתשובה מצריכה ווידוי, מצווה שיתוודה כל אדם בתחילת היום, היינו בתפילת ערבית. אלא שחששו חכמים שמא יארע לאדם דבר קלקלה בסעודה שלפני הצום, שישׁתכר ולא יוכל אח"כ להתוודות בערבית, או שייחנק בסעודתו וימות בלא תשובה, לפיכך תקנו שיתוודה כל אדם בתפילת מנחה שלפני הסעודה. ואע"פ שהתוודה במנחה צריך לחזור ולהתוודות בתפילת ערבית, לאחר כניסת היום, שאז הוא עיקר זמן הכפרה והווידוי. ואף שהתוודה בתפילת ערבית חוזר ומתוודה בתפילות שחרית, מוסף, מנחה ונעילה (יומא פז, ב). שבכל עת שאדם עומד ביום הכיפורים לפני ה' בתפילה, נכון שיתוודה, שמצוות היום היא תשובה. מה שאין כן בכל השנה, שאף שנהגו להתוודות בכל יום, אין מתוודים בתפילת עמידה. עוד אמרו בטעם הווידוי בכל התפילות, שאולי אירע לו דבר עבירה לאחר ערבית, לפיכך יחזור ויתוודה בשחרית, ואולי אירע לו דבר עבירה אחר שחרית, לפיכך יחזור ויתוודה במוסף, וכן במנחה וכן בנעילה, שיום הכיפורים מכפר עד סופו עם חשיכה (לבוש, שועה"ר תרז, א).
בתפילת לחש אומרים וידוי לאחר סיום הברכות של תפילת עמידה וקודם אמירת 'אלוהי נצור', ובחזרת הש"ץ מקום הווידוי הוא בתוך הברכה האמצעית, שהיא ברכת היום. מעיקר הדין אין חובה שהיחיד יאמר ווידוי בחזרת הש"ץ, אבל עליו לעמוד (שו"ע תרז, ג). אולם למעשה, כתבו הראשונים, שנכון לכל הציבור להתוודות עם שליח הציבור (ר"ן, רמ"א). וזאת כדי שכל אחד יאמר עשרה וידויים, כנגד עשר פעמים שמזכיר הכהן הגדול את השם המפורש (להלן י, טו-טז). וכך הוא סדר עשרת הווידויים, אחד במנחה שלפני הצום, שני בתפילת ערבית של ליל יום הכיפורים. ועוד שמונה וידויים בארבע תפילות היום, שחרית, מוסף, מנחה ונעילה, בכל תפילה וידוי אחד בלחש ווידוי אחד בחזרת הש"ץ. אבל הווידוי שאומרים בסליחות שאחר תפילת ערבית אינו נחשב, כיוון שאינו נאמר בתוך תפילת עמידה (טור תרכא; מ"ב ב).
לדעת הרמב"ן, בנוסף לווידויים שאומרים ביום הכיפורים, צריך לומר וידוי לאחר סעודה מפסקת לפני חשיכה, כדי שיכנס אדם ליום הכיפורים בתשובה. אלא שחששו שמא יהיו אנשים שלא יוכלו לאומרו כראוי מפני שישתכרו בסעודה, לפיכך, תקנו לומר וידוי גם בתפילת מנחה שלפני הסעודה, אבל העיקר הוא להיכנס ליום הכיפורים מתוך וידוי. וכתבו האחרונים, שראוי להחמיר כדעתו (של"ה). ואפשר לקיים את הווידוי באמירת: "אבל אנחנו חטאנו, עווינו, פשענו". למעשה, יוצאי אשכנז נוהגים לומר לפני כניסת היום 'תפילה זכה' שיש בה וידויים מפורטים, ויוצאי ספרד נוהגים לומר פיוט 'לך א-לי תשוקתי', שכלולים בו וידויים (מ"ב תרז, א). ויש מי שכתב שצריך לאומרם בעמידה, כי כך היא מצוות הווידוי (פר"ח). אולם המנהג לאומרם בישיבה, שבדיעבד גם בישיבה יוצאים ידי וידוי.
נשים וחולים שאינם באים לבית הכנסת, אינם חייבים לומר עשרה ווידויים. ובכל תפילת עמידה שהם מתפללים יאמרו את נוסח הווידוי שבתפילה. ואם אינם מתפללים, יאמרו לכל הפחות וידוי אחד, שהוא חובת היום. ונכון שיאמרו וידוי אחד בכניסת יום הכיפורים, ועוד וידוי אחד בשעת הנעילה (עי' לעיל ו, 1).
ו - פירוט החטאים בווידוי
מעלה ישנה בכך שהמתוודה יפרט את חטאו, שעל ידי כך הוא מתחרט יותר ומתחזק בתשובתו. וכך היא דעתו של רבי יהודה בן בבא, ומקורו בווידוי שאמר משה רבנו אחר חטא העגל, שנאמר (שמות לב, לא): "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר: אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב". מצד שני, יש בפירוט החטא פגיעה מסוימת בכבוד שמיים, כי מגמת התשובה למעט בחשיבותו של החטא, והדיבור בו מעניק לו חשיבות. בנוסף לכך, הבושה בחטא היא מעקרי התשובה, וכפי שאמרו חכמים (ברכות יב, ב): "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו - מוחלים לו על כל עונותיו", והמפרט את חטאו עלול להיראות כמי שאינו מתבייש בו. וכך היא דעתו של רבי עקיבא, שהמתוודה אינו צריך לפרט את החטא, שנאמר (תהלים לב, א): "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה".
למעשה, יכול אדם לצאת ידי חובת הווידוי באמירת "חטאתי, עוויתי, פשעתי", בלא שיפרט את חטאיו. וקל חומר שהוא יכול לקיים את חובתו בנוסח הווידוי שאנו אומרים בתפילה (אשמנו בגדנו וכו'). ומי שיודע שפירוט החטא יעמיק את תשובתו, טוב שיפרט את חטאו בלחש, שאם למשל חטא באכילת טרף, יאמר: אכלתי טרף (שו"ע תרז, ב; גר"א שם; שעה"צ ג). 4
כיוצא בזה נחלקו חכמים (יומא פו, ב): יש אומרים, שאין ראוי לאדם לחזור ולהתוודות על עוונות שכבר התוודה עליהם ביום הכיפורים הקודם, ואם חזר והתוודה, "עליו הכתוב אומר: כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" (משלי כו, יא). ולדעת רבי אליעזר בן יעקב: "כל שכן שהוא משובח, שנאמר: כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים נא, ה). וכן נפסק להלכה, שמותר לאדם לחזור ולהתוודות לפני ה' על עבירות שכבר התוודה עליהם ביום הכיפורים הקודם (שו"ע תרז, ד).
אפשר לומר, שכל עוד אדם חש שתשובתו אינה שלימה ועדיין לא הצליח למחות לגמרי את החטא מלבבו, מוטב שיחזור ויתוודה עליו. אבל כאשר הוא חש שתשובתו שלימה והחטא נמחה מלבבו, אין ראוי שיחזור ויתוודה עליו, כי בכך הוא מראה שאינו מאמין בכוחה של התשובה. ופעמים שאדם זכה לחזור בתשובה שלימה, עד שחטאו נמחה מלבבו, ולאחר כמה שנים פתאום הוא שוב נזכר בו ומצטער עליו. והסיבה לכך, שבעבר בהיותו במדרגתו הקודמת, תשובתו הספיקה לו שלא יהיה ניכר שום רושם מחטאו, אבל עתה שעלה למדרגה גבוהה יותר שהאור בה חזק ומרובה, תשובתו הקודמת כבר אינה מספיקה לנקותו מכל רושם חטא, ולכן עליו לשוב ולהתוודות, כדי למחות את הרושם הקלוש שעוד נותר מחטאו (צדקת הצדיק קלד, סז).
ז - וידוי ברבים
עוד שאלה חשובה ישנה בהלכות וידוי, האם ראוי לחוטא שיתוודה על חטאו בפומבי (יומא פו, ב). מצד אחד למדנו שעדיף שהחוטא יתבייש בחטאיו ולא יתוודה עליהם בפני אנשים אחרים, שנאמר (תהלים לב, א): "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה". מנגד למדנו, שאין לחוטא להעלים את פשעיו, אלא נכון שיתוודה עליהם בפומבי, שנאמר (משלי כח, יג): "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ, וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם".
פירש רב, שאם החטא נעשה בצנעה, עדיף שיתוודה עליו בצנעה, כי הווידוי הפומבי פוגע בכבוד שמיים, ומפרסם ברבים שיש אנשים שמעיזים לעבור על מצוות התורה. אבל אם החטא נעשה בפומבי, כיוון שחילל את השם ברבים, עליו לתקן זאת על ידי שיתוודה בפומבי, כדי שרבים ידעו שחזר בתשובה, ויתקדש בכך שם שמיים (שערי תשובה א, יח).
ורב נחמן פירש, שבחטאים שבין אדם לחברו, עדיף שהחוטא יתוודה בפני רבים, כדי שיראו כולם שכבודו של חברו חשוב בעיניו, ועל ידי כך החבר יתפייס יותר. אבל המתגאה ופוגע בחברו בפומבי, ומבקש סליחה בסתר, אין תשובתו ראויה. לעומת זאת, בחטאים שבין אדם למקום, בדרך כלל עדיף שהווידוי יאמר בצנעה, כדי שלא להרבות בחילול השם.
למעשה, יש להתחשב בשני השיקולים: א) כבוד שמיים.
ב) כבוד החבר ופיוסו. בדרך כלל, במצוות שבין אדם למקום עדיף שהווידוי יהיה בסתר, אבל כאשר החטא נעשה בפומבי באופן שהיה בו חילול השם - עדיף להתוודות בפומבי, כי דווקא בכך הוא מרבה כבוד שמיים. ובמצוות שבין אדם לחברו עדיף בדרך כלל שהווידוי יעשה ברבים, שעל ידי כך הוא מפייס יותר את החבר. אבל במקרים שבהם הווידוי ברבים יפגע בחבר, כגון שהעלבון היה אישי ביניהם, או כאשר סיפור החטא יבייש את חברו - כמובן שאסור לחוטא להתוודות על חטאו ברבים. 5
ח - זמני היום
בכל ענייני התורה הלילה קודם ליום, ולכן יום הכיפורים מתחיל בתחילת הלילה ומסתיים בסוף היום. אלא שהתעורר ספק, מתי בדיוק מסתיים היום ומתחיל הלילה? האם בעת שהחמה שוקעת ונעלמת מעינינו או מעת שנעשה חושך ושלושה כוכבים בגודל בינוני נראים ברקיע. בארץ ישראל יש הפרש של כעשרים דקות בין זמן שקיעת החמה לצאת הכוכבים, והוא מתקצר מעט או מתארך לפי עונות השנה וגובה המקום מעל פני הים. זמן זה שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים נקרא 'בין השמשות', וכיוון שמצוות השבת והחגים מהתורה יש להחמיר בו, כפי הכלל הידוע: "ספיקא דאורייתא לחומרא". לפיכך, בכל השבתות והחגים, זמן כניסת היום בעת שקיעת החמה, וזמן צאת היום בצאת הכוכבים.
בנוסף לכך, ישנה מצווה להוסיף מחול על הקודש, היינו לקבל את קדושת היום מעט לפני שהיום נכנס מאליו, ולהיפרד ממנו מעט לאחר שהוא יוצא מאליו. וכיוון שמצד הדין היום נכנס בשקיעת החמה, מצווה לקבל את קדושת היום כמה דקות לפני שקיעת החמה. וכיוון שמצד הדין היום יוצא בצאת הכוכבים, המצווה היא להיפרד ממנו כמה דקות אחרי צאת הכוכבים, והמנהג להמתין כעשר דקות לאחר צאת הכוכבים (שו"ע תרח, א; פנה"ל שבת ג, א-ב). על ידי תוספת היום אנו מראים בעצמנו שהיום הקדוש חביב ויקר לנו מאוד, ועל כן אנו משתדלים לקבלו לפני הזמן ולהמשיך את קדושתו לאחר הזמן. בנוסף לכך, על ידי הוספה מחול על הקודש אנו מראים שיש קשר בין החול לקודש, שהנה דקות של חול הופכות לקודש, ומתוך כך תימשך קדושת היום לכל ימות החול ותרומם אותם. 6
מצווה לקבל את קדושת היום בדיבור. נשים נוהגות לקבל את קדושת יום הכיפורים בעת הדלקת הנרות ואמירת הברכה, שבה מזכירים את היום (כמבואר בהלכה הבאה), וגברים מקבלים את קדושת היום בברכת 'שהחיינו' או בדיבור מפורש (כמבואר בהלכה י).
מי שהפסיק את סעודתו בעוד היום גדול, רשאי לאכול ולשתות עד שיקבל על עצמו את קדושת היום. ואם התרשל ולא קיים את המצווה להוסיף מחול על הקודש, מעת שתשקע החמה, עליו להיזהר בכל איסורי יום הכיפורים (שו"ע תרח, א-ג). הזמן המוקדם שבו ניתן לקבל את קדושת היום הוא 'פלג המנחה', היינו כשעה ורבע לפני שקיעת החמה (מ"ב תרח, יד; פנה"ל שבת ג, ב, 2).
ט - הדלקת נרות
מצווה להדליק נרות לכבוד יום הכיפורים כדרך שמדליקים לכבוד שבת. ואף שעיקר טעם הדלקת נרות שבת הוא עבור סעודת השבת, שהנרות מכבדים את הסעודה ומוסיפים עונג לסועדים, ולכן מקום הנרות הוא במקום הסעודה. מכל מקום גם ביום הכיפורים שאסור לאכול, יש בהדלקת הנרות משום כבוד היום, וגם נעשה על ידי הנרות שלום בבית, שבני הבית רואים את הרהיטים והחפצים ואינם נכשלים בהם.
אמנם בעבר היו מקומות שנהגו שלא להדליק נרות ביום הכיפורים, גזירה שמא יגיעו לאיסור תשמיש המיטה, שהואיל ולבושים בבגדים נאים לכבוד היום, אם יהיה שם נר כדוגמת שבת, יבואו להתאוות לכך. והיו שאמרו שאדרבה, מוטב להדליק נרות, שהרי הלכה היא שהתשמיש אסור במקום שיש בו נר, ועל ידי כך ימנעו מעבירה. ואמרו חכמים שמנהג המקומות מחייב, ובמקום שנהגו שלא להדליק - לא ידליקו, ובמקום שנהגו להדליק - ידליקו (פסחים נג, ב; שו"ע תרי, א). והוסיפו חכמים (ירושלמי פסחים פ"ד ה"ד), שהמנהג להדליק משובח יותר, ולכן במקומות חדשים מוטב שינהגו להדליק. וכבר דורות רבים שהמנהג הרווח בכל הקהילות להדליק נרות, וכל דיני הדלקת נרות שבת חלים גם על הדלקת נרות של יום הכיפורים. וברכתם: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של יום הכיפורים". ואם חל יום הכיפורים בשבת, ברכתם: "להדליק נר של שבת ושל יום הכיפורים". 7
נשים נוהגות לקבל את קדושת היום בהדלקת הנרות. לכן, הנוהגות לברך על הנרות לאחר הדלקתם, מיד לאחר מכן תברכנה 'שהחיינו'. והנוהגות לברך על הנרות לפני הדלקתם, תברכנה 'שהחיינו' לאחר סיום הדלקת הנרות, כי מעת שיברכו 'שהחיינו', אסורות בהדלקת הנר ובכל שאר איסורי יום הכיפורים.
אשה שרוצה לנסוע לבית הכנסת אחר הדלקת הנרות, צריכה לכוון בדעתה שלא לקבל את קדושת היום בהדלקת הנרות, ותקבל את קדושת היום ותברך 'שהחיינו' יחד עם הגברים בבית הכנסת (פנה"ל שבת ג, ג; שש"כ מד, יד). 8
י - זמן כל נדרי וקבלת היום לגברים
כפי שלמדנו (בהלכה ח), מצווה להוסיף מחול על הקודש ולקבל את קדושת היום לפני השקיעה, וקבלת היום צריכה להיות בדיבור. שני מנהגים ישנם בזה, והם קשורים לזמן אמירת 'כל נדרי'.
יש נוהגים להקדים לסיים אמירת 'כל נדרי' לפני שקיעת החמה וקבלת קדושת היום, משום שהלכה היא שאין מתירים בשבת נדרים שאינם לצורך השבת (שבת קנז, א). ואף לסוברים ש'כל נדרי' נועד לצורך מסירת מודעה להבא, שכל הקבלות שנקבל על עצמנו יהיו בלי נדר (לעיל ה, יב), כיוון שיש בזה דמיון להתרת נדרים, אין לומר 'כל נדרי' לאחר כניסת היום (רמ"א תריט, א; מ"ב ה).
ורבים נוהגים לסיים אמירת 'כל נדרי' לאחר שקיעת החמה, ויש שאף מתחילים לומר 'כל נדרי' אחר השקיעה. ואף שהלכה היא שאין מתירים נדרים בשבת, כאשר ההתרה היא לצורך השבת מותר להתיר נדרים. וכיוון שאמירת 'כל נדרי' היא כדי להתנקות מעוון הנדרים, הרי שהיא לצורך יום הכיפורים (עי' שבת קנז, א; שו"ע שמא, א).
למעשה, הנוהגים לסיים את אמירת 'כל נדרי' כמה דקות לפני השקיעה, טוב שיקבלו על עצמם את קדושת היום בברכת 'שהחיינו', שכן ברכה זו היא הודאה על היום, וממילא נכון לקבל על ידה את קדושת היום. ואמנם בשאר החגים אומרים 'שהחיינו' יחד עם הקידוש על כוס היין, אלא שביום הכיפורים שאין מקדשים על היין, אומרים 'שהחיינו' בכניסת היום (עירובין מ, ב; שו"ע תריט, א).
אולם ברוב הקהילות מסיימים 'כל נדרי' לאחר השקיעה, ועל כן צריך לקבל את קדושת היום לפני כן. שכן ברור שהמצווה להוסיף מחול על הקודש חשובה מההידור לומר את 'כל נדרי' לפני כניסת היום, הואיל ועל פי הדין מותר לומר 'כל נדרי' לאחר השקיעה. לפיכך, כדי שהקהל לא ישכח לקיים את המצווה, נכון שהגבאי יכריז בקול: "הננו מקבלים על עצמנו את קדושת יום הכיפורים". ולעיתים החזן סבור שיספיק להגיע לברכת 'שהחיינו' לפני השקיעה, ובתוך אמירת 'כל נדרי' מתברר לו שלא יספיק, ואזי עליו להפסיק כדי להכריז על קבלת היום לפני השקיעה, ואח"כ ימשיך באמירת 'כל נדרי'. 9
יא - תפילת ערבית וליל יוה"כ
בפתיחת סדר תפילות יום הכיפורים, מוציאים שני ספרי תורה, ושניים מגדולי הקהל נושאים אותם בידיהם והולכים לבימה, ושליח הציבור עומד ביניהם ואומר: "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". ויש שנוהגים להוציא ספר אחד או יותר משני ספרי תורה, ויש שאומרים נוסח שונה במקצת, וכל קהילה תמשיך במנהגה (שו"ע תריט, א, ומפרשים).
פתיחה זו מבטאת את עניינו של יום הכיפורים, שבו מתגלה הנשמה הקדושה שבכל ישראל, ועל כן גם אנשים שבמשך השנה מתנהגים כעבריינים, והרי הם נזופים ומנודים בשמיים ובארץ, ואין ראוי להתפלל עמהם, מוזמנים להתפלל יחד עם כל הקהל. וכשם שאנחנו דנים את העבריינים לכף זכות ומביטים אליהם בטוב ובאהבה, כך נזכה שיגלה ה' אלינו את טובו ואהבתו.
אמרו חכמים (כריתות ו, ב): "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל - אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטורת". והעניין הוא, שכאשר מי שאינו רגיל לקיים מצוות מצטרף לתפילת יום הכיפורים, יש בכך קידוש השם גדול. לא זו בלבד, אלא שבכל יהודי יש ניצוץ מיוחד משלו, וכאשר הוא חסר, כל ישראל חסרים, ולכן כאשר העבריינים מצטרפים לתפילה, כל ישראל מתאחדים ונעשים מיוסדים היטב על הארץ, שנאמר (עמוס ט, ו): "וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ".
לאחר מכן אומרים 'כל נדרי', ומתנקים ומיטהרים בכך מכל כבלי הנדרים וההתחייבויות שלא הספיקו לקיים, כדי שלא יעכבו את תשובת יום הכיפורים. 10
ואומרים פסוקי סליחה, לבטא את עניינו של היום, ומברכים 'שהחיינו', ומחזירים את ספרי התורה לארון.
כשמוליכים את ספרי התורה, אל הבימה ובחזרה, רבים נוהגים לנשק את ספרי התורה בחיבה, ומכוונים לבקש סליחה ומחילה על כל מה שפגמו בכבוד התורה וקדושתה ובקיום מצוותיה.
בקהילות רבות נוהגים שהרב אומר לפני ערבית דברי מוסר והתעוררות מענייני היום והתשובה (מטה אפרים תריט, ט).
נוהגים שכל מי שרגיל להתעטף בטלית בתפילת שחרית, מתעטף גם בתפילת ליל יום הכיפורים, ומכוונים לזכור על ידי הציצית את כל המצוות, ועל ידי כך תינצל נפשנו, רוחנו ונשמתנו מן החיצוניים, ויפרושֹ ה' עלינו את סוכת שלומו. מתעטפים בטלית לפני השקיעה, כדי שיוכלו לברך עליה. והמתעטפים לאחר השקיעה, יתעטפו בלא ברכה (שו"ע ורמ"א יח, א; מ"ב ז).
נכון לעסוק בתורה אחר תפילת ערבית, שאם בכל יום קדוש ישנה מצווה מיוחדת ללמוד תורה, על אחת כמה וכמה שביום הכיפורים, צריך להשתדל ככל האפשר לקבוע זמן לתורה. וכיוון שכמעט כל היום מוקדש לתפילה, הזמן המתאים ביותר ללימוד תורה הוא לאחר תפילת ערבית (פנה"ל מועדים א, ה-ו; מ"ב תריט, טז).
נמשיך לעסוק בהלכות ובמנהגים שמבטאים את משמעות היום, בלא לפרט את דיני ונוסחי התפילה שמבוארים במחזורים, כל עדה לפי מנהגה.
יב - ברוך שם כבוד מלכותו
עיקר מצוות קבלת עול מלכות שמיים בפסוק (דברים ו, ד): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד", ומיד לאחר מכן אומרים בלחש: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואף שמשפט זה אינו מופיע בפרשת 'שמע', תקנו חכמים לאומרו בלחש (פנה"ל תפילה טו, ז, 1). היסוד לכך במה שמסופר בתלמוד (פסחים נו, א): לפני פטירתו של יעקב אבינו, נאספו כל בניו אליו, ביקש לגלות להם את קץ הימים ונסתלקה ממנו שכינה. אמר לבניו: שמא יש בכם מי שאינו הגון, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, וכאבי יצחק שיצא ממנו עשו, ולכן איני יכול לגלות לכם את הקץ? פתחו כולם ואמרו: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד", כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אמרו חכמים: ומה נעשה אנחנו? נאמר משפט זה, והרי לא נכתב בפרשה. לא נאמר אותו, והרי יעקב אבינו ע"ה אמרו. לפיכך תקנו לאומרו בלחש. "משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר (שהיא מתאווה לאוכלם) - יש לה גנאי, לא תאמר - יש לה צער. התחילו עבדיה להביא בחשאי".
עוד אמרו חכמים (דב"ר ב, לו), שמשה רבנו היה זה שתקנו, שבשעה שעלה למרום, שמע את מלאכי השרת משבחים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וירד ותיקן לישראל לאומרו בלחש. ושאלו: מדוע לא תיקן לאומרו בקול? והשיבו: משל למה הדבר דומה, לאוהבו של מלך שגנב גלימה נאה מאוד מתוך ארמון המלכות ונתנה לאשתו, ואמר לה: אל תלבשי אותה בפרהסיא אלא רק בתוך ביתך. כיוצא בזה, רק ביום הכיפורים שישראל נקיים כמלאכי השרת הם אומרים אותו בפרהסיא.
כדי להבין את משמעות העניין צריך לבאר תחילה את שתי מדרגות ייחוד האמונה. הפסוק הראשון 'שמע ישראל', מבטא את המימד העליון, המוחלט והאחדותי, שנקרא 'ייחוד עליון'. במימד זה, כל הגוונים כלולים ואחודים בגילוי האלוקי. המשפט השני מבטא את המימד שנוצר לאחר הבריאה, שנקרא 'ייחוד תחתון', בו אנחנו מקבלים עול מלכות שמיים לפי האמונה המתגלה בעולם הזה, שבו יש לכל הנבראים והגוונים מקום ממשי משלהם, וה' יתברך מחייה את כולם ומולך עליהם לפי מעשיהם. וזה נקרא ששמו ומלכותו מתגלים בעולם. כלומר, לא עצמותו מתגלה בו אלא שמו וכבוד מלכותו, כי אם עצמותו היתה מתגלה, כל הנבראים היו מתבטלים ונמוגים אל מול האור הגדול (עי' תניא שער הייחוד והאמונה).
כיוון שהאמונה במדרגה העליונה היא גבוהה מאוד ומתגלה רק בשורש הנשמה ובשעות של מסירות נפש, נצטווינו להתקשר אליה רק פעמיים ביום, בעת אמירת 'שמע ישראל'. אלא שיחד עם 'הייחוד העליון' תקנו חכמים שנאמר גם את 'הייחוד התחתון'. כלומר, שנבטא גם את מדרגת האמונה שמתגלה בעולם הזה על שלל גווניו (עי' נפש החיים שער ג). ומדרגה זו חביבה מאוד בעיני ה', שכן תכלית בריאת העולם, שתתגלה האמונה בתוך העולם הזה החומרי, בכל יופיו והדרו, צבעיו וצליליו, יצריו ונטיותיו. ולכן מלאכי השרת מקלסים את ה' בשבח הנפלא: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אולם אין ראוי לאומרו בקול, מפני שיחד עם המעלות שבגילוי השכינה בעולם הזה, יש בו גם יצרים רעים שעלולים למשוך את האדם לעבירה, ולכן על האדם להתקשר קודם ל'ייחוד העליון', ואח"כ לומר בלחש שבח זה של 'ייחוד תחתון', כדי שלא להיגרר מדי אחר העולם הזה.
ורק ביום הכיפורים, בעת שאנו מתענים ושובתים מהעיסוק בצרכי הגוף, עד שאנו נדמים למלאכי השרת שאינם מושפעים מיצר הרע, אנו יכולים לומר שבח זה בקול רם, תוך ידיעה שאכן הננו זוכים לקדש את שמו של השם בעולם הזה. ואף שאנו נופלים לעיתים בחטא, ביום הכיפורים מתגלה שבסופו של דבר אנו זוכים להמשיך את אורו לתוככי העולם הזה בכל דרכיו ונתיבותיו, ומתוך כך ה' דן את ישראל באהבה ורחמים (עי' דרך ה' חלק ד' פ"ד ו-ז).
יג - קריאת התורה ונדבות
לאחר תפילת שחרית מוציאים שני ספרי תורה, בראשון קוראים ששה עולים בפרשת 'אחרי מות' בסדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים (ויקרא טז). מספר העולים מבטא את מעמדו של יום הכיפורים. בחגים שבהם מותר לעשות מלאכת אוכל נפש - מעלים חמישה עולים. ביום הכיפורים שבו כל המלאכות אסורות - מעלים ששה עולים. ובשבת שבה העונש לעושה מלאכה חמור יותר - מעלים שבעה עולים. ואם יום הכיפורים חל בשבת, מעלים לתורה שבעה עולים (מגילה כא, א; כב, ב; שו"ע תרכא, א). 11
בספר השני קוראים למפטיר מפרשת 'פינחס' בקרבנות מוסף של היום (במדבר כט, ז-יא). ומפטירים בישעיהו - "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא" (נז, יד - נח, יד), מפני ששם הנביא מעורר לתשובה, וגם הפסוקים העוסקים בשביתת שבת ויום הכיפורים מוזכרים שם.
בתפילת מנחה תקנו לקרוא שלושה עולים באיסורי עריות (ויקרא יח, א, ל), כדי לעורר את העם לשוב מן החטאים החמורים הללו שהיצר בהם חזק מאוד והם פוגעים בקדושת ישראל. להפטרה קוראים את ספר יונה, שבו לומדים על השגחתו של ה' שאין נסתר מנגד עיניו, ועל כוחה הגדול של התשובה, שגם כשאינה שלימה היא מועילה, כי אין ה' חפץ להעניש את החוטאים (מגילה לא, א; שו"ע תרכא, א).
נוהגים ביום הכיפורים להתנדב לתרום צדקה לעניים ולומדי תורה לעילוי נשמת ההורים ובני משפחה שנפטרו, מפני שגם למתים יש כפרה ביום הכיפורים כשנודבים צדקה בעבורם (מרדכי, שו"ע רמ"א תרכב, ד). ועל כן נקרא היום 'כיפורים' לשון רבים, שמכפר לחיים ולמתים. ולכאורה כיוון שכבר מתו דינם נגמר, ואיך הצדקה יכולה להועיל להם? אלא שהואיל וילדיהם ובני משפחתם מתעוררים לנדוב צדקה ולעשות מעשים טובים לעילוי נשמתם, מתברר שהשפעתם הטובה בעולם עוד נמשכת, וממילא יש לדון אותם שוב על הזכויות שנוספו להם. 12
יד - הכריעות שבתפילת מוסף
נוהגים לכרוע בסדר העבודה שבתפילת מוסף, כשם שהכהנים והעם שהיו עומדים בעזרה היו כורעים ומשתחווים בעת שהכהן הגדול היה מזכיר את השם המפורש. כפי שנלמד בהמשך (י, טו-טז), עשר פעמים הזכיר הכהן הגדול את השם המפורש. שלוש פעמים בכל אחד משלושת הווידויים: א) בווידוי על עצמו ואשתו. ב) בווידוי על אחיו הכהנים. ג) בווידוי על כל העם. ועוד פעם בעת שהיה מכריז על השעיר שעלה עליו הגורל לה'. כיום נוהגים להשתחוות בתפילה ארבע פעמים. שלוש פעמים בשלושת הווידויים, ועל הרביעית נחלקו המנהגים. יוצאי ספרד משתחווים בעת הזכרת הגורל לה' (ב"י), ויוצאי אשכנז בעת שאומרים "כורעים ומשתחווים" שב'עלינו לשבח' שלפני סדר העבודה (ראבי"ה, ריב"ש, רמ"א תרכב, ד). ויוצאי תימן לא נוהגים להשתחוות במוסף כלל.
שלושה סוגים של השתחוויה ישנם: השתחוויה גמורה היא כשהגוף שטוח על הארץ בפישוט ידיים ורגליים. קידה היא שהאדם נותר עומד על רגליו וכופף ראשו עד שהוא מגיע לארץ. כריעה היא שאדם יורד על ברכיו וכופף את גופו עד שפניו מגיעות לארץ (ברכות לד, ב; שבועות טז, ב). המנהג הרווח ביום הכיפורים לכרוע, ויש שמשתחווים בפישוט ידיים ורגליים.
נוהגים לפרוש דבר על הקרקע, כדי לחצוץ בין פניו של המשתחווה לרצפה. וזאת משום שרק בבית המקדש היה מותר להשתחוות על אבנים, אבל בשאר המקומות אסור, שנאמר (ויקרא כו, א): "וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ". בטעם האיסור אפשר לומר, שכך נהגו עובדי עבודה זרה לסגוד לטבע ולהשתחוות לאבנים ולנסות להתמזג עמן. ועל כן אסרה התורה על המתפללים להשתחוות על אבן, שלא יבואו לערב כוונות זרות בתפילתם. אבל במקום המקדש ניכר שכל הברואים, חיים כדוממים, נכספים, נכנעים ומשתחווים אליו בלבד, ולכן מותר להשתחוות גם על אבן (ספר החינוך שמט).
איסור התורה הוא כשמתקיימים שני תנאים: א) השתחוויה גמורה בפישוט ידיים ורגליים, ב) הראש על רצפת אבנים. וחכמים עשו סייג לדבר, ואסרו גם כשמתקיים תנאי אחד. ועל כן השתחוויה גמורה אסורה גם על אדמה, ועל רצפת אבנים גם כריעה וקידה אסורות. לפיכך, פורשים דבר על הרצפה כדי לחצוץ בין ראשו של המתפלל לרצפה (רמ"א קלא, ח). 13
טו - משמעות ההשתחוויה
רצונו העמוק של האדם להתקרב לה' ולהודות לו על רוב חסדיו, אלא שהואיל והוא רם ונשא, גדול ונורא, הלב מתמלא ביראה ובושה מפני הדר גאון עוזו, ועל כן האדם כורע ומשתחווה בהתבטלות לפני ה' אלוקיו. כפי שלמדנו, יש שלושה סוגים של השתחוויה, ולכל אחד משמעות משלו.
בהשתחוויה גמורה כל הגוף שטוח על הארץ בפישוט ידיים ורגליים, והיא מבטאת התבטלות גמורה לה'. אבל אין זו התבטלות של חדלון, אלא התבטלות שיש בה דבקות, ומתוך כך האדם זוכה להמשיך עליו ברכה ממקור החיים. ודוד המלך היה מרבה להשתחוות ולהודות לה' על עזרתו. שנאמר (תהלים ה, ח): "וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ". ונאמר (שם קלח, ב-ח): "אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ וְאוֹדֶה אֶת שְׁמֶךָ עַל חַסְדְּךָ וְעַל אֲמִתֶּךָ, כִּי הִגְדַּלְתָּ עַל כָּל שִׁמְךָ אִמְרָתֶךָ. בְּיוֹם קָרָאתִי וַתַּעֲנֵנִי תַּרְהִבֵנִי בְנַפְשִׁי עֹז... כִּי רָם ה' וְשָׁפָל יִרְאֶה...".
בקידה האדם נותר על רגליו ומכופף את ראשו עד שמגיע לארץ, ויש בה ביטוי עמוק של כניעה, שכן למרות שהאדם עוד עומד כשרגליו ישרות, הרי הוא כפוף לגמרי בכניעה גמורה.
בכריעה האדם יורד על ברכיו וכופף את גופו עד שפניו טוחות בקרקע, ויש בזה שילוב של השתחוויה וקידה, ביטול וכניעה. הכורע דומה למשתחווה בכך שהוא סמוך יותר לקרקע, ודומה לקד בכך שהוא מכופף עצמו לפני בוראו.
אמרו חכמים (ברא"ר נו, ו): הכל בזכות השתחוויה. אברהם לא חזר מהר המוריה בשלום עם יצחק אלא בזכות השתחוויה, שנאמר (בראשית כב, ה): "וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם". ישראל לא נגאלו אלא בזכות השתחוויה, שנאמר (שמות ד, לא): "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ". התורה לא ניתנה אלא בזכות השתחוויה, שנאמר (שם כד, א): "וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק". חנה לא נפקדה אלא בזכות השתחוויה, שנאמר (שמואל א' א, כח): "וַיִּשְׁתַּחווּ שָׁם לַה'". הגלויות אינן מתכנסות אלא בזכות השתחוויה, שנאמר (ישעיהו כז, יג): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָיִם". בית המקדש לא נבנה אלא בזכות השתחוויה, שנאמר (תהלים צט, ה): "רוֹמְמוּ ה' אֱלוֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו קָדוֹשׁ הוּא". המתים אינם חיים אלא בזכות השתחוויה, שנאמר (שם צה, ו): "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ".
כל הבא לחצר המקדש היה משתחווה לה' (עי' משנה מידות ב, ג). ובעת שירתם של הלוויים על קרבן התמיד, היו הלוויים תוקעים בחצוצרות, והעומדים בעזרה היו משתחווים (משנה תמיד ז, ג).
וכן בעת שאדם שב בתשובה ומתוודה לפני ה', ראוי לו שישתחווה, וכפי שמשה רבנו השתחווה כשהתפלל לה' שימחל על חטאי ישראל (במדבר יד, ה; טז, כב; דברים ט, כה). וכן ישראל שהיו עומדים בעזרה היו משתחווים לה' בעת שהיו שומעים את השם המופרש בנוסח הווידוי של יום הכיפורים (יומא סו, א).
כהמשך לכך תקנו חכמים לכרוע בתפילת עמידה חמש פעמים, וכריעה זו נעשית בעמידה עד שיתפוקקו חוליות שבשדרה, והיא מעין קידה (פנה"ל תפילה יז, ו). ועוד היו נוהגים להשתחוות אחר התפילה בעת שהיו מתוודים ומתחננים לה', ועל כן נקראה תפילה זו 'נפילת אפיים', שהיתה נאמרת כשהפנים על הארץ (רמב"ם הל' תפילה ה, א, יג-יד; טור או"ח קלא, פנה"ל תפילה כא, א).
אמנם מפני כמה חששות, נתבטל המנהג ליפול אפיים בהשתחוויה או כריעה. מקצת מהחששות הם הלכתיים וקשורים לאיסור השתחוויה על רצפת אבנים, ולכך שאסור לאדם חשוב ליפול על פניו לפני הציבור בלא שמובטח לו שייענה כיהושע בן נון. והעיקר שחששו לדברי הזוהר (במדבר קכא, א) שהגדיל מאוד את מעלת נפילת אפיים, שבה צריך המתפלל למסור את נפשו לה', ולראות את עצמו כאילו נפטר מהעולם. "ותיקון זה צריך להיות בכוונת הלב, ואז הקב"ה מרחם עליו ומכפר עוונותיו. אשרי האדם שיודע לפתות ולעבוד אדונו ברצון וכוונת הלב. אוי לו למי שבא לפתות ריבונו בלב רחוק ולא ברצון. כמו שנאמר (תהלים עח, לו-ז): וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ. הוא אומר: אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא (שם כה), וכל דבריו אינם אלא בלב רחוק, וזה גורם לו להסתלק מן העולם לפני זמנו". וכיוון שאנו חוששים שמא אין כוונתנו שלימה ואיננו ראויים לכך, נמנעים מלהשתחוות או לקוד אפיים ארצה (פנה"ל תפילה כא, ג).
אבל ביום הכיפורים, לרוב קדושת היום וחשיבות התפילה במסירות נפש, אין חוששים לכך, ועל כן נוהגים להשתחוות בסדר העבודה, כפי שראוי לאדם שרוצה לשוב בתשובה.
טז - ברכת כהנים בנעילה
מעיקר הדין היה ראוי שהכהנים ישאו את כפיהם בחזרת הש"ץ של כל תפילה, אלא שתקנו חכמים שלא לישא כפיים בתפילת מנחה, מפני שהיא אחר הסעודה, ויש חשש שהכהנים ישתו יין בסעודה וישאו את כפיהם כשהם שתויים ויעברו באיסור חמור. אבל בתעניות שהיו מתפללים בהן נעילה, כמו ביום הכיפורים ובתעניות גשמים, כיוון שאין חשש שהכהנים יהיו שתויים, מברכים ברכת כהנים בתפילת נעילה (שו"ע או"ח קכט, א; פנה"ל זמנים ז, יב, 16).
יש אומרים שגם במנחה של יום הכיפורים נושאים כפיים, שהואיל והכל בתענית, אין חשש שכרות. והואיל וזמנה סמוך לערב, הרי שהיא שונה מזמן המנחה בכל השנה, שבכל השנה מתפללים מנחה מחצות ועד השקיעה, ואילו ביום הכיפורים זמן מנחה לפנות ערב סמוך לנעילה (בה"ג). אולם דעת רוב הראשונים, שאין לשאת כפיים בתפילת מנחה של יום הכיפורים, שהואיל וזמנה אינו סמוך ממש לשקיעה כתפילת נעילה, עלולים לטעות וללמוד שמותר לשאת כפיים גם במנחה של ימות החול (רב עמרם). למעשה אין נושאים כפיים במנחה, אבל אם הכהן עלה לדוכן לא ירד אלא ישא את כפיו (רמב"ם, שו"ע קכט, א-ב; תרכב, ד; תרכג, ה).
יש לכוון את תפילת נעילה באופן שהכהנים ישאו את כפיהם לפני השקיעה, מפני שלדעת רבים זמן נשיאת כפיים הוא ביום, שהושוותה נשיאת כפיים לעבודת הקרבנות, מה זמן הקרבנות ביום כך זמן נשיאת כפיים ביום (מ"ב תרכג, ח). וכיוון שברכת כהנים היא מצווה מהתורה, מקצרים באמירת פיוטים ותחינות כדי להספיק לאומרה לפני שקיעת החמה. אמנם בדיעבד במשך כל זמן בין השמשות מותר לשאת כפיים, הואיל ועוד יש ספק אם הגיע הלילה. 14
יז - נעילה
תקנו חכמים תפילה נוספת לקראת סיום הצום, לפי שכל המרבה בתפילה נענה. ואם לא זכינו להיענות בתפילות הרגילות אולי נזכה להיענות בתפילה הנוספת. וקראו לתפילה זו 'נעילה', מפני שהיא לקראת הזמן שבו היו נועלים את שערי ההיכל בסיום עבודת היום במקדש, והיא גם כנגד נעילת שערי שמיים, שבסיום היום קדושת יום הכיפורים מסתלקת, ושערי שמיים שהיו פתוחים בפני הדופקים בתשובה ננעלים.
זמן נעילה הוא כשהחמה נראית בראש האילנות שבמערב, כארבעים דקות בערך לפני השקיעה. והרוצים להתחיל שעה לפני השקיעה רשאים. וצריך החזן לתכנן את תפילתו כך שיסיימו את ברכת כהנים לפני השקיעה (כמבואר בהלכה הקודמת).
אף ששערי ההיכל היו ננעלים בשקיעת החמה, שערי שמיים ננעלים בסיום היום, לאחר שכל האור של היום הקודם נאסף ומסתלק, ולכן מוסיפים לומר תפילות ותחנונים עד צאת הכוכבים. ומי שמאריך בתפילת נעילה עצמה עד אחר צאת הכוכבים אין מוחים בידו. 15
נוסח תפילת נעילה שונה משאר תפילות הימים הנוראים, שבכל המקומות שמבקשים בלשון 'כתיבה', בתפילת נעילה מבקשים בלשון 'חתימה', מפני שהיא מתקיימת לקראת סוף יום הכיפורים בזמן חיתום הדין. ואם טעה ואמר לשון 'כתיבה' - יצא.
נכון לאדם להתאמץ מאוד בתפילת נעילה, כי תכלית עשרת ימי תשובה הוא יום הכיפורים, ותכלית יום הכיפורים הוא תפילת נעילה, שהכל הולך אחר החיתום, ואם לא עכשיו אימתי. ולכן גם מי שנחלש מחמת התענית, יאזור כגיבור חלציו להתפלל במחשבה זכה וברורה ולקבל על עצמו לשוב בתשובה, ולהתחזק בלימוד התורה וקיום המצוות (מ"ב תרכג, ג). לרוב חשיבותה של תפילת נעילה, נוהגים לפתוח את ארון הקודש מתחילת חזרת הש"ץ ועד לקדיש שבסיום התפילה (מטה אפרים תרכג, ז).
יח - קבלת האמונה ותקיעת השופר
לאחר סיום תפילת נעילה, לפני שסוגרים את ארון הקודש, ולפני ששערי שמים שהיו נפתחים והולכים במשך הימים הנוראים עומדים להינעל, כשלא נותר עוד זמן להתוודות ולהוסיף תפילות ובקשות - נוהגים כל ישראל לקבל יחד עול מלכות שמיים. כי זו הידיעה שמתבהרת מתוך סדר הימים הנוראים, שהיסוד לכל ותכלית הכל היא האמונה, וזה עיקר רצונו של כל יהודי, להידבק בה' ולתקן עולם במלכות שד-י. וככל שנתחזק באמונה, כך תשובתנו תהיה שלימה יותר, והשנה שתבוא עלינו תהיה טובה ומבורכת יותר. ועל כן בזה אנחנו מתחזקים ברגעים האחרונים של היום הקדוש.
עיקר קבלת מלכות שמיים בפסוק 'שמע ישראל' ו'ברוך שם'. אח"כ אומרים שבע פעמים: "ה' הוא האלוהים", כדי לרמוז לשכינה שעולה אל מעל שבעת הרקיעים, שבמשך עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים השכינה התקרבה אלינו, כדי שנוכל לשוב בתשובה, ועתה היא שבה למקומה (שו"ע תרכג, ו; מ"ב תרכג, יא-יב). 16
מיד לאחר מכן, עם צאת הכוכבים או מעט לפני כן, תוקעים בשופר, כסדר המבואר במחזור. והתקיעות הן סימן לסיום היום ולהתעלות השכינה למקומה, שנאמר (תהלים מז, ו): "עָלָה אֱלוֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר". והן גם זכר לתקיעת היובל, שבעת שתקעו בשופר היו העבדים יוצאים לחירות, והשדות חוזרות לבעליהן (לעיל ו, יא). הרי שהתקיעה היא ביטוי לחירות הנשמה, שזכתה להשתחרר מכבלי החטא וחזרה להיות בת חורין. והתקיעה גם רומזת לגאולה ולשחרור משאר השעבודים, שנאמר (ישעיהו כז, יג): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָיִם".
לאחר התקיעות המתח העצום של הימים הנוראים משתחרר, וכל ישראל יודעים שנשמתם נטהרה ויצאה לחירות, ושמחה גדולה ממלאת את הלבבות (לעיל ג, ה). ומתוך ההתקשרות העצומה לתשובה ולאמונה, יודעים כל ישראל שה' אוהבם וקבלם בתשובה, וגם בשנה הבאה יוכלו להמשיך להתקדם ולהתעלות. מתוך כך נוהגים בקהילות רבות לרקוד ולשיר: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
במקום שיש חשש שיאכלו או ישתו מיד לאחר התקיעות, יש להקפיד שלא לתקוע לפני צאת הכוכבים. אבל במקום שאין חשש כזה, אפשר לתקוע גם בבין השמשות (מ"ב תרכג, יב).
יט - זמן סיום הצום, ערבית וברכת הלבנה
כפי שלמדנו (בהלכה ח), זמן סיום הצום בצאת הכוכבים, וכיוון שיש מצווה להוסיף מחול על הקודש, מסיימים את הצום כמה דקות מאוחר יותר. בארץ ישראל, אחר שעברו כ-30 דקות מהשקיעה, כבר עבר זמן צאת הכוכבים ועוד כמה דקות לתוספת היום, ואפשר להבדיל ולאכול ולשתות. ואין צריך לחוש לשיטת רבנו תם, שסובר שזמן צאת הכוכבים הוא 72 דקות אחר השקיעה (פנה"ל שבת ג, 1).
עשרים דקות אחר השקיעה אפשר להתחיל להתפלל ערבית, אלא שכדי לצאת מהספק, נכון לקרוא אחר התפילה פרק ראשון של קריאת שמע (פנה"ל תפילה כה, ה).
רבים מברכים את ברכת הלבנה במוצאי יום הכיפורים, שעד אז מחמת המתח של ימי הדין לא יכלו לאומרה, הואיל והיא צריכה להיאמר בשמחה, ובסיום התפילה השמחה מגיעה לשיאה ואז הוא הזמן המתאים לברך ולהודות על אור הלבנה. ויש מעדיפים ללכת תחילה לבתיהם לאכול ולשתות, ואח"כ להתאסף שוב כדי לאומרה בשמחה. אבל מי שחושש שאח"כ ישכח או יתקשה לבוא לברכת הלבנה במניין, עדיף שיברך על הלבנה לאחר סיום ערבית (עי' לעיל ה, ז).
כ - הבדלה
גם לאחר שהסתיים יום הכיפורים עדיין אסור לעשות מלאכה ולאכול ולשתות, כי רק על ידי ההבדלה נפרדים מהיום הקדוש. על ידי אמירת הבדלה בברכת 'חונן הדעת' שבתפילת עמידה מותר לעשות מלאכה, אבל עדיין אסור לאכול ולשתות. ועל ידי אמירת הבדלה על כוס יין - מותר גם לעשות מלאכה וגם לאכול ולשתות. מי שלא התפלל ואמר: "ברוך המבדיל בין קודש לחול", רשאי לעשות מלאכה, אבל עדיין אסור לאכול ולשתות קודם שישמע הבדלה על כוס יין (שו"ע תרכד, א; פנה"ל שבת ח, ח).
בסדר ההבדלה של יום הכיפורים מברכים על הגפן, על האור ועל ההבדלה. ואין אומרים את הפסוקים שנוהגים לומר לפני ההבדלה שבמוצאי שבת. וגם אין מברכים על הבשמים, הואיל וטעם ברכת הבשמים במוצאי שבת, כדי להשיב את הנפש לאחר הסתלקותה של הנשמה היתירה. אבל לאחר התענית אין צער, אלא שמחה על כפרת העוונות. ואף כשחל יום הכיפורים בשבת, לדעת רבים אין מברכים על הבשמים. והרוצה לברך, לאחר שיסיים את ההבדלה וישתה מהיין, יוכל ליטול בשמים ולברך עליהם. 17
שלא כמו במוצאי שבת שמברכים על נר שמדליקים באותה שעה, במוצאי יום הכיפורים מברכים רק על נר שהיה דולק כל יום הכיפורים. מפני שבמוצאי שבת מגמת הברכה להודות לה' על האש שהתגלתה לאדם הראשון במוצאי שבת, שנטל אדם הראשון שתי אבנים והקישן זו בזו ויצאה אש, והודה ובירך לה' על כך, וכזכר לזה אף אנו חוזרים ומודים לה' על האש במוצאי שבתות. אולם במוצאי יום הכיפורים הברכה היא משום שבמשך כל היום לא היינו יכולים להשתמש באש, ועתה הותר לנו להשתמש בה. ולכן הברכה צריכה להיות דווקא על 'נר ששבת', כלומר על אש שהיתה דולקת ביום הכיפורים ומחמת השביתה אסור היה להשתמש בה. לשם כך נוהגים להדליק בערב יום הכיפורים נר נשמה, כדי שיוכלו לברך עליו בצאת היום (שו"ע תרכד, ד; מ"ב ז).
לכתחילה יש לברך על 'נר ששבת', כלומר על אותו הנר שדלק ביום הכיפורים. ובדיעבד אם שכחו להדליק נר מערב הצום, או שהנר שהדליקו כבה, אפשר לברך על נר שהודלק מ'נר ששבת'. לשם כך מבקשים רשות משכנים שיש להם 'נר ששבת', להדליק מהנר שלהם נר נוסף, ומביאים אותו לבית ומברכים עליו (רמב"ן, רמ"א תרכד, ה).
מי שאין לו 'נר ששבת', ואינו מוצא אפשרות להדליק נר מ'נר ששבת', לא יברך על האש במוצאי יום הכיפורים (שו"ע תרכד, ד, באו"ה 'ויש אומרים'). ואם יום הכיפורים חל בשבת, בדיעבד אפשר לברך על נר שמדליקים במוצאי שבת (מ"ב תרכד, ז, שעה"צ ט). 18
לאחר ההבדלה אוכלים ושותים בשמחה כי עדיין הוא קצת יום טוב. ויש בכך גם ביטוי לאמונה שה' מקבל באהבה את השבים אליו. ואמרו חכמים, שבמוצאי יום הכיפורים יוצאת בת קול ואומרת: "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלוֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ" (קהלת ט, ז, קה"ר שם, רמ"א תרכד, ה).
חסידים ואנשי מעשה מזדרזים להתחיל במלאכת הקמת הסוכה בצאת יום הכיפורים, כדי לצאת ממצווה למצווה (מהרי"ל, רמ"א תרכד, ה; פנה"ל סוכות ב, יב).




^ 1.. לדעת רבים הווידוי הוא מעיקרי התשובה, שעל ידו התשובה נגמרת (שערי תשובה א, מ; רמב"ן, סמ"ק, חרדים). ביאר רמב"ן (ויקרא א, ט) שהתשובה צריכה להיות במחשבה, דיבור ומעשה. המחשבה היא החרטה, הדיבור הוא הווידוי, וסמיכת הידיים על הקרבן היא המעשה. וכ"כ בספר העקרים (ד, כו). כיום שאיננו מביאים קרבן, בווידוי שנעשה בחיתוך שפתיים נכלל גם מעשה (יד קטנה). יתר על כן, נוהגים לומר וידוי בעמידה ושחייה והכאה על הלב (שו"ע תרז, ג; מ"ב י), וגם בכך הגוף משתתף בתשובה. כתב רמב"ם בהל' תשובה א, א: "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא". רבים הבינו שלדעת הרמב"ם אין מצוות עשה לשוב בתשובה, כי זה ברור מאליו, אלא המצווה היא שכאשר ישוב - יתוודה (פר"ח, מנ"ח, משפט כהן קכח). ויש סוברים, שגם לרמב"ם יש מצוות עשה לשוב בתשובה, והווידוי הוא חלק מהמצווה (המבי"ט בקרית ספר).
^ 2.. יש אומרים שאין יוצאים ידי חובת הווידוי באמירת "חטאתי, עוויתי, פשעתי", אלא חובה לפרט את החטאים, ולשם כך צריך לומר את נוסח: "אשמנו בגדנו גזלנו" וכו' (של"ה ופרישה). ואף שגם בו אין מפרטים את כל החטאים, כיוון שמפרטים יותר סוגים של חטאים, ומזכירים אותם לפי סדר כל האותיות, כוללים בכך במפורש או ברמז את כל החטאים.
נכון להתוודות גם על עוון האבות (שערי תשובה א, מ), ולכן נוסח הווידוי הוא: "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו, עווינו, פשענו" (של"ה). ויש בכך רעיון עמוק, כי יחד עם מצוות כיבוד הורים, אדם צריך לתקן את ההרגלים הרעים שדבקו במשפחתו, וכאשר הוא מתוודה על עוון אבותיו, הוא מתנער מהם ויכול לתקנם. ואם לא יתוודה, יש לחוש שבלא משים יחזור עליהם. וגם בזה יוצאים בנוסח הכללי, וכאשר יש בכך תועלת לתשובה, עדיף לפרט, כמבואר בהלכה ו.
^ 3.. לעניין עמידה יש להקפיד לעמוד מתחילת הווידוי, כלומר מ"אלוהינו ואלוהי אבותינו" שלפני "אשמנו בגדנו", ועד סוף "על חטאים שאנו חייבים עליהם ארבע מיתות... מלך מוחל וסולח". אמנם לנוהגים שלא לחייב את הקהל לומר וידוי בחזרת הש"ץ, צריך לעמוד רק בעת שהחזן אומר את עיקר הווידוי - "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו" (שועה"ר תרז, ח). אבל בפועל, כולם נוהגים לומר וידוי בחזרת הש"ץ, וממילא עליהם לעמוד בעת אמירת כולו (מ"ב תרז, י). מי שקשה לו לעמוד, יעמוד בעיקר הווידוי, ואם יוכל עדיף שיעמוד גם בעת אמירת "אשמנו בגדנו" וכו'.
השחייה: רבים נוהגים לשחות מעט או לכפוף מעט את הראש. ויש נוהגים להשתחוות ממש כמו ב'מודים' (של"ה). מי שקשה לו להשתחוות ורוצה להחמיר, ישתחווה כמו ב'מודים' בעת אמירת עיקר הווידוי, ואם אפשר גם בעת אמירת "אשמנו בגדנו" וכו', ובשאר הווידויים יסתפק בכפיפת הראש מעט.
אשכנזים וספרדים נוהגים להכות על החזה בעת אמירת "אשמנו בגדנו" וכו', ובעת אמירת 'על חטא'. אמנם משעה שאומרים "על חטאים שאנו חייבים עליהם עולה", רבים אינם שוחים ואינם מכים על החזה, מפני שנוסח הווידוי שם הוא כללי יותר, בלא לשון "שחטאנו לפניך". רבים מיוצאי תימן אינם נוהגים להכות על החזה בווידוי.
^ 4.. כתב בב"י שמדברי רי"ף ורא"ש, נראה שהלכה כר' עקיבא, שהמתוודה אינו צריך לפרט את החטא. וכ"כ העיטור, ריא"ז, מאירי וטור. ולרמב"ם (הל' תשובה ב, ג), צריך לפרט את החטא, וכ"כ סמ"ג, ראבי"ה, רוקח וספר חסידים. ובדברי ר' עקיבא אפשר לומר שאסור לפרט את החטא (פר"ח), ואפשר לומר שאין חובה לפרט את החטא, אבל מותר לפרטו בלחש, ולעיתים אף יש בזה מעלה (ב"י). ונראה שגם ר' עקיבא סובר שיש בדבר שני צדדים, מצד אחד הפירוט מבטא חרטה עמוקה, ומנגד, יש בפירוט פגיעה בכבוד שמיים וחוסר בושה. ולכן אמר ר' עקיבא שאין צריך לפרט את החטא אבל גם לדעתו כאשר הפירוט מועיל לתשובה, עדיף שיפרט בלחש. כיוצא בזה פסק בשו"ע תרז, ב, שהלכה כר' עקיבא שאין צריך לפרט את החטא, אבל הוסיף שבלחש נכון לפרט אותו.
לכאורה יש לשאול, איך נוכל לקבל את דברי השו"ע, שאין צריך לפרט את החטא, כאשר לכמה ראשונים צריך לפרט את החטא? ויש לומר, שהואיל וכולם אומרים נוסח מפורט של ווידוי (אשמנו בגדנו וכו'), יוצאים בזה ידי שתי הדעות. מצד אחד יש בו פירוט רב, ובכך יוצאים ידי ווידוי לדעת ר' יהודה בן בבא (תוספות ישנים יומא פו, ב), ומאידך, כיוון שהוא נוסח של כל ישראל, האומרו נחשב כסוי חטאה ומתבייש בעוונו (דרכי משה ורמ"א תרז, ב). לכן כתבתי למעלה, שאין צריך לפרט את חטאו האישי, אלא שאם יש בזה תועלת לתשובתו, טוב שיפרט באופן אישי את חטאו. ועי' בהרחבות.
^ 5.. יש סוברים שרב ורב נחמן חלוקים ביניהם (לחם משנה, וכך הבין מהרמב"ם הל' תשובה ב, ה). ויש סוברים שרק במקרים נדירים נחלקו ביניהם (כסף משנה). ויש סוברים שדבריהם משלימים זה את זה (שערי תשובה א, יח, וכך משמע מראב"ד). וכיוון שלכל שיטה יש ערך, וכך משמע מהפוסקים, כתבתי למעלה את שיטותיהם באופן שהם משלימים זה את זה. בנוסף לכך, גם לסוברים שיש ביניהם מחלוקת, ברוב המקרים יסכימו זה לזה. למשל, אף אם יחלקו לגבי חטא שבין אדם למקום שנעשה בפני אנשים, שלדעת רב עדיף שיתוודה ברבים ולדעת רב נחמן עדיף בצנעא (כסף משנה), כאשר החטא נעשה תוך חילול השם, גם רב נחמן יסכים שעדיף שיתוודה ברבים. וכן אף לסוברים שהם חולקים במקרה שחטא בין אדם לחברו בצנעא, שלדעת רב עדיף שיתוודה בצנעא ולרב נחמן עדיף בפומבי, אם יש חשש שהווידוי ברבים עלול לגרום עלבון לחבר, ברור שגם רב נחמן יודה שאין להתוודות ברבים. לפיכך, כתבתי את הדברים המוסכמים, ובמקרים שיכולה להיות מחלוקת, ישקול החוטא על פי שני השיקולים כיצד ראוי לו יותר להתוודות.
אמרו חכמים (סוטה ז, ב), שהמספר לאחרים על חטא שעשה בצנעא נחשב חצוף, שהוא מחלל בכך שם שמיים. ושאלו, היאך ראובן הודה על חטאו שבילבל יצועי אביו, והשיבו, שכאשר יש חשש שאם לא יודה ברבים יחשדו באחרים, עליו לספר את חטאו. מכאן למדו האחרונים שכאשר יש תועלת, אפשר לגלות את החטא ברבים (פר"ח, שע"ת תרז, ב).
^ 6.. הלכה זו שצריך להוסיף מחול על הקודש נלמדה מיום הכיפורים, שנאמר (ויקרא כג, לב): "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם". אמרו חכמים (ר"ה ט, א), מצד אחד לא יתכן שצריכים להתענות ביום התשיעי, שכן נאמר בָּעֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ, ומאידך, לא יתכן שרק בערב מתחילים להתענות, שכן נאמר וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, אלא שיש להוסיף מחול על הקודש, ולקבל את יום הכיפורים מבעוד יום. וגם ביציאת היום צריך להוסיף מחול על הקודש, שכן נאמר מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ, הרי שיש להמשיך את קדושת היום עד הערב. ומזה שנאמר תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם למדנו שבכל הימים ששובתים בהם, שבתות וחגים, צריכים לנהוג כן.
^ 7.. אמנם יש אומרים, שתקנו להדליק נרות בשבת עבור הסעודה, וכיוון שמדליקים נרות ביוה"כ מחמת מנהג, ויש מקומות שאין נוהגים להדליק, אין לברך על הנרות ביוה"כ (מרדכי, מהרי"ל, פר"ח, גר"א). אולם למעשה נוהגים לברך, כי גם ביוה"כ יש מצווה להדליק את הנרות משום כבוד היום ומשום שלום בית (רא"ש יומא פ"ח אותיות ט, כז), אלא שלמרות המצווה היו מקומות שנהגו שלא להדליק גזירה שמא יגיעו לאיסור תשמיש, אבל במקום שאין חוששים לכך, חזר הדין לקדמותו, שמצווה להדליק נרות בברכה. וכך המנהג למעשה (רמ"א תרי, ב; לבוש, ב"ח, שועה"ר, בא"ח וילך ט; חזו"ע עמ' רנו; שש"כ מד, יג). ←
לכאורה כיוון שהמנהג להדליק הוא גם כדי למנוע תשמיש, צריך להדליק גם בחדר שישנים בו (רמ"א תרי, א). ונראה לפי זה שצריך שהנר ידלוק כל הלילה, ולא מצינו שבפועל נזהרים בזה (שולחן גבוה תרי, א). ואפשר לבאר, שבעבר ישנו ואכלו בחדר אחד, ולכן הנוהגים להדליק השיבו למחמירים, שאדרבה על ידי הנר יוכלו למנוע את התשמיש, שיוסיפו בו מתחילה שמן ועל ידי כך יידלק עד לאחר שילכו לישון. אבל אין הכוונה שעיקר טעם ההדלקה כדי למנוע תשמיש, הראיה שמברכים על ההדלקה, משמע יש לה ערך עצמי לכבוד היום. ולכן גם לאחר שבדורות האחרונים הבתים התרחבו ונהגו לישון בחדר נפרד, לא תקנו להדליק נר נוסף בחדר השינה. ואם היו יודעים שהנר שמדליקים בסלון עלול לגרום להם לשמש בחדרם, היו מזהירים על כך, אלא שבפועל לא ראו שיש בזה חשש. עוד יש לבאר בטעם הנוהגים שלא להדליק, שהמנהג הרווח היה, שבכל שבת וחג היו מקיימים מצוות עונה, והנרות והבגדים החגיגיים בעת שהיו בסלון היו מעוררים לכך. אבל בדורות האחרונים כשראו בפועל שאין מתעוררים לכך על ידי הנר, אין צורך להדליק גם בחדר השינה, וכשם שאין צורך להדליק בכל השנה כאשר האשה בנידתה. מ"מ לכתחילה טוב להדליק נר או נורה קטנה גם בחדר השינה, כפי שכתבו הרבה אחרונים, כדי להזכיר את איסור התשמיש.
^ 8.. נשים רבות נוהגות בכל חג לברך 'שהחיינו' על קדושת היום בעת הדלקת נרות, ואף שהזמן הנכון יותר לברכת 'שהחיינו' הוא בקידוש, הרוצות לברך בעת הדלקת הנרות רשאיות (פנה"ל מועדים ב, ב). אמנם ביוה"כ שאין קידוש, כיוון שמנהג הנשים לקבל קדושת היום בהדלקת נרות, המנהג שמברכות אז 'שהחיינו' (בא"ח וילך ט). אמנם מי שתרצה לנסוע לאחר הדלקת הנרות לבית הכנסת, כמו בכל שבת תוכל להתנות שאינה מקבלת את היום בהדלקת הנרות (פנה"ל שבת ג, ג), ואת ברכת 'שהחיינו' תברך בבית הכנסת, כי אם תברך בבית לאחר הדלקת הנרות, אחר שתברך, תהיה חייבת להקפיד בכל איסורי היום בלא יכולת להתנות על כך (מ"ב תריט, ד; בא"ח וילך ט; שש"כ מד, יד). ←
כפי שהתבאר בפנה"ל שבת ד, ד, יוצאות אשכנז וחלק מיוצאות ספרד, נוהגות לברך על הנרות לאחר הדלקתם, מפני החשש שמא בברכתן הן מקבלות את השבת ואסור להדליק נרות אח"כ. וממילא ביוה"כ לאחר ברכת הנרות יברכו 'שהחיינו', ויקפידו בכל איסורי יוה"כ. ורבות מיוצאות ספרד מברכות על הנרות לפני הדלקתם, כי אינן מכוונות לקבל את השבת בברכה אלא לאחר ההדלקה. אבל כיוון שבברכת 'שהחיינו' ביוה"כ מקבלים את קדושת היום, עליהן לברך 'שהחיינו' לאחר ההדלקה (חזון עובדיה עמ' רנז).
^ 9.. לדעת ר"ת אמירת 'כל נדרי' נועדה למסירת מודעה מכאן ואילך, אבל אין להתיר נדרים של השנה הקודמת בלא לפרטן. ולדעת הרא"ש, ב'כל נדרי' מתירים את נדרי השנה הקודמת, אבל אין למסור מודעה לשנה הבאה כדי שלא יזלזלו בנדרים. למעשה נוהגים גם להתיר וגם למסור מודעה, כמבואר לעיל ה, יא-יב. ועושים זאת גם בבין השמשות ואף אחר צאת הכוכבים, הואיל וההתרה לצורך יום הכיפורים, כדי להתנקות מעוון נדרים, ועי' ריב"ש שצד; כה"ח תריט, כה; יחו"ד א, נט. עוד יש לבאר, שבנוסף לכך שהתרה זו היא לצורך היום, גם למדנו שלאחר קבלת היום, התירו חכמים לעבור על איסורים מדבריהם לצורך מצווה (פנה"ל שבת ג, ד), ויש אומרים שכך הדין גם לאחר שהציבור קיבל עליו קדושת היום (שם, 4), וכיוון שאיסור התרת נדרים בשבת הוא דרבנן וההתרה לצורך מצווה - מותר.
^ 10.. התשובה קשורה לחירות, ועל כן ההשתחררות מכל הנדרים והכבלים שהאדם כבל עצמו בהם היא מעניין היום. וכן מצינו שביום הכיפורים שבשנת היובל כל העבדים משתחררים והשדות חוזרות לבעליהם (לעיל ו, יא).
^ 11.. העושה מלאכה במזיד ביום הכיפורים נענש בכרת, ואילו בשבת נענש במיתת סקילה על ידי בית הדין. העונש מבטא את הצד שבו השבת גבוהה מיום הכיפורים, ויש צד שיום הכיפורים גבוה יותר, שגם בשבת מתענים, כמבואר לעיל ו, 2.
^ 12.. ועוד, שאומרים בבית דין של מעלה, אילו היו חיים, היו נותנים גם הם צדקה. אשכנזים נוהגים להזכיר נשמות ביום הכיפורים ובשלושת הרגלים, ואף שמעיקרה נתקנה בציבור, אפשר לאומרה גם ביחיד (גשר החיים פ"א לב, א). נוהגים שלפני כן מכריז השמש 'יזכור' ומי שאביו ואמו בחיים יוצא מבית הכנסת, וכמה טעמים נאמרו בכך, והעיקר, שאין זה נאה שחלק יתפללו ויזכירו נשמות וחלק ישתקו, ויש חוששים לעין הרע. רבים נוהגים שלא להזכיר נשמות בשנה הראשונה לפטירת ההורה הראשון, שמא מרוב צערם יפרו את מצוות שמחת החג (ועי' בפנה"ל מועדים ב, ח; פס"ת תרכא, ז).
^ 13.. על אדמה מותר לכרוע ולקוד, ודין לבנים שנוצרו מחול ומלט וכיוצא בזה כדין אדמה (מ"ב קלא, מא). ועל אבנים מותר לכרוע ולקוד בתנאי שתהיה חציצה בין ראשו לרצפה, ואין צורך בחציצה בין שאר גופו לרצפה (רמב"ם הל' ע"ז ו, ז; לבוש קלא, ז; מ"ב תרכא, יד). או שהכריעה והקידה יהיו בהטייה. לפיכך, מי שאין לו דבר לחוץ בין ראשו לרצפה יכול לכרוע ולקוד בהטיה. כאשר הרצפה מאבנים, הסתפקו האחרונים אם מותר להניח חציצה ולהשתחוות עליה בפישוט ידיים ורגליים (שעה"צ קלא, מד). ואולי לכן רבים נוהגים להשתחוות בדרך של כריעה, בלא פישוט ידיים ורגליים. ואולי הסיבה מחמת שהמקום בבית הכנסת צפוף, ואי אפשר שכולם ישתחוו בפישוט ידיים ורגליים.
אמנם כאשר המרצפות עשויות כלבנים ולא מאבן טבעית, מותר לכל הדעות לפרוש עליהן דבר ולהשתחוות בפישוט ידיים ורגליים.
^ 14.. מותר בדיעבד לשאת כפיים עד צאת הכוכבים, כי יש בזה צירוף ספקות: א) לראבי"ה, יראים ואו"ז, מותר לשאת כפיים בלילה. ב) בין השמשות הוא ספק יום. ג) לר"ת הזמן שאחר השקיעה הוא ודאי יום. וכן נפסק בשועה"ר תרכג, ח, ולכך נטה בשעה"צ תרכג, י. וכ"כ בפס"ת תרכג, 13, בשם רשז"א וריש"א. וכ"כ ביחו"ד ו, מ, ואול"צ ח"ב ח, יג. וכתבו שהוא 13.5 דקות אחר השקיעה. ועי' בהרחבות לפנה"ל שבת ג, א, יד, שהוא לכל הפחות 14 דקות בירושלים, וקרוב ל-19 דקות בגובה פני הים בתל אביב.
יש אומרים שכהן שאינו מתענה לא יעלה לדוכן. וגם אם אין שם כהן אחר, לא יעלה (כה"ח קכט, ה; תורת המועדים ג, ד). ויש אומרים שבכל אופן יעלה (לוח א"י, הליכות שלמה תפילה י, יג).
^ 15.. גם בכל תעניות ציבור שהיו חכמים קובעים על עצירת גשמים או צרות אחרות, היו מוסיפים את תפילת נעילה. אבל בתשעה באב אין מוספים, כי יסודו מדברי קבלה, כלומר מתקנת נביאים. מבואר בירושלמי (ברכות ד, א), שלדעת רב נעילה כנגד נעילת שערי שמיים, וזמנה עד חשכה. ולר' יוחנן כנגד נעילת שערי היכל, וזמנה עד שקיעת החמה. לדעת רב המתפלל נעילה אינו חייב להתפלל ערבית (יומא פז, ב), ולדעת רבים הטעם לכך מפני שלדעתו אפשר להתפלל נעילה בלילה. למעשה, יש אומרים שהלכה כרב, וזמן נעילה נמשך עד הלילה (רוקח, ריא"ז, ראבי"ה). ורבים סוברים שהלכה כר' יוחנן וזמן נעילה עד שתשקע חמה (ר"ח, רי"ץ גיאת, רמב"ם, מהר"ם מרוטנבורג, ריטב"א מרדכי). וכן נפסק בשו"ע תרכג, ב. אלא שאין למחות במי שממשיך בחזרת הש"ץ של נעילה אחר צאת הכוכבים, שיש לו על מי לסמוך (מ"ב ב). מעמדו המיוחד של זמן הנעילה שבו נשלמת כפרת העוונות מבואר לעיל ו, 1.
^ 16.. עוד רמז יש באמירת שבע הפעמים, שאנו מתכוונים להמליך את ה' בהארתו העליונה, שבבחינת שם ה', על כל שבע הבחינות שמתגלות בעולם, שהן בבחינת שם 'אלוהים'.
^ 17.. למרדכי בשם רבנו גרשום, גם במוצאי יום הכיפורים מברכים על הבשמים, כדי להשיב את הנפש על הסתלקות הנשמה היתירה. ולרמב"ם, גם כשיום הכיפורים חל בשבת אין מברכים. ביאר הרא"ה, שההיתר לאכול במוצאי יוה"כ הוא שמפייס את הנפש במקום הבשמים. ועל פי רש"י (ביצה טז, א), הנשמה היתירה מתבטאת ברוחב הלב לשמחה באכילה ושתייה, ולכן אין צריך לפייס את הנפש בסוף הצום. וכן נפסק בשו"ע תרכד, ג. ויש אומרים שאם חל יום הכיפורים בשבת מברכים על הבשמים, כי הנשמה היתירה מתבטאת גם בענייני הרוח שאבדו (מהרי"ל, אבודרהם). ויש אומרים שהרשעים חוזרים לגיהנם במוצאי שבת, ועולה ריח רע, ולכן מריחים בבשמים. ורבים כתבו כך למעשה (מהרש"ל, ב"ח, מ"א וט"ז). אבל אם יברך על הבשמים בתוך ההבדלה, יש חוששים להפסק, שאולי הלכה כסוברים שאין צריך לברך (גינת ורדים, א"ר, מחזיק ברכה). וכיוון שהמצווה לברך על הבשמים דרבנן, בספק אין לחייב, וגם אין להפסיק עבורה את סדר ברכות ההבדלה. ולכן הרוצה להדר, יברך על הבשמים לאחר שישתה מהיין (רוח חיים תרכד).
^ 18.. לכתחילה גם במוצאי יום הכיפורים שחל בשבת צריך לברך על 'נר ששבת', שאז הברכה מכוונת לשני הטעמים, של שבת ושל יום הכיפורים (ריטב"א). ובדיעבד אפשר לברך גם על סמך הטעם של שבת בלבד (שעה"צ תרכד, ט). אבל במוצאי יום כיפורים רגיל אין לברך על נר שהודלק במוצאי היום או שבא מכוחו, וכן אין מברכים על נר שגוי הדליק ביום הכיפורים. כי העיקר הוא לברך על 'נר ששבת', כלומר על נר שהיה דולק ביום הכיפורים ואסור היה לנו להשתמש באש שלו. ואם היה חולה מסוכן שהוצרכו להדליק עבורו אש ביום הכיפורים, מותר לברך על אותה אש במוצאי יום הכיפורים, שהואיל ואש זו הודלקה בהיתר, הרי שגם אש זו שבתה ממלאכת איסור (שו"ע תרכד, ד-ה).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il