ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הכבדת לב פרעה ופתיחות הלב של יוסף ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות שמות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבט תשס"ז

הכבדת לב פרעה ופתיחות הלב של יוסף


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
רפאל בן יוסף

מה בין פרעה ליוסף
במישור המוסרי, פרעה, כאמור שכח את כל הטובה, ולא רק שאינו מודה אלא אף גוזר גזרות קשות כנגד מטיביו, ואין לך כפיות טובה גדולה מזו. יוסף הוא הניגוד המוחלט. הרצון להכיר טובה למטיביו הוא לו כדחף פנימי בעל עצמה כבירה, ובזכותו היו לו את הכוחות לעמוד באחד הנסיונות הכי גדולים עלי אדמות: "הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי. איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לאלוקים" (בראשית ל"ט, ח' - ט', וראה מש"כ הרמב"ן:"ויתכן לפרש עוד, וחטאתי לאלהים בבגידה הזאת כי רעה גדולה היא שיהיה בה לי חטא לפני האלהים, כי עיניו בנאמני ארץ, ולא לפניו בוגד יבא"). ויותר מזה, גם לאלו שלכאורה הביאו עליו רעה גדולה, לא רק שאינו מחזיר להם רעה, אלא הוא רואה את הטובה שצמחה מזה, וזוהי ההרגשה שנותן להם כדי לסלק מהם כל פחד של נקמה לאחר מות אביהם: "ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטבה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב" (בראשית נ', כ').

במישור הדתי, פרעה מכריז: "לא ידעתי את ד'" (שמות ה', ב'). ועי' שמות רבה פרשה א': "לכך כתיב עליו המקרא הזה - אשר לא ידע את יוסף; למחר הוא עתיד לומר: לא ידעתי את ה'". כלומר הכופר בטובה, סופו לכפור בד', הכשל המוסרי מביא בהכרח לכשל הדתי, והא בהא תליא. והנה, הסירוב לדעת את ד' כה טבוע בו, שהוא נהיה עוור בפני כל התופעות המופלאות של התגלות ד', מכביד את לבו ותולה תופעות אלו ביד המקרה והטבע. וראה בספר העיקרים מאמר רביעי פרק כ"ה, שכך הוא מבאר ענין הכבדת הלב: "הנה הש"י מחזק את לבו כשנותן לו צד או צדדין לתלות בהן המכה ולומר שבאה במקרה ולא על צד ההשגחה האלוקית". וכך נתלה פרעה בחוט השערה, באבסורד המוחלט, ובלבד שלא להכיר ביד ד'.

יוסף הוא הניגוד המוחלט. הוא לא עומד כפרעה מול שינוי דרמטי של סדרי בראשית. הכל כמנהגו נוהג. להכל יש הסבר רציונלי: הצטברו אצל האחים תחושות של קנאה ושנאה, והם מוכרים אותו. והנה בא יוסף ומכריז: "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים" (בראשית מ"ד, ח'). חכם הרזים וצפנת פענח יודע לפתור חלומות, אך הוא מכריז שהחכמה לא ממנו, ורק לאלוקים פתרונות: "ויען יוסף את פרעה לאמור: בלעדי, האלוקים יענה את שלום פרעה" (בראשית מ"א, ט"ז. ופירש"י: "אין החכמה משלי אלא אלוקים יענה יתן עניה בפי לשלום פרעה"). נסיונו של אותו עבד -שזה עתה הריצוהו מן הבור וזה עתה אמר לו המלך בכבודו, קבל כל גדולי וחכמי מצרים: "תשמע חלום לפתור אותו"- לתלות את החכמה בו הוא עצום, אך יוסף לא מתפתה.

וכך, הוא לא מתפתה הן לנסיון של גילוי עריות, והן לנסיון של עבודה זרה!

על גדלותם של בני ישראל
לא רק יוסף ניחן בתכונה זו לראות בקורותיו את אצבע אלוקים, את יד ד' המכוונת את גלגלי ההיסטוריה. גם אחי יוסף ניחנו באותה תכונה, והם כולם ירשוהו מאביהם הגדול, שבערוב ימיו "מתוודה": "האלוקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה". וגם הם עומדים בפני נסיון עצום, הנסיון להכיר שהם טעו במעלליהם, ואולי נסיון עוד יותר קשה, להכיר שהאלוקים עושה אתם חשבון:

"אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת" (בראשית מ"ב, כ"א).

"מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק, האלוקים מצא את עוון עבדיך" (בראשית מ"ד, ט"ז). "מצא בעל חוב מקום לגבות שטר חובו" (רש"י).


וכי לא היה יותר פשוט לתלות את קורותיהם ביד המקרה, ביד המזל שהפגיש אותם עם מושל אכזרי המחפש עלילות נגדם. וכי אין זה הסבר יותר רציונלי מאשר לחבר בחיבור מיסטי את העלילה המתרוקמת נגדם לעלילה שהם רקמו כנגד אחיהם לפני יותר מעשרים שנה? אתמהה!

וכאן, בדרכם להתמודד עם כשלונם, בכושרם לערוך חשבון נפש מוסרי ודתי ללא טיוח וללא משוא פנים, נחשפת גדלותם של בני ישראל.

בין בחירה להשגחה
ועתה בוא וראה דבר מופלא. גם יוסף וגם אחיו מצביעים על אצבע אלוקים, אך הם לא מכוונים לאותה תופעה. מה שיוסף תולה בהשגחה העליונה, הם תולים בבחירתם ובמעשיהם, ומה שהאחים תולים בהשגחה העליונה, יוסף מתייחס לדבר כאל מעשה בחירי.

יוסף תולה את מכירתו ברצון ד': "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים". והוא גם מבין למה האלוקים גלגל את המכירה: "וישלחני אלוקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה" (בראשית מ"ד, ז'). והוא חוזר על הדברים לאחר מות אביהם: "אלוקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב". וכפי שהעיר חמי הרב יצחק לוי זצ"ל, גם יוסף, אין לו את הפרספקטיבה המלאה של גלגולי ההשגחה, הוא רואה את קיום חלומותיו, הוא רואה את ההצלה של משפחתו מרעב, אך אינו קולט עד הסוף את המשך הגלגולים, השעבוד, הגאולה, מתן תורה וכו'. כי רק כשנהיה בסוף הדרך, נבין את עלילות ד' מראשית ההיסטוריה ועד סופה. ויש להוסיף שאמנם איהו לא חזי, אך מזליה חזי (השווה מגילה ג',א). באמירתו "להחיות עם רב", האין הוא מכוון לאותו עם רב שיצא ממצרים וכסה את עין הארץ? "ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא" (ראה במדבר כ"ב, ג' - ה'). ולמרות מעמדו כמושל האימפריה הגדולה עלי אדמות, הוא מעדיף להיות עם אלו שיעזבו את אדמת מצרים: "פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה" (בראשית נ', כ"ה).

אך מכירה זו, שבעיני יוסף התגלגלה בשליחותו של מקום, בעיני אחיו היא מעשה שלהם, ועליה הם נתבעים. עליהם האחריות המלאה, ומצא השי"ת, הבעל חוב הגדול, מקום לגבות שטר חובו.

ומאידך, העלילה הגדולה של יוסף כנגד אחיו, כשדורש מהם להביא את אחיהם הקטן, כשאוסר אותם במשמר בהאשמה שמרגלים המה, כשמצוה לשים בפי אמתחת בנימין את הגביע, בעיניו הוא מעשה בחירי. היתה לו דרך אחרת לגמרי להיוודע אל משפחתו ואל אביו, היה יכול לשלוח איגרת לאביו המתאבל עליו, אך במודעות מלאה הוא בחר בדרך הזאת. ולמה? אולי מתוך רצונו שיתקיימו כל חלומותיו, כפי שכתב הרמב"ן (בראשית מ"ב, ט'). עפ"י השערה זו, יוסף אינו פאסיבי כלל וכלל, הוא לא יושב בחיבוק ידיים לצפות כיצד יפול דבר, אלא הוא שותף פעיל בהגשמת חלומותיו, שהן לו כנבואה. מתוך שרואה את ראשית ההגשמה, הוא כביכול עוזר לדבר הנבואה להתקיים במלואו. הוא מתנכר אל אחיו, הוא דורש שיורידו את בנימין, ודומה שאף העצה שנתן לפרעה בתחילת דרכו אל על: "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים" משתלבת במגמה זו, כי "הליועץ למלך נתנוהו"? (לשון הרמב"ן בראשית מ"א, ד'. על דעתו עצה זו היא חלק מפיתרון החלום).

ואולי יוסף בחר בדרך הזאת, ונזקק לכל תחבולותיו, ולא שלח איגרת לאביו, מתוך רצונו לבחון את אחיו, האם חלה מהפכה בהלך רוחם, ולבחון את עצמו, אם עדיין נשארת טינה בלבו, ומתוך כך יכול היה לקוות לחזור אל אביו ואחיו כבן וכאח, כי "מה בצע ליעקב לזכות בבן אחד ולשכל תחתיו עשרה", כלשונו של הרב ש. ר. הירש (בראשית מ"ב, ט').

ומה שבעיני יוסף הוא מעשה בחירי, בעיני אחיו הוא "עלילה" של ההשגחה העליונה, שמצאה את עוונם, ובאה לעשות אתם דין וחשבון על מה שעוללו לאחיהם. ואע"ג דאינהו לא חזו, מזלייהו חזו: מתוך שהתנכרו אל אחיהם, הוא מתנכר אליהם, מתוך שהיו אטומים בפני תחנוניו, ולא חסו על אביהם, הוא אטום בפני תחנוניהם, ולא חס על הזקן.

בסיכומו של דבר, מעשה האחים, שבתודעתם הוא בחירתי, משתקף בעיני יוסף כפרי ההשגחה העליונה. ומעשה יוסף, שבתודעתו הוא בחירתי, משתקף בעיני האחים כפרי ההשגחה העליונה. כשהאדם "סביל", הדברים באים עליו שלא ברצונו, הרי זוהי ההשגחה השולטת בעולם, וכשהאדם "פעיל", והדברים נפעלים על ידי רצונו, הרי זוהי הבחירה השולטת בעולם. והכל יחסי, ולעיתים, אותו הדבר שהוא "סביל" לגבי האחד, הוא "פעיל" לגבי השני.

ומי איפוא צודק, יוסף או אחיו? האם המכירה היא מעשה האדם או מעשה ד'? האם שימת הגביע באמתחת בנימין היא מעשה האדם או מעשה ד'? והתשובה היא שאלו ואלו דברי אלוקים חיים. מזוית ראייתנו הצרה יש כאן פער בהשקפות, שלא ניתן לגשר על פניו. ההגיון הבסיסי אינו סובל "סתירה" שכזו. אך, האם לא על כגון דא נאמר "כי לא יראני האדם וחי", "במופלא ממך אל תדרוש"?! ואחת יש לדעת: לעומק, ההשגחה אינה סותרת את הבחירה. ההתערבות מלמעלה אינה סותרת את האחריות המלאה של האדם למטה. "בל תוסיף": אל לך, אדם, לחטוא ב"עודף אמונה", להתנער מאחריות ע"י שתייחס את מעשך הבחירי אל רצונו ית'. ומאידך, "בל תקשה לבבך": אל לך, אדם, לחטוא ב"עודף רציונליות", ולייחס לבחירת זולתך או למקרה את האירועים הנוחתים עליך, ומתוך כך להימנע מחשבון הנפש.

"וועדת חקירה" חיצונית ופנימית
כמה גדול הנסיון של האחים, לראות את האירועים הנוחתים עליהם מכוונים ע"י ההשגחה העליונה כתגובה למעשיהם! הוא דורש התגברות על קשיות הלב, המכוונת את האדם לייחס כל הקורות למקרה ולטבע. הוא דורש התבוננות פנימית, המכוונת אותו לקשר בין הווה לעבר, כדי להתכונן לעתיד, בין מה שבא עליו שלא ברצונו לבין מה שהוא פעל בבחירתו, כדי להפיק את הלקחים הנכונים לגבי דרכי עשייתו להבא. והוא דורש התגברות על יצרו המונע ממנו להכיר בטעויותיו, בשגגותיו ובזדונותיו. כה גדול הנסיון, שלעיתים רק "וועדת חקירה" חיצונית, יכולה לאלץ אותו לומר "טעיתי", כאילו כפאו שד... אלא שלרוב, גם "וועדת חקירה" חיצונית איננה מאמינה שיש בעל חוב למעלה הגובה חובו, והיא מסתפקת בהצבעה על כשלים "טכניים". לא עולה כלל על דעתה לחפש את החיבור הרוחני בין האירוע הנוחת עלינו מלמעלה לבין הכשל המוסרי של האדם שקדם לו.

כמה גדול הנסיון, ניתן להיווכח היום. אני כבר לא מדבר על אלו שנשארים דבוקים בדרכם הראשונית, ואינם מסוגלים לומר "אבל אשמים אנחנו". לשיא האבסורד של אותה דבקות עיוורת, הגיע אחד ההוגים והמובילים הראשיים של ה"התנתקות", כשנשאל ע"י עיתונאי האם לאור האירועים שהתרחשו מאז, התעצמות ה"חמאס", ההתחמשות המסוכנת בעזה, מטח הקאסמים שאינו פוסק על שדרות, המלחמה בצפון, אין לו הרהורים שניים על מה שנעשה אז. ותשובתו היתה ספונטנית וחד משמעית: לחלוטין לא, אדרבה בזכות ההתנתקות ניצלו אותם עשרת אלפים שהיו שם מסכנה נוראית. נתאר לעצמנו שהם היו שם עתה, בתוך כל ה"קלחת" של אותה התחמשות, והמלחמות שבין ה"פתח" וה"חמאס", הרי הם היו הקרבנות הראשוניים...

איני יודע אם זה נאמר מתוך רוע לב, ציניות, או פשוט חוסר יכולת מוחלט לשנות קונספציה. להבדיל, יוסף הצדיק רואה את מה שעוללו לו אחרים כדבר שנעשה לטובתו, ולטובת העם, וכך הוא מרגיע את אחיו. אך לא אחיו הם שאומרים לו: הפשטנו אותך, זרקנו אותך לבור, גם עלה במחשבתנו לשפוך דמך, מכרנו אותך כעבד, נדדת ממקום למקום, משיירה לשיירה, מ"מלון" ל"מלון" (ראה רש"י על שיירת הבשמים - בראשית ל"ז, כ"ה), נמכרת פעמים הרבה (רש"י בראשית ל"ז, כ"ח), נזרקת מיד אחד ליד רעהו, מישמעאלים למדינים וממדינים למצרים, וכו', והכל היה לטובתך...

אני מדבר על אלו שכבר בשעת ההתנתקות היו מודעים לסכנות, והיום הם מכים על חטא, אך לא מסוגלים לעשות עוד צעד קטן. וכנראה שאין זה צעד קטן, כלל וכלל, ומתוך כך למדים אנו להתפעל ביתר שאת מגדלותם המוסרית והדתית של אחי יוסף. שמעתי לפני כשלושה שבועות הרצאה של אחד האלופים בצה"ל שפרש כשנה לאחר ההתנתקות. תחילה הוא דיבר על הכשלים שבמלחמת לבנון השניה, כשצה"ל לא הצליח לבצע את המשימות שהוטלו עליו, והיום חזר החיזבאלה לכוחו הצבאי המלא, כפי שהיה לו לפני פריצת המלחמה. ואח"כ דיבר על ההתנתקות, וסיפר שבשעה שצה"ל התכונן למבצע, הוא ניסה להצביע בשעת הדיונים במטכ"ל על הסכנות שבמהלך, ובעיקר על הסכנה שצה"ל יקח על עצמו את ביצוע המשימה. צה"ל הוא צבא העם ואין זה מן הראוי שהוא יעשה מעשה שהעם כה חלוק ומפוצל לגביו. ואז באה השאלה שציפו לה מתוך האולם: ולמה לא פרשת אז?

[אגב, זה מזכיר לי את הסיפור של ניקיטה כרוצ'ב, מנהיג רוסיה לאחר מות סטלין. בוועידת המפלגה הקומוניסטית הוא פרס את כל פשעי סטלין, אחד לאחד. ואז בקעה שאלה מתוך האולם: ולמה שתקת אז? כרוצ'ב עונה בקול רעדה: מי שאל?! שתיקה מוחלטת באולם. ושוב צועק: מי שאל?! שתיקה מוחלטת באולם. ושוב צורח: מי שאל?! שתיקה מוחלטת באולם. ואז אומר כרוצ'ב: אתם מבינים למה שתקתי אז...].

וזו היתה תמצית תשובתו: הרבה שקלתי את הדבר, ואף התייעצתי עם אנשים גדולים. לבסוף החלטתי שאם אני אפרוש, ועוד אגרור אחרים עמדי, ונביא לכישלון המהלך, יצא השכר בהפסדו. כי חוסנו של צה"ל הוא בכושרו לבצע את המשימות המוטלות עליו, ואם כאן יתברר לעיני העולם כולו שצה"ל אינו מסוגל, יפגע קשות אמינותו וכושר הרתעתו.

והנה, יש להטיל ספק גדול בניתוח שעשה לגבי ההתנתקות, דאפשר דאדרבה, העולם יראה את כוח דבקותו של עם ישראל בארצו, עד כדי כך שגם צה"ל לא יכול לו, וזה יוריד קצת את הלחץ של העולם על ממשלות ישראל לסגת עוד ועוד, ועכ"פ זה יתן בידן "נשק הסברה", שלא ניתן לבצע מהלכים כאלו ללא הסכמת העם. אך גם אם ניתן "קרדיט" לאותו ניתוח, יישמעו אזניו מה שפיו דיבר! הנה הוא לא פרש מצה"ל כדי שלא יאמרו שצה"ל לא מסוגל לבצע את המשימות המוטלות עליו, ובוא וראה: בדיוק שנה לאח"ז, עם מלחמת לבנון השניה, קרה הגרוע מכל, בעיני איש צבא. צה"ל לא היה מסוגל לבצע את המשימות החשובות שהוטלו עליו. והפעם, זה לא היה עם ה"אויב" מבפנים, אלא עם האויב האמיתי, האורב להשמידנו, וכושר ההרתעה של צה"ל נפגע לאין ערוך.

כבר הצבעתי באחד המכתבים, שגם אם האדם מצווה לפשפש במעשיו, לערוך חשבון נפש, ולהאמין באמונה שלמה "שכל דברינו ומקרינו, שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם" (לשון הרמב"ן סוף פרשת בא), אין זה פשוט כלל וכלל להצביע על מאורע מסויים, שהוא בא מלמעלה כתגובה על מעשה מסויים. ודבר זה נמסר לנביאים ולגדולי עולם. אך אם הקשר הנסיבתי בין הדברים הוא ברור, אז אדרבה, עלינו לחפש גם את הקשר הרוחני. וכיון שהקשר הנסיבתי שבין ההתנתקות ומלחמת לבנון השניה הוא ברור, וכל המומחים האסטרטגיים שאינם "משוחדים" מצביעים עליו, אז יש רשות ואף חובה ללכת בעקבות אחי יוסף, לחפש את הקשר ה"מידתי", לגלות את התערבות ההשגחה בדרך של מידה כנגד מידה, ע"מ שנשכיל ונדע מה עלינו לתקן במעשינו. וכבר הצבעתי על הקשר ה"מידתי" מכמה וכמה בחינות. אציין שתים מהן: א. הפליטים מהצפון שהתגלגלו ממקום למקום, בדיוק שנה לאחר שכך עוללה ההנהגה לאחיהם שבדרום, ולעיתים הגיבורים מהדרום הם שהקנו "מקלט" לבורחים מהצפון... ב. לאחר המלחמה כנגד הבית של כעשרת אלפים יהודים, נאלצנו, בדיוק שנה לאח"ז, לצאת למלחמה "על הבית". ועם ההרצאה הנ"ל, אנו פותחים את לבנו לעוד תופעה מופלאה של התגובה ה"מידתית". רצינו בכל דרך למנוע מצב שבו צה"ל לא מסוגל לבצע את המשימות המוטלות עליו, והנה זה מה שהגיע אלינו מבחוץ... (וכי נדבר ג"כ על כל אלו שהנהיגו את המהלך של ההתנתקות, ונאלצים אחד לאחד, כל אחד בדרכו, לעזוב את הזירה הפוליטית? קשה הדבר לאומרו ואי אפשר לפרשו!).

על פתיחת הלב
ודומה שכמעט לראשונה מזה אלפים בשנה שניתנת לנו הזכות לראות במו עינינו, עכ"פ במישור של כלל ישראל, את גלגולי ההשגחה המגיבה על מעשה האדם, כמעט ללא ארך אפיים, ומחייבת אותו לערוך חשבון נפש. אחי יוסף נאלצו לחכות יותר מעשרים שנה. במצרים נאלצנו לחכות מאות בשנים, עד שראינו כיצד השי"ת עושה חשבון עם הנוגשים. והנה השי"ת נתן לנו בתום שנה את ההזדמנות לראות את יד ד' המכוונת את ההיסטוריה. כמובן שאסור שזה יביא אותנו ח"ו לשמחה לאיד, ומתוך כך גם לשכוח את כל הכאב שבא עלינו עקב המלחמה בצפון. אלא שעם לבנו המתייסר, עלינו להיות קשובים לקול ד', לפתוח חלון לבנו בפני אור ד', והלוואי ונזכה להתבשם מרבי עקיבא שגם בשעת חורבן, בשעת הסתר פנים, חש בכל נימי נפשו את גילוי הפנים, את תחילת הגשמת נבואות הגאולה. והלוואי ולא נקשה לבנו כפרעה, שהקשה את לבו אף בפני תופעות ברורות, ואף סתם אותו בפני התגלות ד' כה ברורה ומופלאה של יאור ההופך לדם המתחברת לדם התינוקות שנשפך כמים למי היאור.

ויה"ר שנדע לפתוח את לבנו לאבינו שבשמים, ולאחינו בני ישראל.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il