ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הקדמה ;">

בית מדרש ספרי אמונה וחסידות ספרי המהר"ל מפראג תפארת ישראל לימוד בספר תפארת ישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר הורד דף מקורות

שבט תשס"ז

הקדמה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
צפורה בת יצחק יעקב

שאלות למחשבה:
א. כיצד יתכן שעצם העיסוק בתורה מהווה מצוות תלמוד תורה? איזה ערך יש לעיסוק בתורה שמגיע למסקנות מוטעות, עד כדי היפוך 'ואהבת' ל'איבת'?

ב. המהר"ל כותב שהקב"ה הוא סיבה לתורה, ויש להבין את כוונתו: הרי באותה מידה הקב"ה הוא סיבת קיום המציאות כולה, והוא מחיה אותה בכל רגע ורגע. מה מיוחד אם כן בתורה?

ג. מהו הקשר שבין מאמר חז"ל על שלא בירכו בתורה תחילה לבין דברי המהר"ל לפני כן, שכאשר מלמדים תורה לאחרים יש בכך סכנה?

מקור להרחבה: נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק ז.

לעסוק בדברי תורה
המהר"ל פותח את הקדמתו בפסוק "זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל", ומבאר שהתורה מונחת לפני עם ישראל כולו, כל הרוצה יבוא ויטול. כל אחד שייך ללימוד התורה, אפילו מי שכלל אינו מבין את הדברים עד כדי שהוא מהפך דברי אלוקים חיים, במקום "ואהבת את ה' אלוקיך" הוא אומר "ואיבת", עליו נאמר "ודגלו עלי אהבה". שיא האהבה של הקב"ה לעם ישראל מתגלית בתורה. בכך מבאר המהר"ל את נוסח ברכת התורה 'לעסוק' בדברי תורה - עצם העיסוק הוא מצוה. אפילו כאשר אנו לומדים תורה בבחינת "מתעסק" ולא במלא הכוונה ההבנה, סוף סוף אנו אוחזים בתורה, אנחנו חלק מהחיבור בין עם ישראל לבין התורה.

משמעות הדברים הללו היא, שהתורה אינה רק לימוד וידיעות, אלא היא מהווה מלא היקף של חיים ומשמעות, מלאה בערכים ואידיאלים, בתוכן ובטעם. עם ישראל שייך לתורה מצד עצם תכונתו, ולכן כל נגיעה של אדם מישראל בתורה מחדשת בכך עליו את תכונת החיים הטבעית שלו, וזאת אפילו אם אין הוא מבין את מה שהוא לומד 1 .

ב"נתיב התורה" 2 מוסיף המהר"ל לבאר, שברכת "לעסוק בדברי תורה" היא רק השלב הראשון משלשלת אחת רצופה של שלשת ברכות התורה. הברכה הראשונה היא 'לעסוק', וכפי שביאר המהר"ל כאן שעצם העיסוק הוא לימוד תורה, אחר כך אנו עולים למדרגה נוספת - ל"והערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו", התורה נמסכת בתוך ההיגיון שלנו, והשכל שלנו נשתל בתוך התורה "חיי עולם נטע בתוכנו". הברכה השלישית היא "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" - הקב"ה ממשיך לתת לנו תורה כל הזמן, דרך כל תלמיד חכם שבא ואוחז בתורה בדור מן הדורות. נתינת התורה שבכל רגע ורגע היא עם מלוא המשמעות של נתינת התורה לעם ישראל בהר סיני. כפית הר כגיגית ובחירת ה' בעם ישראל המהווה את הבסיס למתן התורה - כל אלו מתחדשים בכל יום תמיד כאשר אדם עוסק בתורה.

הקשר שבין שני עניני ההקדמה
וממשיך המהר"ל כאן "הרי כי למוד התורה לעצמו נקל מאד ואין צריך לחוש לשום דבר, אמנם לשום דברי תורה לפני זולתו הוא קשה משני פנים". כאשר אדם מלמד תורה לאחרים אז ודאי שאין הוא יכול ללמד טעויות, עליו להבין היטב את הדברים שהוא מלמד, אחרת אין שום טעם לכך שהוא מלמד האחרים. קושי נוסף נובע מכך שכאשר אדם שומע דבר מאחרים יש לו רצון טבעי לומר להיפך.

כדי להתגבר על שני הקשיים שבלימוד תורה לאחרים כותב המהר"ל " להנצל מזה כאשר יכוין מעשיו אל השי"ת אשר הוריש אל האדם התורה והחכמה גם עתה יתן לו תורתו וידריך אותו בנתיבות אמת כי מאתו תצא תורה", וכאן מביא המהר"ל את דברי חז"ל הידועים "על מה אבדה הארץ - שלא בירכו בתורה תחילה". לפני שנתבונן בדברי חז"ל הללו, נשאל - כיצד עניין זה מתקשר לענין הקודם?

נראה לומר כך: אם התורה היתה נתפסת באיזו פינה של השגה שכלית אנושית, כמו שיש כל מיני חוכמות מדעיות כך יש גם תורה, אזי באמת צפוי שתהיה התנגדות טבעית מצד השומעים, כי כל אחד חושב את עצמו ל"מבין" קצת, יש לו דרך משלו. ההתנגדות הזו אפילו יכולה להתעצם כשמדובר בדברי תורה, דוקא משום שהולכים לעסוק באמת מוחלטת וגדולה. לכל אחד יש את התפיסות האנושיות שלו, וכך נוצרת התנגשות שאינה מפרה אלא להיפך, "את האויבים בשער - עד שנעשו אויבים זה לזה" 3 , עד כדי כך שכל אחד עלול לשמוח בטעותו של השני. אולם, כאשר מבינים ומפנימים שהתורה היא 'דברי אלקים חיים' אז אמנם לומדים אותה דרך ההיגיון האנושי אבל הלימוד כולו נעשה דרך מקור התורה, ולכל אחד יש את הענווה ויכולת הקבלה מהאחר. הלומד מחפש ומוצא את נקודות האמת שבדברי זולתו, כי הוא מבין שדבר ה' האינסופי מתגלה דרך כל אחד ואחד מישראל, ואין אפשרות שהוא יתגלה דרך אדם פרטי, האדם נשתל כל כולו בתוך בית ה', ומתוך כך הוא דולה ומשקה לפי הבנתו ולפי הדרך שלו בתורה, הוא מרחיב את הדעת לזולתו וכך נבנים תלמידי חכמים שבארץ ישראל שנקראים 'נעם' 4 .

סיכום: ללמוד וללמד - שני צדדים של הקשר לתורה
נמצא שלקשר בינינו לתורה יש שני קצוות: מצד אחד, דברי התורה שייכים לכל אחד ואחד מישראל, למבין ולשאינו מבין, כי התורה היא חיים, ולכן כל מגע בתורה מחדש את הקשר בפנימיות החיים של האומה הישראלית אל התורה, וגם כאשר אדם לומר דברים שהוא אינו מבין הם משפיעים עליו מבחינה סגולית. מצד שני, כאשר אדם מלמד תורה בא לידי ביטוי החיבור המלא של האדם לתורה, האדם 'נשתל' בתוך דברי תורה, וכמו שמרחיב המהר"ל בנתיב התורה שם ביחס לברכה "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו", שהשכל האלוקי מתגלה דרך השכל שלי.

שלא בירכו בתורה תחילה
העניין אותו מרחיב המהר"ל בהקדמה הוא בביאור מאמר חז"ל 5 :
אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב מי האיש החכם ויבין את זאת על מה אבדה הארץ וגו'? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שנאמר ויאמר ה' על עזבם תורתי ולא הלכו בה. היינו ולא שמעו בקולי היינו ולא הלכו בה? אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה.
דברי הגמרא הללו טעונים ביאור: במה בדיוק התקשו החכמים, הנביאים והמלאכים? הרי ידוע ומפורש בנביאים שסיבת החורבן של בית ראשון היא שעברו על שלש עבירות החמורות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים!

מאריך המהר"ל לבאר, שמאמר זה בא להסביר את השורש שממנו נמשכו כל החטאים. תחילה מקדים המהר"ל, שהסיבות להן אנו רגילים בעולמנו אינן 'סיבות עצמיות' לדבר, המקיימות אותו. הנגר למשל אינו סיבה לקיום הבית, אלא הוא סיבה לכך שהחלקים יתקרבו זה לזה, ולאחר מכן הבית עומד בזכות כוחות הטבע המקיימים אותו. לעומת זאת, הקב"ה הוא סיבה עצמית לתורה, הוא המקיים אותה בכל רגע ורגע. משמעות 'ברכה בתורה תחילה' היא שהגישה לתורה באה מתוך אהבה וקשר לריבונו של עולם, שהוא סיבת קיום התורה, ואז התורה מתקימת. אולם כיון שלומדי התורה לא ניגשו לתורה מצד מקור התורה, התורה נאחזה בהם שלא מאת המקור וכך האחיזה בה התרופפה, וממילא היתה גם התרופפות של קיום התורה והמוסר.

הקב"ה - סיבה רק לתורה???
ויש להתבונן בדברי המהר"ל: הרי הקב"ה הוא סיבה לכל המציאות, ולא רק לתורה! הקב"ה מקיים את המציאות כולה בכל רגע ורגע, ואם כן מה התחדש ביחס לתורה?
כדי להבין זאת נתבונן בדברי המהר"ל בנתיב התורה שם:
לאהבה את ה' אלוהיך ולדבקה בו... כי האהבה אל השם יתברך הוא הדביקות בו יתברך, ואי אפשר שתהיה כי אם על ידי למוד התורה שהוא הדביקות בו כמו שבארנו למעלה, ואם ילמד תורה לשום כונה אחרת, לא יקנה על ידי התורה הדביקות בו יתברך וכדכתיב לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו, ולכך מפרש הכתוב לאהבה את ה' אלהיך שילמד מאהבה ולא לשום כבוד...
ומפני כי למוד התורה היא לאהבה, יש לו לברך השם יתברך על אשר נתן לנו התורה, וזהו אהבה גמורה כאשר נותן ברכה להשם יתברך על שנתן התורה לעמו ישראל, ולפיכך תקנו שלש ברכות על התורה והכל שתהיה למוד התורה מאהבה.
כאשר אנו לומדים תורה אנו צריכים לדעת במה אנו אוחזים, לא רק שיש לתורה את ה'חותמת' של רבונו של עולם והיא אמת כשם שריבונו של עולם אמת, אלא על ידי התורה בכל נתיבותיה, דרכיה, והבנתה אנחנו מתקשרים לחכמתו של בורא העולם. בתורה אנחנו מתקשרים להגיון האלוקי הכללי השלם, נדבקים בהקב"ה וברצונו, אנו נכנסים לאטמוספרה 'לכתחילאית', שלשמה נברא העולם. אנו נוגעים בנשמת החיים, כל החיות הפנימית של כל המציאות מקופלת בתורה.

את עצמי כתבתי ונתתי
מובא בגמרא במסכת שבת 6 "ר' יוחנן אומר אנכי נוטריקון אנא
נפשי כתבית יהבית" - את עצמי כתבתי ונתתי. ובהמשך הגמרא "רבנן אמרי אמירה נעימה כתיבה יהיבא" - הקב"ה עצמו סידר ונתן את התורה 7 . דרך התורה אנחנו נהיים אלוקיים. כאשר אומר המהר"ל שהקב"ה הוא סיבת התורה אין כוונתו רק במובן שהקב"ה הוא סיבת קיום התורה, שהרי מובן זה נכון ביחס לכל הבריאה שקיימת רק בכוחו של הקב"ה, אלא כוונתו היא שכאשר אנו לומדים תורה אנחנו נפגשים עם תוכן חיים שהוא ממין אחר לגמרי, עם משמעות אחרת. התורה שאנו לומדים היא אותה תורה שניתנת מסיני, זהו אותו קול גדול שלא פסק, דבר ה' שבשמים הוא זה שמתגלה דרך התורה ומערכותיה, נתיבותיה, הגיונותיה והחיים שבה.

כאשר דבר ה' שבשמים מתגלה אלינו הוא מתפרט למערכות החיים, כי "דברה תורה בלשון בני אדם". התורה מסודרת לפי מערכות קליטה ולפי תחומים שונים - תורת הנסתר עוסקת בנשמתיות שבתורה, תורת הנגלה עוסקת יותר בהדרכת החיים מבחינה משפטית, התנהגותית, מצוותית וכו' וכו'. על כן התורה נכנסת למערכות קהילתיות, לסדרי חיים שאנחנו מובילים אותם, ולמערכות שיקולים שנראים לפעמים מזעריים ביותר. כל אלו הם גילויים של רצון ה', של "אנא נפשי כתבית יהבית".

חוסר ברכה בתורה תחילה משמעותה תפיסת התורה במובן היבש והאנושי-משפטי גרידא. נכון שהקב"ה נתן רשות לחכמים לפרש את התורה, אולם על ידי הפירוש של חכמים אנו נפגשים עם חיים אלוקיים, שאי אפשר להקביל אותן לחכמות אחרות. ותפיסה מקולקלת זו היתה הסיבה לאובדן הארץ. בנתיב התורה מבאר המהר"ל את דברי חז"ל ש"תלמוד גדול שמביא לידי מעשה" בכך, שתלמוד גדול בכך שמלבד עצם התלמוד שבו הוא מביא גם לידי מעשה. כלומר, כל החיים שלנו ואפילו המעשיים - אוחזים בפנימיות הקשר שלנו עם התורה, הם מקבלים מהתורה את ברכתם ואת התאמתם הפנימית אלינו, וכך נבנית אצלנו יכולת העמידה בפני מבחן היצר, ומסירות נפש על התקימות הדברים. אולם כאשר האחיזה שלנו בשורש הפנימי, בקשר של הקב"ה עִם עַם ישראל - מתרופפת, גוררת חולשה זו גם את כל החולשות האחרות.

חכמים, נביאים, מלאכים וישראל
חז"ל אומרים כי "דבר זה נשאל לחכמים לא פרשוהו, לנביאים לא פרשוהו, המלאכים לא פרשוהו, עד שפרשו הקב"ה בעצמו".

מבאר המהר"ל שיש כאן מדרגה מעל מדרגה. ה'נביאים' הם אנשים שיש להם קשר עם השמים, והמלאכים הם כוחות שמימיים. הבנת משמעות מציאות התורה בישראל עומדת מעל קומה מלאכית, ומכאן שאי אפשר להסתפק בהבנה הפשוטה לברכת התורה, שהיא באה רק כדי להכיר תודה על כך שהקב"ה נתן לנו את התורה, אלא יש בכך סוד יותר עמוק. הדברים מבוארים יותר לקראת סוף הספר 8 , שם כותב המהר"ל על הפסוק "כי מלאכיו יצווה לך" שהמלאכים סובבים את האדם, וזאת משום שאדם מישראל הוא למעלה מהמלאכים. ישראל משלימים את הכל ונותנים צורה לכל העולם, הם ה'מפתח' האידאלי והערכי לכל החיים בעולם. כל הכוחות האלוקיים - בין המלאכים המופקדים על התחומים הגשמיים ובין המלאכים הרוחניים, כל הכוחות העוזרים, המסיעים, ואפילו מלאך המוות - יוצאים ובאים מתוך שם ה', ו"שמנו קראת בשמך", עם ישראל מותאם בקשר פנימי אל התורה המאחדת את כל המציאות, והמציאות כולה מגלה את שם ה'.

במדרש מובא שכאשר הקב"ה נתן תורה בהר סיני אמרו המלאכים "מה לילוד אשה בינינו?" ואז הקב"ה שם בקלסתר פניו של משה רבינו את קלסתר פניו של אברהם, ואמר למלאכים - זה האדם שאכלתם אצלו. משמעות דברי חז"ל אלו היא, שכל המלאכים מתפרנסים ממדת הטוב והחסד של אברהם אבינו, שנתגלתה אחר כך בשלמותה בתורה. כל הכוחות יוצאים ובאים מסולם יעקב, שמלאכי אלוקים עולים ויורדים בו.

כיון שכך, המלאכים לא ידעו לפרש את היות הקב"ה סיבה לתורה, כי ענין זה שייך למדרגה שמעל כל ההתגלויות הפרטיות. מדרגת המלאך, וכך גם מדרגות החכמה והנבואה, הן כולן השתלשלויות מהשורש האחדותי שמקיף את הכל. התורה היא ההרמוניה השלמה, התוכנית של הקב"ה כולה, ואילו המלאכים שייכים למציאות של העולם שלנו, הם כוחות יוצאים ובאים שהמפתח לקיומם הוא התכנית התכלית שבקדושת התורה. התורה היא כלל התוכנית, וכל מצווה היא נטף מן השם הכללי הזה. הבנת הדבר הזה בשורשו ואחיזה נכונה בו, היא מעל קומת המלאכים.

אהבת התורה
בקריאת שמע אנו אומרים "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצוך היום על לבבך". למדנו מכאן שהאהבה ההדדית בין הקב"ה לבין עם ישראל מתגלית בתורה, והיא מקיפה את כל המציאות. זו האהבה שמקיימת את החיים כולם. החיים שלנו הם חיי התורה, דרך התורה צר הקב"ה את קלסתר הפנים של האומה הישראלית. התורה אינה רק מתנה לעם ישראל, אלא אין לעם ישראל חיים אחרים מבלעדי התורה. משום כך צריך לתת לתורה את היחס הראוי, את אהבת האהבות. ודאי שבזמן בית שני אהבו תורה, אולם כנראה אהבה זו לא הגיעה למדרגה הפנימית, שבה אין חיים מבלעדי התורה, ומשום כך התורה לא התקיימה בידם. כיון שנושאי התורה תפסו את התורה במובן מסוים רק באופן השכלי ולא בערך הסגולי שלה היא לא התקימה בזרעם, ולא יצאו מהם תלמידי חכמים, בעוד שדוקא אצל אנשים פשוטים התגלתה אהבה פנימית גדולה יותר לתורה.

מזמור 'השמים מספרים'
בסוף ההקדמה עוסק המהר"ל במזמור 'השמים מספרים כבוד אל', העוסק בשבחה של התורה. בחלק הראשון של המזמור יש שבעה פסוקים המספרים כבוד אל כפי שהוא מתגלה בעולם הטבע, בשמים ובארץ, ומהפסוק השמיני ואילך עובר המזמור לעסוק בתורה. על גבי החיים שמדרגתם היא השבע באה התורה, שהיא ב'אטמוספירה אחרת' - בדרגת השמונה.

" תורת ה' תמימה משיבת נפש ": הפסוק אינו עוסק בתורה באופן אובייקטיבי אלא בתורה כפי שהיא נכנסת בי, כשאני לומד תורה אני נהיה תמים. "יעקב איש תם" - התמימות היא תכונת אופי באומה הישראלית, והתורה מחברת אותנו אל התכונה הטבעית שלנו. " עדות ה' מחכימת פתי ": הצד השכלי של התורה בא לאחר תכונת החיים שהיא היסוד לכל. " פקודי ה' ישרים משמחי לב ": התורה מופיעה בנו במציאות של שמחה ושלמות. כאשר אנו חשים שדברי תורה מתמזגים בנו באופן שמיושר עם ההגיון ועם תכונת החיים הטבעית לנו, אז אנו מגיעים לשמחה בתורה. והכל מתוך כך שהתורה היא תורת ה' והמצוה היא מצות ה'. מתוך כך " מצוות ה' ברה מאירת עיניים ": מתוך השמחה שבתורה גם הצד המעשי מתברך, גם קיום המצוות נעשה ערב ומתקיים בנו. " יראת ה' טהורה עומדת לעד ": החיים כולם הופכים להיות נצחיים בתכונתם במגמתם, ואז " משפטי ה' אמת צדקו יחדיו ", זהו השיא, "שעל ידי התורה מתדמה אל הבורא יתברך במה שאפשר להידמות אל בוראו", כאן מתגלה הקשר עם הסיבה, אנחנו והתורה מין אחד. מתוך כך שדברי התורה הם דברי ה' והם נטמעים בנו עד ש"בתורתו יהיה יומם בלילה", עד שהאישיות שלנו נהפכת להיות חלק מהתורה.

הפרק מסתיים ב-" גם עבדך נזהר בשמרם עקב רב ", ואחר כך " שגיאות מי יבין ". כיצד פסוק זה מתקשר למהלך המזמור? כפי שהסביר המהר"ל, מצד אחד כל עיסוק בתורה הוא חיים וכניסה לתוך היכל התורה, אולם מצד שני בשביל כך צריכה להיות הכרה בנותן התורה ובהתחברות של נותן התורה אלינו. רק מתוך כך יש מקום לאדם להשפיע תורה, והאדם יודע שכל מי שמפיץ תורה ואוחז בתורה הופך להיות מופקד על כל החיים האלה שעוברים דרך ההגיון שלו, הוא מידמה לבוראו, וההגיון שלו הופך להיות דברי אלוקים חיים. ומכאן באה התפילה "שגיאות מי יבין מנסתרות נקני", שכן מי יוכל לומר שהוא חי את מלוא המשמעות של הדבר?

בהקדמה בא המהר"ל להכניס אותנו אל התורה, שנדע במה אנו עוסקים, ומתוך כך הוא ימשיך ויעמיק בפרקים הבאים בעניינה של התורה ובהתאמתה של עם ישראל.


^ 1 בתחילה המהר"ל מביא פירוש נוסף - שאינו עיקרי - ללשון 'לעסוק בדברי תורה', שמצות עשה היא על דבר שיש בו מעשה, וההבנה עצמה אינה מעשה אלא רק כאשר האדם מוציא את הדיבור. נראה שיש מכנה משותף לשני הפירושים, והוא שלימוד תורה אינו תשדורת חכמתית כזו או אחרת, אלא הלימוד אחוז כולו בחיים, והדבר מתבטא בשני אופנים - בכך שיש ערך לעצם העיסוק, ולכך שהוא מתבטא במעשה.
^ 2 בתוך הספר "נתיבות עולם", פרק ז.
^ 3 על פי קידושין ל ע"ב.
^ 4 על פי סנהדרין כד ע"א "ועם אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה".
^ 5 נדרים פא ע"ב.
^ 6 קה ע"א.
^ 7 כך מבאר המהר"ל בפרק ל"ז.
^ 8 פרק נ"ב.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il