ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרק א' ;">

בית מדרש ספרי אמונה וחסידות ספרי המהר"ל מפראג תפארת ישראל לימוד בספר תפארת ישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר הורד דף מקורות

כ"א בשבט התשס"א

פרק א'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
משה רפאל בן מנחם מנדל

שאלות למחשבה:
א. מדוע פותח המהר"ל את העיסוק בתורה - בעניין המצוות, ולא בעניין התורה עצמה?
ב. המהר"ל כותב שלא יתכן שכוחות האדם הייחודיים נבראו לריק, ולכן ודאי שיש פעולות אלוקיות המתאימות למדרגתו. אם כך, מדוע התורה אינה שייכת לכל האנושות במידה שווה?
ג. המהר"ל משיב שלש תשובות לשאלתו מדוע הקומה הרוחנית אינה בוקעת מהאדם באופן טבעי. מהו היחס ביניהן? כיצד תשובות אלו מצטרפות יחד?

מקור להרחבה: גבורות ה', פרק סז.

מבוא לסדרת הפרקים א-טז
בתחילת הספר פותח המהר"ל מערכה של ששה עשר פרקים, הבנויים אחד על גבי חברו, בהסברתו את המושג 'תורה מן השמים'.

משמעות 'תורה מן השמים' היא, שהקב"ה בנה בעולמו קומת חיים רוחנית. לא פחות מכך שבריאת העולם היא יצירה אלוקית, גם נטיעת הנשמה בעולם היא יצירה אלוקית גמורה, המתחייבת מהיצירה הגשמית. הופעת קומת החיים הרוחנית היא המשך בלתי נפרד מקומת החיים המתגלה במעשה בראשית. התורה אינה חיצונית לעם ישראל, איזו מטלה חיצונית מחייבת, אלא היא הופעת החיים השלימה שלנו וקומת האדם האמיתית בכלל.

מעניין לשים לב לכך, שהמהר"ל פותח את מערכת הפרקים בעניין המצוות, ולא בעניין התורה עצמה, למרות שלכאורה המצוות הן השלב השני שמשתלשל מתוך התורה. ניתן להבין זאת לאור מסקנת הסוגיא ביחס לשאלה האם תלמוד גדול או מעשה גדול - 'תלמוד גדול, שמביא לידי מעשה'. ברור שקומת החיים הרוחנית של האדם היא גבוהה הרבה יותר ממה שיכולה קומת המעשה לממש, ואף על פי כן המבחן העיקרי הוא קומת המעשה, בו עיקר סוגית החיים והתפקיד שלנו. גם ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי פותח בחלום שנגלה למלך כוזר בו נאמר לו 'כוונתך רצויה, אבל מעשיך אינם רצויים', משום שכמיהת השלמות והצימאון להתעלות הן נחלת העולם בכללו, זוהי אקסיומה אוניברסאלית כוללת. הנבוֹכוּת וההסתבכות של המין האנושי אינן בשורש אלא בדרך ההוצאה מן הכוח אל הפועל של השאיפות הפנימיות. אם השאיפות אינן עומדות במבחן המציאות, במבחן היכולת של הוצאת הדברים אל הפועל כקומה מציאותית חיה, זהו סימן לכך שהשאיפות הרוחניות הללו הן מעורפלות, דמיוניות, הן לא מעמידות את קומת החיים האמיתית של האדם - הקומה הריאלית - במקומה הנכון.

עמל שיחה ועמל תורה
המהר"ל פותח בשאלה הגיונית ומצויה, כדי לעורר אותנו לחשוב בחשיבה מעמיקה על משמעות החיים בכללם, כיצד מתחייבת מהם ההבנה שיש לקומת החיים שלנו יעוד אלוקי שצריך להיות מבורר, יעוד היוצא לפועל בצורה מודרכת ושלמה.

נראה תחילה את דבריו בלשונו:
הנבראים אשר ברא ה' יתברך בעולמו כלם הם פועלים בעולם אשר נבראו בו וכל אחד לפי מעלתו וחשיבותו גודל פעולתו. הנה השמים וכל צבא השמים כולם פועלים מסבבים הרקיע ופועלים בתחתונים כמו שבראם השם יתברך וסדר אותם. וכן התחתונים כולם פועלים. הארץ היא שפועלת ומוציאה צמחה וכל אשר הוא יוצא מן הארץ היא פועלת, וכן המים פועלים מרוים ומצמיחים האדמה, והרוח גם כן מגדל הכל כמו שהוא ידוע, וכן האש כמו החמה מחמם ומגדל הכל, וכן כל בעלי חיים וכל המינים שבעולם לא לתהו בראם רק נאמר עליהם פרו ורבו ומלאו את הארץ, עד שאין אחד בטל והכל פועלים בעולם אשר נבראו בו. וכל פעולה היא מתיחסת אל הפועל כי החמימות אשר הוא פעולת האש מתיחס אליו, וכן הקרירות מתיחס אל המים אשר פועלים הקרירות, וכן בכל הדברים מתיחסת הפעולה אל הפועל.

הגישה היסודית של המהר"ל היא להסתכל על הדברים באופן מהותי. אין ספק שכאשר כח מסוים פועל בעולם באופן תמידי - הדבר שייך למהות תכונתו, הוא נובע ממהות ההגדרה העצמית שלו. כך נכון להסתכל על הדברים. מתוך כך ממשיך המהר"ל להתבונן ביחס לאדם:
ומעתה, האדם אשר הוא נבדל מכל שאר בעלי חיים מצד הנפש, שאין נפשו נפש בהמית רק נפשו נפש שכלית לא כמו שאר בעלי חיים הטבעיים שאין נפשם רק טבעית - מחויב שיהיה לו פעולות מתיחסת אל נפשו השכלית האלהית ויהיו לו פעולות שכליות אלהיות, שכבר אמרנו כי כל פעולה צריך שתהיה מתיחסת אל הפועל.
ומפני שתמצא האדם משתתף עם שאר בעלי חיים הטבעיים בהרבה פעולות, ודבר זה בודאי מצד הנפש החיוני אשר באדם אשר בו משתתף עם שאר בעלי חיים הטבעיים, אבל אי אפשר שלא יהיו לו פעולות גם כן מתיחסים אל נפשו השכלית האלהית כי לא יגרע כחו. כי מה שהאדם הוא בנאי ונגר ועושה מלאכת האפיה והבישול וכיוצא בזה מתיקון הבגדים שודאי אף כי דברים אלו צריכים לו נפש השכלית, מי הוא ערב לי שהדבר הזה הוא מצד שלימות שבו, והרי ראוי ומחוייב שיהיו לו פעולות אלהיות שיפעול בעולם אשר בראו כפי מעלת נפשו האלהית, ואולי כל הדברים האלה אשר זכרנו הם מצד חסרון שבאדם:

המהר"ל רומז בדבריו לסוגית הגמרא במסכת סנהדרין 1 : "אדם לעמל יולד - איני יודע אם לעמל שיחה אם לעמל מלאכה, על זה נאמר 'כי אכף עליו פיהו'... ...הווי אומר לעמל תורה נברא".

אדם לעמל יולד, בכך הוא אינו חורג משאר הנבראים בעולם, מפני שלכל הנבראים בעולם יש תרומה למציאות, והם כח פועל בעולם, וכך גם האדם. אולם צריך להבין לאיזה כיוון סובבים הפעולות של האדם, מהי עומק המשמעות שלהם? עולה הגמרא מדרגה, 'לעמל מלאכה או לעמל שיחה?' והמסקנה היא 'עמל שיחה'. בשלב הבא עוברים מעמל שיחה לעמל תורה.

שני שלבים אלו הם בעצם שני השלבים שכותב המהר"ל בצורה סמויה. תחילה הוא אומר שמקובל ומוסכם בתפיסות הפילוסופיות שנפשו של האדם היא נפש שכלית, בשונה משאר בעלי החיים הטבעיים שנפשם היא טבעית. זאת למרות שהאדם שותף עם בעלי החיים בקומת החיים החיונית שלו לעניין השגת הצרכים שלו, ההזנה, הגידול, הרביה וההתפתחות, ואפילו הרבה איברים ופעולות ביולוגיות דומות בין בעלי החיים לבין האדם, וגם החושים, הרגשות ובמובן מסוים אפילו המידות. אפשר ללמוד צניעות, זריזות ועוד מידות מבעלי חיים. גם להם יש איזה חוש, אינסטינקטיבי אמנם, של חמלה ויחס. את ניצני המידות ושורשן מצינו גם בקומת החי עם כל האכזריות והבהמיות שבהן. יש גישה מסוימת שכל ענינה הוא לפתח ולחבר את המשותף בין האדם לבעלי החיים. אכן, אין ספק שקומת האדם משותפת עם קומת בעלי החיים במובנים רבים.

הדיבור - פעולה אלוקית
יחד עם זאת, מוסכם שקומת האדם יתירה על קומת בעלי החיים, במה שמכנה המהר"ל - 'נפש שכלית'. הביטוי 'שכלי' של המהר"ל מופלא מאוד. מצד אחד הוא מבטא הבחנה בין בעל שכל לבין מה שמחוסר שכל. אין חולק על כך שמנת המשכל, האינטלקטואליות של המין האנושי ביחס לבעלי החיים היא לאין ערוך. ההכרה של היעוד, של המשמעות, של מרחב הלמידה, הבנת הדברים, עומק הידיעות, הפיתוח והכישורים של האדם, יוצרים קומת חיים שהיא לאין ערוך מקומת החיים של בעלי החיים, קומה אחרת לגמרי. זהו פירוש אחד של המטבע 'שכלי'.

אולם אצל המהר"ל המונח שכלי, לכל אורך הדרך, אינו מציין מנת משכל, אלא זהו מונח רוחני-נשמתי. לכן הוא פותח כאן במילה שכלי, ואחר כך עובר אל "מתייחסות אל נפשו השכלית-אלוקית באילו פעולות שכליות אלוקיות". המהר"ל אינו מסביר כאן מהי כוונתו בביטוי 'שכלי אלוקי'. צורת ההסברה לכל אורך הדרך של המהר"ל היא שהוא מעמיס עלינו בהדרגה את הקומות הרוחניות, כך שנקלוט ונעכל אותן בהדרגה. בכך מבקש המהר"ל שמתוך ההיגיון האנושי נמשוך, נעמיק ונחוש את הרוחניות. בסוף הוא אומר - "שיהיו לו פעולות אלוקיות שיפעל בעולם אשר בו כתיב מעלת נפשו האלוקית". נשמטה כאן המילה 'שכלי', ונשארה רק המילה 'אלוקי'. זו כבר טרמינולוגיה אחרת. המהר"ל עשה כאן מעבר, וזהו בעצם המעבר של הגמרא בסנהדרין - לא עמל מלאכה אלא עמל שיחה. לאדם יש פעולות אלוקיות, וזהו חידוש שצריך להבין אותו.

שיחה היא כח הדיבור שלנו. למעשה, הדיבור הוא הביטוי החיצוני לקומת החשיבה של האדם. אלמלא היה לאדם דיבור - כל קומת החשיבה היתה בגדר דמיון, כמו חלום. כל מיני דברים שהיו חולפים בדעתו של האדם ולא היה להם את היכולת להתערב בקומת החיים המעשית, ודאי שלא להכתיב את המציאות. משמעות הדיבור של האדם היא שיש ביטוי לתכנים החולפים במוחו, יש להם השפעה על המציאות. כאן אנחנו עדיין נמצאים בקומה הראשונה, בקומה השכלית של האדם, ומתחייב שלשכליות הזאת יהיה מימוש, שתהיה לה הכתבת מציאות, תפקיד, יעוד.

שאיפת השלמות של המין האנושי
מתוך הדברים הללו אנחנו מגיעים להבנה שיש לאדם פעולות אלוקיות, מה שמכונה 'מעמל שיחה לעמל תורה'. מהי משמעות הדבר? באופן עמוק, קומת המחשבה של האדם היא גם קומת הרצון שלו. המחשבה של האדם היא לא סתם אוסף מחשבות מפוזרות, שאיפות פרטיות מבודדות. קומת האדם מצטיינת בחזון, בגיבוש משמעות החיים, בקביעת יעדים לחיים, באידיאלים לחיים ובאידיאולוגיה כללית. אפשר לומר יותר מכך, בעצם קומת האדם מונחת שאיפת השלמות.

שאיפת השלמות הכוללת את החיים כולם טבועה אצל כל המין האנושי. תכונת הטוב והמוסריות שקיימת באדם ביסודה שואפת לכך שיהיה הכל מוסרי, שיהיה הכל טוב, אמיתי ומבטיח לטווח ארוך, שיהיה לקומת החיים מימד נמשך. בפעולותיו של האדם הוא בונה עולם שיהיה טוב לא רק לשעתו, אלא טוב לצאצאיו אחריו. מציאות קומת החיים של האדם אינה מציאות מוגבלת של חיי שעה. האדם חי במרחבים, תפיסת החיים שלו היא מאוד גלובלית, נוקבת ומוחלטת בשאיפותיה וביכולת החדירה שלה לתוך עולמות שלמים. קומת החיים של האדם מקיפה רבדים, מקיפה תקופות, ובכך יש לאדם "נפש שכלית אלוקית", כלשון המהר"ל כאן. זוהי משמעות צלם אלוקים אשר לאדם, כי צלם אלוקים - כמו שאומר הרמב"ם בתחילת מורה נבוכים -= אינו התבנית החיצונית, חלילה, של הגוף, אלא ההופעה השלימה של הרצון. לרצון האדם ולאידיאליות של חייו יש משהו מן המין האלוקי.

המעבר מהקומה השכלית של האדם לקומה השכלית-אלוקית שלו הינו מתבקש מצד הענין. אם קומת החיים השכלית של האדם היתה שכלית גרידא, משמעות הדבר היתה שהאדם הינו מתוחכם יותר משאר בעלי החיים, אבל לא היתה בו גדלות של מוסר, לא היה בו גיבוש אידיאלי, ואם כך - לשם מה כל התחכום הזה? כדי ליצור חיים יותר מסובכים? חיים יותר מתוחכמים שבסופו של דבר לא מביאים למשהו גדול יותר, למשהו רב עוצמה, בעל משמעות הבוקעת מתוכו? לכן ממשיך המהר"ל ומטפס אל הקומה הבאה - "שכלי אלוקי". בחיי האדם יש קומה אלוקית מצד החשיבה שלו, מצד השאיפות שיש לו במידה זו או אחרת. אם כן, חייב להיות סדר של אפשרות לכבוש את המציאות, סדר שבו יש לקומת החיים הרוחנית של חיי האדם אפשרות לבוא לידי ביטוי בקומת המעשה, וכך לכבוש את החיים כולם במטבע הרוחנית האלוקית הזאת. יסוד זה מניח המהר"ל כבר בראשית הדברים, והוא הולך ומסביר את הדברים יותר ויותר בהמשך.

הרצון והדרך...
בהמשך מקשה המהר"ל עצמו על דבריו, שהרי ניתן לראות שהמציאות אינה חיה בקומה הגבוהה הזו, אנו רואים התרחקויות ונפילות. מה עם שאר העמים מלבד עם ישראל? מה עם החטאים? מה עם עובדי עבודה זרה שבישראל? כיצד הגודל הזה שהעמדנו עומד במבחן המציאות?

כל השאלות הללו צריכות להיות נידונות, אולם בשלב הראשון יש להגדיר מה צריך להיות, מה מונח בעומק המציאות. כשאנו מתבוננים על מציאות העשייה בעולם ורואים ש"לגרמיה הוא דעבדי" 2 אז אמנם כרגע, במציאות הנמוכה, מה שמזיז את הדברים הם אינטרסים ושיקולים צרים, אבל בסך הכל בקומת החיים והחשיבה של המין האנושי בכלל, בכל קרב המין האנושי, מסתובבות מחשבות מוסריות די גדולות.

יש שאיפות נאצלות באנושות, אנחנו מעריכים כל מחשבה טובה וודאי לא רק אצל 'חסידי אומות העולם'. ישנם אנשים רבים ואפילו תקופות מסוימות בהן ממלכות ומלכויות עשו מעשי חסד די גדולים. אם היינו שואלים את כל בני האדם מה הם היו חפצים ומה עומד בשורש רצונותיהם, היינו מגלה שהכל הוא לאות ומופת. הדת הנוצרית למשל, נקראת 'דת האהבה'. כולם שווים, כולם טובים, הכל כל כך מלא טוב. נכון שבפועל הדברים מתגלים בצורה שונה לגמרי, אולם עצם העובדה שכך מציגה הנצרות את עצמה למין האנושי, ובכך היא כבשה לבבות רבים, מעידה על ההזדהות הטבעית של בני האדם עם חסד ורחמים. גם האיסלם כבש כל כך הרבה, משום שבני האדם יכולים להזדהות עם הטוב, עם הידיעה שהחיים בעצם צועדים לטוב. המוסר מנצח באיזשהו מקום.

אמנם, יש מרחק גדול מאוד בין עומק הרצון הפנימי לבין ההתגלות בפועל. אנחנו אומרים ש'בצלם אלוקים ברא את האדם', אבל דווקא 'אתם קרויים אדם', כמו שהמהר"ל אומר בהמשך הפרק. אמירה זו מבטאת את האכזבה שקיימת משאר העמים, שלא עמדו תחת הר סיני. משם הרי ירדה שנאה לאומות העולם, משום שהם נפלו, נדחו. אמנם צריך להבין שזו אינה דחיה מוחלטת, כמובן, אולם זו מציאות כואבת. זו מציאות של כישלון, של חיסרון עצום. העובדה שלקומת המוסר האנושית אין ניצחון ואין דרכי ביטוי בחיים באמת היא כישלון.

מובא בסוף מסכת קידושין 3 :
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ, וארי סבל, ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני - אינו דין שאתפרנס שלא בצער! אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי, שנאמר עונותיכם הטו.

אנו מכירים בכך שבעלי החיים נבדלים בתכונותיהם. יש בעלי חיים עם כוחות פיזיים גדולים, כמו האריה שיש לו את כוח הגוף והעוצמה והצבי שיש לו זריזות וקלות תנועה. לשועל יש איזושהי ערמומיות, חכמה. כך זה בקומת החיים הבהמית. בעלי החיים הללו משיגים את מזונם על ידי הסתייעות בכוחות שחנן אותם הקב"ה, אבל בצורה פשוטה. הם מסתייעים בכוחות המיוחדים שלהם, בזריזות ובכח, אבל לא בצורה יותר מדי מסובכת ומתוחכמת.

את האדם, לעומת זאת, אנו מוצאים משתמש בכוחות שיש לו בצורה מאוד מאוד מורכבת. אלמלא הקומה הרוחנית שלו, היה אפשר לחשוב שריבונו של עולם יצר בעל חיים מאוד מפונק, שדורש כל כך הרבה צרכים. הוא אינו יכול לישון כמו חיה בטבע, גם לא לאכול או להתלבש כמו חיה בטבע, וכך בשאר תחומי החיים. אם כל כישרונותיו של האדם נועדו לספק את קומת החיים הבהמית המקבילה אצל בעלי החיים, הרי זה בעצם חיסרון עצום. למעשה, יוצא שקומת החיים האינטלקטואלית, שכולם מסכימים שהיא עיקר תחכומו של האדם, נעשית טפלה להשגת אותם המאווים, אותם הצרכים שמשותפים בין האדם לבין עולם החי. יש חיסרון עצום בתפיסה שהאדם כביכול נברא עם אותם הצרכים, רק בצורה יותר מעודנת, יותר מורכבת ויותר מפונקת, ועל כן הוא צריך לטרוח בצורה מתוחכמת ומורכבת כל כך, כדי להשיג את אותן המטרות.

היחס בין שתי קומות האדם
כיון שלא יתכן לומר שהאדם הוא לא יותר מבעל חיים משוכלל, מסיק המהר"ל שקומת התורה, קומת החיים הרוחנית, היא קומת החיים של האדם, וראוי שסביבה ומתוכה יבוא עיקר קומת המעשה של האדם, להשכין את מגמת הקודש בעיקר החיים המעשיים של האדם. הלימוד מבעלי החיים אינו מקרי. הוא מלמד אותנו שכשם שהוצאתה של קומת חיים טבעית שיש לבעלי החיים על ידי הפעולות שלהם היא טבעית, דבר חיוני המתבקש מהם, כך גם ביחס לקומת החיים הרוחנית של חיי האדם. הוצאתה מן הכח אל הפועל היא טבעית והכרחית, במובן מסוים בדומה למה שקיים אצל בעלי החיים. מתבקש שתהיה לנו הופעה של קומת חיים כזאת.

מהו היחס בין שתי קומות החיים אשר לאדם, הביולוגית הרוחנית? באופן ראשוני ניתן לומר שיש לאדם שתי קומות, קומה אחת שבה הוא משותף לבעלי החיים, ועל גבה קומה עליונה יותר. אולם, ודאי שהאדם אינו חי בפיצול אישיות, ושתי הקומות הן ממוזגות. הקומה הרוחנית באה לתת יתר עומק ויתר משמעות לכלל תכונת החיים, ונמצא שכל מה שאנחנו מוצאים בשורשו בקומת החיים הטבעית, תכונת הגידול והצמיחה וההתרבות וההזנה, קונות יותר עומק ומשמעות באורגניות אחת, בקדושת הטבע והחיים.

מדוע המדרגה האלוקית אינה באה באופן טבעי?
וכאן מגיע המהר"ל לשאלה העיקרית: "ואם תשאל ותאמר, אם כן הרי כל הפעולות המיוחדות לכל אחד ואחד מן הנבראים הפעולות מתחייבות ממנו מעצמו ואינו משנה פעולותיו, ולמה לא נמצאו גם כן פעולות האלוקיות הם המצות מן האדם מעצמו?" למה צריך תורה מן השמים, מדוע המצוות אינן צומחות מן האדם מעצמו, באופן טבעי, כשם שקומת החיים של בעל החיים צומחת ממנו? מדוע הן לא תוצאה של ההיגיון האנושי? על כך משיב המהר"ל בשלש תשובות, שכרגיל אצל המהר"ל אינן תשובות נפרדות, אלא עומק לפנים מעומק.

התשובה הראשונה היא - יצר הרע הוא מעכב. המשמעות המיידית של התשובה היא שאכן הקומה הרוחנית של האדם היתה צריכה לבקוע מתוכו באופן טבעי, אלא שיש גורם חיצוני המעכב זאת. יתכן שלולי חטא אדם הראשון לא היינו מגיעים למתן תורה כדבר חיצוני, אלא הדברים היו צומחים מקרבנו באופן ישיר. זאת משום שקומת החיים הרוחנית היא האמת העמוקה שלנו, והעובדה שבפועל היא מתגלית דרך נתינה חיצונית והתמודדויות נובעת מכך שיש יצר הרע. וכך באמת אומר משה רבנו לבני ישראל "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" - ומביא רש"י בשם חז"ל שהשמים והארץ יעידו בבני ישראל, אם הם אינם משנים את טבעיותם מדוע ישראל משנים? מאחורי הדברים מונח היסוד שיצר הרע הינו חיצוני לאדם. כשם שהשמים והארץ אינם משנים את סדרם באופן טבעי, יש התאמה פנימית בין תפקידם לבין מהותם, כך היה ראוי שיהיה אצל בני ישראל, ורק מעכב חיצוני הוא המפריע לכך.

התשובה השניה שמשיב המהר"ל היא: "אמנם כל המין מבני אדם אי אפשר שיהיו שוים כלם במעלת נפשם, ועם שכל מין בני אדם שוים בתאר פניהם ובעניניהם, אינם שוים במה שיש חלק מהם יותר אלהי מזולתם, כמו שידוע כי הנבואה ורוח הקודש והשכינה היו מיוחדים בו העם אשר בחר בו השם יתברך משאר העמים עכו"ם, ואין ספק כי הנבואה הכנה בנפש האדם ותמצא הכנה הזאת מיוחדים בה העם אשר בחר ה' יתברך, ומזה תראה כי העם הזה היה יותר נפשם אלהית מצד ההכנה הזאת..."

כמה וכמה פעמים חוזר המהר"ל כאן ובפרקים הבאים על הביטוי "העם אשר בחר בו ה' יתברך". עם ישראל אינו סתם עם, אלא הוא העם אשר בחר בו ה' יתברך, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. זה החידוש. קיימת הבחנה במין האנושי, בני האדם אינם שוים. הראיה לכך היא מציאות הנבואה. גם ריה"ל בספר הכוזרי מוכיח ממציאות הנבואה בעם ישראל שאנחנו מין אחר. ישראל כולם - אם לא נביאים הם בני נביאים הם, ויש מדרגות רבות בנבואה, כפי שמנה הרמב"ם במורה נבוכים. כל עם ישראל מוקף ברוח הקודש, בהשראת שכינה. "והתהלכתי בתוככם, והייתי לכם לאלוקים" 4 . כל ישראל ברגל עולים למדרגת 'חברים' 5 . עשרה ניסים נעשו בבית המקדש 6 , היתה בו מציאות ניסית גלויה, וכולם ראו עין בעין את השראת השכינה. וכן אמרו חכמים שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל 7 . המציאות הניסית שעם ישראל מוקף בה היא מדרגה אחרת לגמרי.

בתשובה השלישית מבחין המהר"ל בין המדרגה הטבעית לבין המדרגה האלהית. העולם הזה שייך למדרגה הטבעית, ובמדרגה זו כולם שוים באופן יסודי. אולם המדרגה האלהית אינה יכולה להיות שוה לכולם, שהרי היא מדרגה נבדלת. העמים כולם מחולקים לשבעים אומות כי 'שבע' הוא מדרגת עולם הטבע שנברא בשבעת ימי בראשית, והאומה היחידה שמעל הטבע היא מדרגת השמיני "ולכך ראויה לישראל התורה שהיא על עולם הטבע, והתורה נבראת קודם שנברא העולם הטבעי וישראל נבראו גם כן קודם שנברא העולם הטבעי... ולכך היא לאומה הישראלית, אשר בחר ה' יתברך לחלקו והם הם נתיחדו בפעולות האלהיות שהם מצות התורה לפי מדרגת נפשם האלהית במה שהיו מוכנים לנבואה ורוח הקדש ולהיות השכינה ביניהם, ועכו"ם לפי מעלתם נתן להם ז' מצות שהם שבע מצות בני נח".

את שתי התשובות האחרונות ניתן לסכם ולומר, שבאמת יש בקומת האדם שתי מדרגות, מדרגת ישראל ומדרגת שאר העמים. קומת האדם בתפארתה היא מה שאנו מוצאים בעם ישראל, שהיא קומת האדם האנושית המחוברת לרוח הקודש, שכינה ונבואה. זוהי 'אטמוספרה אחרת'. שאר העמים אינם באמת שייכים למין האדם.

סיכום שלש התשובות
נסכם את שאלת המהר"ל ואת שלש תשובותיו, ואחר כך ננסה להבין כיצד שלש התשובות מצטרפות למארג אחד.

שאלת המהר"ל היתה מדוע הקומה האלוקית אינה מופיעה בצורה טבעית, כמו שאצל בעלי החיים מופיעה כך הקומה הביולוגית. על כך השיב המהר"ל שלש תשובות:

א. הקומה האלוקית היתה אכן צריכה לצאת לפועל בצורה טבעית, אלא שגורם חיצוני בשם 'יצר הרע' אינו מאפשר זאת.
ב. יש להבחין בין עם ישראל לבין אומות העולם.
ג. יש להבחין בין העולם הזה שהוא עולם הטבע לבין האלוקיות שמעל הטבע. תשובה זו היא למעשה פיתוח של התשובה הקודמת.

במבט ראשון, שתי תשובותיו האחרונות נראות מנוגדות לתשובתו הראשונה, שהרי מהתשובה הראשונה עולה שבאופן טבעי האנושות כולה היתה צריכה לממש את הקומה האלהית, ואילו אחר כך כותב המהר"ל שיש הבחנה מהותית בין ישראל לבין אומות העולם!

נראה לומר כך: קומת האדם מורכבת משתי מדרגות, מקומה טבעית ומקומה אלוקית רוחנית שגם היא טבעית. הקומה הרוחנית של האדם 'יושבת' על גבי נתונים טבעיים, אולם בגמר הופעתה היא מדרגה שמעל הטבע, לקומה זו יש כללים אחרים. האדם חי תכנים ועומק משמעות של חיים שהם מעל הטבע, אולם הוא חי אותם בקומה הטבעית שלו. תרי"ג המצוות הן כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים, יש כאן קומת חיים רוחנית גמורה המסוגלת להתלבש בקומת החיים המורגלת שלנו. מורכבות זו יוצרת את ההבחנה בתוך המין האנושי. יש כאלו החיים את המדרגה הטבעית של חיי האדם ומשעבדים אליה גם את תכונותיהם הרוחניות, יש בכך ניוון של קומת החיים הרוחנית. צד החיים לא יוצא אל הפועל בשלמות, הוא נגמר בשבע מצוות בני נח שהן מין 'זכר' למוסריות של האדם, שלא יפול לגמרי ממדרגתו לבהמיות גמורה, יש פה איזה מין שימור גרעיני כמוס של היעוד המוסרי של האדם שלא יעבור גבולות מסוימים, והמוסריות תישמר באיזושהי אש נמוכה מחייבת, מינימלית. ויש כאלו הנאמנים לקומת החיים של האדם במלוא תפארתה, הכוללת את הקומה שהיא מעל חיי הטבע, וזו האומה הישראלית.

האם המהר"ל אומר למעשה שלגבי האומות באמת אין לו תשובה, ויש כאן כישלון וחריגה מסדר המציאות? כדי להבין יותר את כוונת המהר"ל יש לעיין בדבריו בספר 'גבורות ה' (פרק ס"ז), שם הוא מדמה את האנושות כולה לאדם הפרטי, שיש לו איברים מכובדים יותר ואיברים מכובדים פחות. האיברים היותר מכובדים של האדם לא היו יכולים לשכון בתוכו אלמלא היו לו גם מערכות של מעיים וכו'. כך גם התינוק נולד מטיפה סרוחה, קומת החיים ותכונת עולם הזה בכלל הן כאלו ששוכנות בהן מגמות עליונות, אשר ישנה גזירה אלוקית שהמגמות הללו יופיעו בעולם של עפר, של העלם ומציאות חיים יותר נמוכה. חיבור זה מחייב שיהיו צדדים יותר נמוכים להויה, ועל כן ישנה קומה משותפת אחידה במין האנושי והיא הקומה המינימלית - החומרית, ואילו הקומה הרוחנית ניצבת כאתגר שהמין האנושי קרוא אליו, אבל לא כולו מסוגל להוות אותה, כי אם היה כך היתה הרוחניות הופכת לטבעית גמורה, בעוד שהרוחניות צריכה להיות דבר המופיע ממרומי האדם ובא לשכון בתוך האדם.

בהמשך אומר המהר"ל שהסיבה ששאר העמים נדחו מהתורה היא שיש בהם רצח, שוד וכו'. מדוע יש צורך ללכת כל כך רחוק? מדוע לא די לומר שהם לא במדרגה המתאימה להיות נביאים וראויים להופעת השכינה? שוב אנו רואים כאן את החיבור בין שתי הקומות של האדם. קומת החיים האנושית הרגילה עם השכל והמוסר שקיים בכל אדם בעולם היא התשתית להופעת התורה בשלמותה. כאשר התשתית המידותית פגומה והתורה אינה יכולה להופיע - גם קומת האדם ברמה המוסרית הפשוטה מתקלקלת, ומאידך כאשר יש שלמות מידותית מאפשר הדבר את הופעת קומת התורה, שהיא בעצם נשמת התכונה המידותית האנושית במלוא הופעתה.


^ 1 צט ע"ב.
^ 2 עיין בבא בתרא י ע"ב.
^ 3 פב ע"ב.
^ 4 ויקרא כו, יב.
^ 5 חגיגה כו ע"א.
^ 6 יומא כא ע"א.
^ 7 זוהר לפרשת בשלח סד ע"ב. רש"י שמות טו, ב ד"ה 'זה אלי'.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il