התבאר לך כי הפעולות האלהיות שהם מצות התורה הם ראוים לאדם לפי מדרגת נפשו האלהית שהיא בקרבו, והפעולות האלו הם השלמת האדם שבהם יושלם עד שהוא הבריאה אשר בה רצון בוראו. ויתבאר בפרקים הבאים דבר זה באריכות בעזרת נותן התורה.

ובזה הפרק יתבאר דרך כללות בקצור, שהאדם יציר כפו של הקדוש ברוך הוא מבחר התחתונים חסר, עד שהוא נשלם על ידי מעשה עצמו, ועל ידי מצות התורה יגיע האדם אל ההשלמה, כי מצד שיש בו נפש אלהי שיש בו הכנה אלהית לכך אין השלמתו בדבר שהוא טבעי, אבל השלמתו בתורה ובמצוה שהוא על הטבע, ודבר זה מבואר במקומות הרבה שמצות התורה הם יותר במדרגה ובמעלה מן הטבע.

כי הנהגת הטבע נברא בשבעה ימי בראשית, ואילו התורה היא על הטבע והיא מדרגה שמינית... וזה טעם מילה בשמיני כי האדם מצד הטבע נברא עם הערלה והוא פחיתות הטבע, והמילה היא תיקון הטבע ולפיכך תיקון הזה הוא ביום השמיני לפי שהוא אחר הטבע שנבראת בששת ימי בראשית. ומעתה תדע כי המצות שהם הפעולות האלהיות והם מעשה האדם יגיע בהם האדם למדרגה שהוא על הטבע. וראוי שיהיה כך כי מעשה האדם במה שהוא בעל שכל הוא יותר במעלה מן הטבע שהרי הטבע הוא כח חמרי בלבד ואלו האדם הוא שכלי.

קומת התורה, שהיא קלסתר הפנים השלם של האדם מישראל, מופיעה במדרגת השמונה, שהיא מעל הטבע. אמנם, התורה עוסקת במערכות חיים אנושיות, בענייני נזיקין, משפחה, משפט, מלכות וחברה. גם המערכות היחודיות שאין בהן מקבילה במערכת החיים האנושית הרגילה נעשות בסופו של דבר באמצעים חומריים. אולם, ודאי שהתורה לא באה רק לתת מענה חכם ומדויק על הצרכים האנושיים, אלא כל קומת החיים שהתורה מובילה אליה, מתחילתה ועד סופה, היא קומה על טבעית, שבאה לרומם את חיי האדם בכללם לקומת חיים אחרת, מלאה מגמות קודש מליאה התעלות, מלאה משמעות ותוכן.

כשם שבעל החיים, בניגוד לאדם, אינו חי חיי מוסריות, הכרה, וחיפוש המשמעות בכל דבר, כך ללא תורה האדם אינו חי את העומק, הקדושה, המשמעות, והרוחניות השזורים גם במערכות הטבע כולן. התורה היא מעל הטבע, היא באה לתת תחליף לטבעיות העיוורת כשלעצמה, ולהשכין את הקדושה גם בתוככי הטבע.

מצוות המילה המשקפת את מעמדו הרוחני של האדם
המצווה הראשונה שנצטווה בה אברהם אבינו היא מצוות המילה. והנה, המשנה החותמת את מסכת נדרים אומרת שישראל נקראים מולים מעצם טבעם, אפילו אם בפועל הם ערלים "שאין הערלה קרויה אלא לשם עכו"ם". מצוות המילה היא המצווה היחידה שנעשית בגופו של האדם, אין מצווה הדבוקה באדם באופן מוחלט כמו מצוות מילה. ומצווה זו ניתנה ביום השמיני, ומשמעות הדבר היא שלא רק התורה היא רוחנית עליונה, אלא שייכות האדם מישראל לתורה חותמת את כל תכונת חייו בחותם אחר, כולל המערכות הביולוגיות שלו שמעתה נאמנות לקוד אחר, למשמעות אחרת שניכרת על כל מעשיו.

שאלה : מה מוסיפה מדרגת השמונה על מדרגת השבע, הרי גם מדרגת השבע היא מדרגה של קדושה?
תשובה: אכן, השבת אומרת שגם בטבע יש קודש. הטבע מלא כולו שירת ה', במערכות ההרמוניות של הבריאה יש שם שמים, יש כיוון והתאמה אלוקיים נפלאים, אלא שהקדושה הזו חבויה בתוך הטבע. הקומה השמינית מאפשרת 'לפתוח' את השבע, ולראות שכל מעשה בראשית הם גילוי שם שמים. השבת היא בת זוגם של ישראל והיא גם זכר למעשה בראשית, כלומר עם ישראל הוא זה שמוציא מהכח אל הפועל את השבתיות שיש בכל ההויה.

ניתן לומר שבריאה כולה יש פוטנציאל של קודש, יש בה מוכנות לחיי קודש, אבל הם כמוסים. השבת מבטאת את מציאות הקדושה הקיימת בתוך הטבע, אך עדיין אין בה הוצאה מהכח אל הפועל, היא עומדת לעצמה. רק החיים המפעליים של עם ישראל מאפשרים לראות כיצד השבת מופיעה כנשמת כל ששת ימי המעשה, היא מאפשרת לראות כיצד ימי המעשה יוצאים ובאים מהשבת, דרך נתינת האידאל לכל המערכות המצוותיות כולן. עם ישראל, שהקודש הוא נשמת אפו ולכן תכונת חייו אינה מתחילה מהבריאה אלא ממה שהוא מעל הבריאה, פוגש את הטבע עם השבע שבו, ומוציא אותו לפועל. מדרגת השבע היא מדרגה סטטית, ואילו מדרגת השמונה הינה דינמית.

אומר המהר"ל "המצוות האלוקית שהן המעשים שאינם טבעיים, על ידם יגיע האדם אל המעלה העליונה, שהיא למעלה מן הטבע שהוא עולם הנבדל". כביכול, ישנה התנגשות בין הטבע לבין מה שהוא מעל לטבע, ומה שהוא מעל לטבע מופיע לפעמים דרך שבירת מערכות הטבע, כמו בקריעת ים סוף וכמו בברית מילה. ניתן לומר שהרציפות העיוורת של הטבע היא לפעמים חונקת, מורידה ומשפילה את קומת האדם בכך שהיא מטביעה את חותם החומריות גם בתוך המערכות הנאצלות הרוחניות, כך שהן לא יוכלו להתרומם כראוי להן, כמו העורלה שהיא בעצם טמטום ואטימות, היא חוסמת את כל קומת החיים של האדם וסוגרת אותו במיצרי הטבע.

איזה מעשים נאים?
המהר"ל מביא מדרש ובו מתואר דו שיח בין רבי עקיבא לבין טורנוסרופוס הרשע:
שאל טורנוסרופוס הרשע איזה מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם? אמר לו של בשר ודם. אמר לו טורנוסרופוס הרשע ראית השמים והארץ יכול האדם לעשות כיוצא בהם? אמר לו רבי עקיבא לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטים עליו, אלא אמור דברים שהם מצוין בבני אדם.
אמר לו למה אתם מולים? אמר לו אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלוסקאות. אמר לו טורנוסרופוס הרשע אם הקדוש ברוך הוא רוצה במילה למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו? אמר לו רבי עקיבא ולמה טיבורו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכתו? ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, שלא נתן הקדוש ברוך הוא המצות אלא לצרף האדם בהם לכך אמר דוד כל אמרת אלוה צרופה.

וביאור זה, כי טורנוסרופוס היה סבור כי מעשה האדם פחותים מן מעשה הטבע במה שהטבע פעל אלהי, לכך אמר שהמילה היא יותר פחותה מן הערלה שהיא מעשה הטבע שפעל השם יתברך ואלו המילה מעשה האדם. והשיב לו שאין הדבר כך, כי מעשה האדם במה שהוא פעל האדם שהוא בעל שכל יותר במדרגה מן הטבע שהוא כח חמרי בלבד, וכמו שהוכיח לו מן החטים שהוא פעל הטבע והוא חסר עד שיושלם על ידי אדם השכלי, שמזה תראה כי פעל השכל הוא על הטבע. והוסיף עוד לשאול אם כן למה אין התינוק יוצא מהול אחר שהשם יתברך חפץ במילה ואינו רוצה כלל בערלה, כי עדיין חשב אף כי פעל האדם הוא יותר במעלה במה שהוא פעל האדם בעל שכל, מכל מקום אין לומר שפעל הטבע הוא בחסרון ואם היה חפץ במילה והערלה היא רע, אם כן למה לא השלים השם יתברך את הטבע ויצא התינוק ממעי אמו מהול. ודבר זה לא יספיק התשובה מן החטים, שאף כי הגלוסקא פעל בעל שכל יותר נבחר מכל מקום גם השבלים שהם מעשה הטבע טובים, רק שפעל בעל השכל יותר משובח אבל אין לומר שפעל הטבע הוא חסר. ועל זה השיב כי בודאי פעל הטבע הוא חסר גם כן, כמו שתראה כי התינוק יוצא עם הטיבור והאם צריכה לחתכו עד שתראה מזה כי הטבע אין בו השלמה, ואם כן אין זה קשיא מה שיוצא התינוק עם הערלה, כי אין פעל הטבע בשלמות כי אלו היה פעל הטבע בשלמות לא היה במעשה הטבע שנוי שהדברים אשר בהם השלמות אין שנוי בהם, אבל אין בו השלמה בפרט אל האדם השכלי שיש לו מעלה על הטבע מצד השכל:

ובמדרש עוד, כל מעשה ששת ימי בראשית צריכים עשיה אחרת, כגון חטים צריכים לטחון החרדל צריך להמתיק התורמוס צריך להמתיק, עד כאן. וכל זה מפני כי אין פעל הטבע בעל השלמה בעצמו אל האדם שיש בו השכל שהוא על הטבע וזהו מדרגת הטבע כמו שאמרנו, ולפיכך כל אשר נברא בששת ימי בראשית אין השלמה בו אל האדם, ולכך אין זה שאלה אם נברא התינוק בלא מילה שזה שייך אל פעל הטבע במה שהוא פעל חסר, ואינו במדרגת ההשלמה אל האדם השכלי. ואילו נברא האדם בשלמות כאשר יצא מבטן אמו אם כן היה האדם טבעי בלבד, ולכך נתנה לו המילה שהיא השלמתו ביום השמיני, כי כל השלמת האדם על הטבע, לכן המילה שהיא השלמתו והיא על הטבע שקולה כנגד כל התורה. ואל תאמר כי יהיה חס ושלום בפעל השם יתברך דופי, אין זה כך, רק הכל הוא בחכמה לפי אשר ראוי לעולם אשר יש בו הויה והפסד אשר אינו בעל השלמה ובפרט אל האדם השכלי, שהשכלי הוא על הטבע, ולכך אל האדם אין הטבע בעל השלמה כי צריך לתקן מזונות שלו, החטים לטחון והטבור לחתוך והערלה למילה.

עוד השיב לו אף כי בודאי אין זה קשיא מה שאין יוצא התינוק מהול כמו שנתבאר, מכל מקום בזולת זה אין דבר זה ראוי לשאלה, כי המצוה שציוה השם יתברך לבני אדם רוצה הוא יתברך לצרף את האדם. כי מצד פעל השי"ת אין מילה, וזהו מצד הבריאה שהשם יתברך ברא הכל על ידי הטבע ולפי הטבע ראוי הערלה, רק שנתן השם יתברך המילה לאדם שיהיה צירוף לאדם עד שיהיה בלתי טבעי, שכאשר עושה המצוה הוא צירוף אל האדם מן הטבע, וזה אשר חפץ השם יתברך במילה. ואם היה נברא מהול לא היה צירוף אל האדם, כי היו כל בני אדם כך שהטבע היא אחת לכל בני אדם ולא היה זה צירוף, שאין הצירוף רק בדבר שאינו טבעי, שהצירוף הוא הוצאה מן הטבע וזהו הצירוף כמו שיתבאר. וכן כל המצות שנתן השם יתברך הם צירוף לאדם שיהיה האדם פעולותיו ומעשיו הוצאה מן הטבעי, ולא יהיו מעשיו של אדם שוים עם בעלי החיים הטבעיים. כי מצד הטבע נחשב ונראה האדם כבהמה שהיא טבעית, ואין כל אדם ראוי למעלה זאת כי אם העם אשר בחר בהם השם יתברך. ודבר זה עוד יתבאר: