ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרק ב' ;">

בית מדרש ספרי אמונה וחסידות ספרי המהר"ל מפראג תפארת ישראל לימוד בספר תפארת ישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר הורד דף מקורות

כ"ח בשבט ה'תשס"א

פרק ב'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
צפורה בת יצחק יעקב

שאלות למחשבה:
א. מהן שתי תפיסות העולם שעומדות מאחורי הויכוח בין רבי עקיבא לטורנוסרופוס?
ב. מהי משמעות דברי המהר"ל, שהקומה הטבעית כשלעצמה נבראה חסרה?
ג. האם בכך שהקומה הטבעית הינה חסרה אין פגם במעשה ה'?

תמצית הפרק הקודם
בתחילת הפרק השני מסכם המהר"ל את הנאמר בפרק הקודם:
התבאר לך כי הפעולות האלהיות שהם מצות התורה הם ראוים לאדם לפי מדרגת נפשו האלהית שהיא בקרבו, והפעולות האלו הם השלמת האדם שבהם יושלם עד שהוא הבריאה אשר בה רצון בוראו. ויתבאר בפרקים הבאים דבר זה באריכות בעזרת נותן התורה.

בפרק הראשון העמיק המהר"ל בהבנת משמעות תכונת החיים הטבועה בברואים, ומתוך כך בקומת החיים היחודית של האדם, המבוססת על הכרה, על תכונות שכליות, ועל מגמות אידאליות אלוקיות. הנחת היסוד היא שקומת החיים של האדם צריכה לבוא לידי ביטוי לא רק באופן החשיבתי, אלא כתכונת חיים ממשית, ולכן ודאי שקיימת מערכת של מעשים המיוחדת לתפקידו של האדם.

המהר"ל ביאר שתכונת החיים של האדם היא מצד אחד טבעית, ומצד שני רוחנית. מצד אחד היא המשך בלתי נפרד מקומת החיים שלו, זוהי מהות תכונת החיים שלו, ויחד עם זאת היא לא יוצאת ממילא מן האדם כמו מערכת החיים החומרית, אלא היא כפופה לסדר של עבודה, של מאמץ, של התגברות על יצר הרע. עוד הסביר המהר"ל שהמין האנושי מחולק לשתי מערכות חיים: מערכת החיים האנושית של שאר העמים, אשר בה קומת האדם הרוחנית משועבדת לצד החומרי שבחיים, כלומר המגמות החומרניות הן השולטות והן 'מגייסות' לטובתן את כל העושר הכשרוני והמחשבתי, ובפסגת האדם מופיעה האומה הישראלית, שבה מתגלה האדם במילואו.

הקומה הטבעית מקבלת את השלמתה מהקומה הרוחנית
כאן פותח המהר"ל את הפרק הבא:
ובזה הפרק יתבאר דרך כללות בקצור, שהאדם יציר כפו של הקדוש ברוך הוא מבחר התחתונים חסר, עד שהוא נשלם על ידי מעשה עצמו, ועל ידי מצות התורה יגיע האדם אל ההשלמה, כי מצד שיש בו נפש אלהי שיש בו הכנה אלהית לכך אין השלמתו בדבר שהוא טבעי, אבל השלמתו בתורה ובמצוה שהוא על הטבע, ודבר זה מבואר במקומות הרבה שמצות התורה הם יותר במדרגה ובמעלה מן הטבע.

בדברים אלו חוזר המהר"ל לשאלתו בפרק הקודם, אם התורה היא טבעית לאדם מדוע כדי להוציאה לפועל יש צורך במאמץ? על כך הוא השיב כמה תשובות, והראשונה היתה שיצר הרע הוא המעכב. שם לא הסביר המהר"ל את הדברים, וכאן הוא מפתח אותם יותר.

היה מקום לחשוב שלאדם ולבעלי החיים יש קומה אחת משותפת, היא הקומה הטבעית-ביולוגית, ובנוסף לכך יש לאדם קומה יחודית שלהם אין ולו יש, והיא הקומה הרוחנית הייחודית השכלית. אולם תפיסה זו אינה מדויקת. הקומה הטבעית עצמה מופיעה בבני האדם בצורה פגומה, כשלעצמה היא אינה מתאימה למדרגתו של האדם, משום שקומתו האמיתית היא הקומה הפנימית-רוחנית. על כן אנו מוצאים לפעמים שמעשה המצוות בא לתקן את מערכת הטבע, כדי לבטא שאם האדם ילך אחרי הטבע בלבד - הוא לא יחסר רק את קומתו הרוחנית, אלא על ידי איבוד הצלם אלוקים שבו הוא יאבד את כל מה שיש לו, וכך הוא יהיה גרוע מכל דבר אחר בבריאה.

בפרק הבא יבאר המהר"ל שבניגוד לאדם, אצל בעלי החיים הקומה הטבעית היא כן שלמה. 'בּהמה -בָּה מָה', מה שהיא צריכה ישנו בה. בעלי החיים אומרים שירה לא פחות מאשר 'השמיים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע'. אמנם, גם חייהם של בעלי החיים רצופים התמודדויות, מאמצים ויסורים, אולם כל זה שייך למערכת הביולוגית הטבעית, שאין בה עליה וירידה מבחינה מהותית. זו מערכת סגורה, העושה את רצון קונה באופן שלם, היא שייכת להרמוניה האלוקית הכללית בעצם היותה.

הדוגמא שמובאת בפרקנו לרעיון זה היא השיבולים. מה שאצל בעלי החיים מוכן לאכילה - זקוק לעיבוד אצל האדם. האדם צריך לעבוד על כל דבר, צריך לתקן ולבנות. כאשר קר הבהמה יכולה להסתתר מיד במחילה, ואילו האדם צריך לבנות בית ולתפור בגדים חמים. הטבע הוא פראי מידי בשביל האדם, כל מערכת החיים אינה מתאימה להוצאת מערכת החיים האמיתית של האדם מן הכח אל הפועל.

התורה - השכנת הקדושה בחיי הטבע
כי הנהגת הטבע נברא בשבעה ימי בראשית, ואילו התורה היא על הטבע והיא מדרגה שמינית... וזה טעם מילה בשמיני כי האדם מצד הטבע נברא עם הערלה והוא פחיתות הטבע, והמילה היא תיקון הטבע ולפיכך תיקון הזה הוא ביום השמיני לפי שהוא אחר הטבע שנבראת בששת ימי בראשית. ומעתה תדע כי המצות שהם הפעולות האלהיות והם מעשה האדם יגיע בהם האדם למדרגה שהוא על הטבע. וראוי שיהיה כך כי מעשה האדם במה שהוא בעל שכל הוא יותר במעלה מן הטבע שהרי הטבע הוא כח חמרי בלבד ואלו האדם הוא שכלי.

קומת התורה, שהיא קלסתר הפנים השלם של האדם מישראל, מופיעה במדרגת השמונה, שהיא מעל הטבע. אמנם, התורה עוסקת במערכות חיים אנושיות, בענייני נזיקין, משפחה, משפט, מלכות וחברה. גם המערכות היחודיות שאין בהן מקבילה במערכת החיים האנושית הרגילה נעשות בסופו של דבר באמצעים חומריים. אולם, ודאי שהתורה לא באה רק לתת מענה חכם ומדויק על הצרכים האנושיים, אלא כל קומת החיים שהתורה מובילה אליה, מתחילתה ועד סופה, היא קומה על טבעית, שבאה לרומם את חיי האדם בכללם לקומת חיים אחרת, מלאה מגמות קודש מליאה התעלות, מלאה משמעות ותוכן.

כשם שבעל החיים, בניגוד לאדם, אינו חי חיי מוסריות, הכרה, וחיפוש המשמעות בכל דבר, כך ללא תורה האדם אינו חי את העומק, הקדושה, המשמעות, והרוחניות השזורים גם במערכות הטבע כולן. התורה היא מעל הטבע, היא באה לתת תחליף לטבעיות העיוורת כשלעצמה, ולהשכין את הקדושה גם בתוככי הטבע.

מצוות המילה המשקפת את מעמדו הרוחני של האדם
המצווה הראשונה שנצטווה בה אברהם אבינו היא מצוות המילה. והנה, המשנה החותמת את מסכת נדרים אומרת שישראל נקראים מולים מעצם טבעם, אפילו אם בפועל הם ערלים "שאין הערלה קרויה אלא לשם עכו"ם". מצוות המילה היא המצווה היחידה שנעשית בגופו של האדם, אין מצווה הדבוקה באדם באופן מוחלט כמו מצוות מילה. ומצווה זו ניתנה ביום השמיני, ומשמעות הדבר היא שלא רק התורה היא רוחנית עליונה, אלא שייכות האדם מישראל לתורה חותמת את כל תכונת חייו בחותם אחר, כולל המערכות הביולוגיות שלו שמעתה נאמנות לקוד אחר, למשמעות אחרת שניכרת על כל מעשיו.

שאלה : מה מוסיפה מדרגת השמונה על מדרגת השבע, הרי גם מדרגת השבע היא מדרגה של קדושה?
תשובה: אכן, השבת אומרת שגם בטבע יש קודש. הטבע מלא כולו שירת ה', במערכות ההרמוניות של הבריאה יש שם שמים, יש כיוון והתאמה אלוקיים נפלאים, אלא שהקדושה הזו חבויה בתוך הטבע. הקומה השמינית מאפשרת 'לפתוח' את השבע, ולראות שכל מעשה בראשית הם גילוי שם שמים. השבת היא בת זוגם של ישראל והיא גם זכר למעשה בראשית, כלומר עם ישראל הוא זה שמוציא מהכח אל הפועל את השבתיות שיש בכל ההויה.

ניתן לומר שבריאה כולה יש פוטנציאל של קודש, יש בה מוכנות לחיי קודש, אבל הם כמוסים. השבת מבטאת את מציאות הקדושה הקיימת בתוך הטבע, אך עדיין אין בה הוצאה מהכח אל הפועל, היא עומדת לעצמה. רק החיים המפעליים של עם ישראל מאפשרים לראות כיצד השבת מופיעה כנשמת כל ששת ימי המעשה, היא מאפשרת לראות כיצד ימי המעשה יוצאים ובאים מהשבת, דרך נתינת האידאל לכל המערכות המצוותיות כולן. עם ישראל, שהקודש הוא נשמת אפו ולכן תכונת חייו אינה מתחילה מהבריאה אלא ממה שהוא מעל הבריאה, פוגש את הטבע עם השבע שבו, ומוציא אותו לפועל. מדרגת השבע היא מדרגה סטטית, ואילו מדרגת השמונה הינה דינמית.

אומר המהר"ל "המצוות האלוקית שהן המעשים שאינם טבעיים, על ידם יגיע האדם אל המעלה העליונה, שהיא למעלה מן הטבע שהוא עולם הנבדל". כביכול, ישנה התנגשות בין הטבע לבין מה שהוא מעל לטבע, ומה שהוא מעל לטבע מופיע לפעמים דרך שבירת מערכות הטבע, כמו בקריעת ים סוף וכמו בברית מילה. ניתן לומר שהרציפות העיוורת של הטבע היא לפעמים חונקת, מורידה ומשפילה את קומת האדם בכך שהיא מטביעה את חותם החומריות גם בתוך המערכות הנאצלות הרוחניות, כך שהן לא יוכלו להתרומם כראוי להן, כמו העורלה שהיא בעצם טמטום ואטימות, היא חוסמת את כל קומת החיים של האדם וסוגרת אותו במיצרי הטבע.

איזה מעשים נאים?
המהר"ל מביא מדרש ובו מתואר דו שיח בין רבי עקיבא לבין טורנוסרופוס הרשע:
שאל טורנוסרופוס הרשע איזה מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם? אמר לו של בשר ודם. אמר לו טורנוסרופוס הרשע ראית השמים והארץ יכול האדם לעשות כיוצא בהם? אמר לו רבי עקיבא לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטים עליו, אלא אמור דברים שהם מצוין בבני אדם.
אמר לו למה אתם מולים? אמר לו אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלוסקאות. אמר לו טורנוסרופוס הרשע אם הקדוש ברוך הוא רוצה במילה למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו? אמר לו רבי עקיבא ולמה טיבורו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכתו? ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, שלא נתן הקדוש ברוך הוא המצות אלא לצרף האדם בהם לכך אמר דוד כל אמרת אלוה צרופה.

שתי תפיסות רוחניות באות לידי ביטוי במדרש זה, והנה דוקא טורנוסרופוס נותן שבח למעשי ריבונו של עולם, ואומר לו ר' עקיבא - מעשי האדם גדולים! כיצד ניתן להבין זאת?

בדברי רבי עקיבא מקופלת ההבנה היסודית של חיי עם ישראל, הבנת הבחירה האלוקית בעם ישראל שמאפשרת את נתינת התורה להם, הבנת משמעות חיי האדם ומפעלו ומתוך כך הבנת משמעות נתינת התורה. במבט ראשון, טורנוסרופוס צודק; אין ספק כי כל מרחבי הקוסמוס הינם גדולים ועצומים לאין ערוך מכדי אפשרות אנושית להגיע או ליצור משהו דומה מן הדומה להם. כך בדברים הגדולים וכך גם בדברים הקטנים, כשם שאנו אומרים "מה גדלו מעשיך ה'" כך אנו אומרים "מה קטנו מעשיך ה'" 1 , במיקרוסקופיות של המציאות יש יופי, פלא, הרמוניה והתאמה אין קץ ואין שיעור. לעומת כל זאת, מקורם של מעשי האדם הוא בשאיפות השייכות למסגרת החומר גרידא, אין בהן שום נתינת משמעות יותר גדולה. האדם צריך להתאים את הטבע לצרכיו, אולם באופן מהותי הגדלות הבריאתית היא אצל הקב"ה.

על כל זאת אנו, כמובן, לא חולקים. בכל יום אנו אומרים 'פסוקי דזימרא' ומברכים את ברכת יוצר אור. ודאי שמצד היכולת הבריאתית אין מה להשוות את מעשי האדם אם הגודל האלוקי. אולם, הנושא אינו מי יכול לברוא דברים גדולים יותר, אלא מהי משמעות החיים שלנו. האם משמעות החיים שלנו יוצאת אל הפועל יותר באותם המעשים שאותם אנחנו עושים באופן טבעי, או שהיא יוצאת אל הפועל דרך המעשים שהם מעל הטבע. רבי עקיבא לומד מהשיבולים והגלוסקאות שהבריאה בטבעיותה אינה מתאימה לאדם כפי שהיא. את הברכה 'המוציא לחם מן הארץ' מבאר המהר"ל 2 שהיא באה לתת משל לכל קומת החיים של האדם, שהוא כאורח בתוך מערכות הטבע, ולכן הוא צריך הרבה הכנה ויגיעה כדי להוציא את הטבע מהכח אל הפועל. קומת חייו של האדם אינה מתחילה מהטבע אלא ממקום אחר, והטבע הוא זה שמנסה להתאים את עצמו לקומת חיי האדם.

וממשיך המהר"ל שם 3 לבאר, שאף על פי שלעתיד לבוא תוציא הארץ גלוסקאות וכלי מילת 4 , אין כוונת הדברים לומר שהאדם יהפוך להיות טבעי לגמרי, אלא שגם הקומה הרוחנית תהיה טבעית אצלו כמעט כמו קומת החיים הטבעית של בעלי החיים. "בעולם הזה תורה אני נותן לכם, לעתיד לבוא חיים אני נותן לכם". אולם הקומה הרוחנית עדיין תהיה מובדלת מהקומה הטבעית.

אין פועל הטבע בשלמות!
הקומה השניה של מעשי האדם היא המילה. מבאר המהר"ל:
וביאור זה, כי טורנוסרופוס היה סבור כי מעשה האדם פחותים מן מעשה הטבע במה שהטבע פעל אלהי, לכך אמר שהמילה היא יותר פחותה מן הערלה שהיא מעשה הטבע שפעל השם יתברך ואלו המילה מעשה האדם. והשיב לו שאין הדבר כך, כי מעשה האדם במה שהוא פעל האדם שהוא בעל שכל יותר במדרגה מן הטבע שהוא כח חמרי בלבד, וכמו שהוכיח לו מן החטים שהוא פעל הטבע והוא חסר עד שיושלם על ידי אדם השכלי, שמזה תראה כי פעל השכל הוא על הטבע. והוסיף עוד לשאול אם כן למה אין התינוק יוצא מהול אחר שהשם יתברך חפץ במילה ואינו רוצה כלל בערלה, כי עדיין חשב אף כי פעל האדם הוא יותר במעלה במה שהוא פעל האדם בעל שכל, מכל מקום אין לומר שפעל הטבע הוא בחסרון ואם היה חפץ במילה והערלה היא רע, אם כן למה לא השלים השם יתברך את הטבע ויצא התינוק ממעי אמו מהול. ודבר זה לא יספיק התשובה מן החטים, שאף כי הגלוסקא פעל בעל שכל יותר נבחר מכל מקום גם השבלים שהם מעשה הטבע טובים, רק שפעל בעל השכל יותר משובח אבל אין לומר שפעל הטבע הוא חסר. ועל זה השיב כי בודאי פעל הטבע הוא חסר גם כן, כמו שתראה כי התינוק יוצא עם הטיבור והאם צריכה לחתכו עד שתראה מזה כי הטבע אין בו השלמה, ואם כן אין זה קשיא מה שיוצא התינוק עם הערלה, כי אין פעל הטבע בשלמות כי אלו היה פעל הטבע בשלמות לא היה במעשה הטבע שנוי שהדברים אשר בהם השלמות אין שנוי בהם, אבל אין בו השלמה בפרט אל האדם השכלי שיש לו מעלה על הטבע מצד השכל:

"אין פועל הטבע בשלמות" - משמעות הדברים הללו היא, שחיי האדם עומדים מעל הטבע אפילו בקומת החיים הביולוגית שלו, שפע המזון ניתן לאדם ומתקבל אצלו באופן שונה מאשר אצל בעלי החיים. המציאות הטבעית מקבלת דרך פגישתה עם חיי האדם את עומק משמעותה, האדם הולך להלביש את כל מערכות הטבע בקומה של קודש. על כן האדם נכנס אל תוך מערכות הטבע, ויוצר בהן התאמות והרכבות. הרכבות אלו אינן רק במישור הרוחני אלא הן כוללות גם כאלו שנועדו לצרכים חומריים - התעשיה, המערכות החקלאיות, כל פעולת האדם בעולם היא פיתוח מערכות הטבע, ועל ידי כך נרתם הטבע לתוככי מציאות האדם, לשבט או לחסד.

הערלה משקפת את המציאות שבה יחס האדם כלפי הטבע הוא במובן מסוים יחס של נחיתות, יש כאן פתח כלשהו לשלילה ולתגבורת היצר. כאשר הטבע נפגש בקומת האדם - האדם נפתח את תאוות ונפילה, הטבע מופיע עם פוטנציאל כוחני של הורדת קומת האדם מטה אל הטבע. אולם, דווקא הקישורים המערכתיים של האדם אל הטבע הם המאפשרים, דרך נתינת הנשמה והמשמעות לחיי האדם, לרומם את כל הטבע כולו אל מה שמעל לטבע, כאשר הדבר בשיאו נעשה בעבודת המקדש. בבית המקדש נפגשים שמים וארץ, נס וטבע, כאשר המציאות הטבעית מקבלת את כל עילאיות משמעותה דרך מרכז חיי האומה הישראלית שבבית המקדש.

מדוע לא נולד האדם מהול?
ובמדרש עוד, כל מעשה ששת ימי בראשית צריכים עשיה אחרת, כגון חטים צריכים לטחון החרדל צריך להמתיק התורמוס צריך להמתיק, עד כאן. וכל זה מפני כי אין פעל הטבע בעל השלמה בעצמו אל האדם שיש בו השכל שהוא על הטבע וזהו מדרגת הטבע כמו שאמרנו, ולפיכך כל אשר נברא בששת ימי בראשית אין השלמה בו אל האדם, ולכך אין זה שאלה אם נברא התינוק בלא מילה שזה שייך אל פעל הטבע במה שהוא פעל חסר, ואינו במדרגת ההשלמה אל האדם השכלי. ואילו נברא האדם בשלמות כאשר יצא מבטן אמו אם כן היה האדם טבעי בלבד, ולכך נתנה לו המילה שהיא השלמתו ביום השמיני, כי כל השלמת האדם על הטבע, לכן המילה שהיא השלמתו והיא על הטבע שקולה כנגד כל התורה. ואל תאמר כי יהיה חס ושלום בפעל השם יתברך דופי, אין זה כך, רק הכל הוא בחכמה לפי אשר ראוי לעולם אשר יש בו הויה והפסד אשר אינו בעל השלמה ובפרט אל האדם השכלי, שהשכלי הוא על הטבע, ולכך אל האדם אין הטבע בעל השלמה כי צריך לתקן מזונות שלו, החטים לטחון והטבור לחתוך והערלה למילה.

ההסבר הראשון לכך שהאדם לא נולד מהול הוא שהאדם אינו טבעי, ואילו הקומה הרוחנית יוצאת אל הפועל דווקא במערכות שאינן טבעיות. מדוע כך הדבר? אמנם המערכות הטבעיות של ההויה בכללה הן גזירה אלוקית, יש בהן משהו שהוא מכוון אל האמת האלוקית, אולם יש בהן גם הסתרה של הרצון האלוקי, העומד בשורש היצירה של מעשה בראשית. כל הבריאה היא למעשה פועל יוצא של אידאלים ענקיים, של שמות אלוקיים העומדים בשורשי כל ההויות, אבל ההויות יוצאות אל הפועל באופן המכסה את השורש, כאשר האדם, שכל חייו הם הנשמתיות, פוגש את עולם הטבע הסגור והחנוק ומעלה אותו לשורשו. האדם קרוא עם כל כוחותיו, עם כל הפוטנציאל הגלום בו, אל נתינת המשמעות, ולכן הוא 'נזרק' אל מערכות שמכריחות אותו ליצוק לתוכן את המוסריות. אם האדם לא ימצא את אמצעי הביטוי המעלה אותו ממיצרי הטבע ופותח לפניו את האפיקים הכמוסים הנמצאים בשורשי הבריאה וקודמים לה, אז הפגישה בין האדם לעולם הטבע תביא לתהליך הפוך, המוריד את כל קומת האדם ומטביע אותו בתוך ביצת הטבע הנמוכה, עם המערכות החומרניות הסגורות בעולמן.

בהסבר זה למצוות המילה, שהמילה היא השלמת האדם, יש פתח למה שיוסבר עוד בפרק הבא, שהמאפיין את הקומה הרוחנית של האדם הוא העשייה והדינמיות, העליה מחיל אל חיל שקושרת את חיי האדם אל מה שהוא אין סופי, משום שהעליה הבלתי פוסקת היא מכוננת את משמעות חיי האדם בציפייה, בהשתוקקות, בצימאון להמשיך ולעלות כל הזמן, ובכך נוצרת תכונת חיים שאחרית מגמתה היא הנצח, הקישור אל ריבונו של עולם בעצמו. בתכונה זו עומד האדם למעלה ממדרגת המלאכים, כפי שיכתוב המהר"ל בפרקים הבאים.

הצטרפות וצירוף
עוד השיב לו אף כי בודאי אין זה קשיא מה שאין יוצא התינוק מהול כמו שנתבאר, מכל מקום בזולת זה אין דבר זה ראוי לשאלה, כי המצוה שציוה השם יתברך לבני אדם רוצה הוא יתברך לצרף את האדם. כי מצד פעל השי"ת אין מילה, וזהו מצד הבריאה שהשם יתברך ברא הכל על ידי הטבע ולפי הטבע ראוי הערלה, רק שנתן השם יתברך המילה לאדם שיהיה צירוף לאדם עד שיהיה בלתי טבעי, שכאשר עושה המצוה הוא צירוף אל האדם מן הטבע, וזה אשר חפץ השם יתברך במילה. ואם היה נברא מהול לא היה צירוף אל האדם, כי היו כל בני אדם כך שהטבע היא אחת לכל בני אדם ולא היה זה צירוף, שאין הצירוף רק בדבר שאינו טבעי, שהצירוף הוא הוצאה מן הטבע וזהו הצירוף כמו שיתבאר. וכן כל המצות שנתן השם יתברך הם צירוף לאדם שיהיה האדם פעולותיו ומעשיו הוצאה מן הטבעי, ולא יהיו מעשיו של אדם שוים עם בעלי החיים הטבעיים. כי מצד הטבע נחשב ונראה האדם כבהמה שהיא טבעית, ואין כל אדם ראוי למעלה זאת כי אם העם אשר בחר בהם השם יתברך. ודבר זה עוד יתבאר:

על הסברו הקודם מוסיף כאן המהר"ל, שהמצוות באות לצרף את האדם. מהי משמעות הדבר? למילה 'צירוף' יש שתי משמעויות: הוצאת הסיגים, והצטרפות, ושתי משמעויות אלו מתחברות בעומקן יחד. האדם צריך סדר של פעולות כדי שלא רק במחשבותיו וברצונותיו אלא גם במעשיו הנדרשים מגופו יהיה סדר של עליה, של התקרבות והתקשרות לריבונו של עולם (ודאי שיש עוד צורך להסביר כיצד המצוות מקשרות את האדם אל ריבונו של עולם, ובכך עוד נעסוק בפרקים הבאים). למעשים הללו יש גם מובן של ניקוי מסיגים, וזאת כהמשך למה שנתבאר למעלה, שקומת האדם נטועה בתוככי הטבע, והעליה של האדם היא סוג של יציאה ובירור מתוך החיים הטבעיים שלו. מתוך קומת החיים הטבעיים שלו בוקעת ועולה משמעות עמוקה יותר, שבסופו של דבר תתן גם ערך חדש לקומה הטבעית, המורגלת האטומה, ולכן באות המצוות בעניינים שהם קשורים בטבורם במערכות הטבע. המצוות באות כמנתקות ומעלות את האדם ממאסרי הטבע אל העליון, אל הרוחני, אל הדביקות בריבונו של עולם, ובכך קומת האדם באה אל מלוא ביטויה, בקומתו הטבעית והרוחנית כאחת.

אם הקודש לא היה מונח בתוך החול לא היתה אפשרות אחר כך לגלות את מלוא המשמעות של החול. החיסרון והאטימות של הטבע הם למעשה כיסוי על הקדושה הטמונה בו, ודרך המצוות הטבע נחשף, מתעלה, הטבע מופיע כחסר, כדבר שצריך זיקוק ובירור, ומגלה את העומק שטמון בו.

נשים לב שלמרות שדברים אלו אמורים ביחס לעם ישראל, המהר"ל יוצא מן הבריאה בכללה ומן האדם האוניברסלי. וכבר עסקנו בפרק הקודם במשמעות הדבר 5 , שקומת החיים שלנו היא ניסית-טבעית ולכן לא כל המין האנושי חייב לממש את היכולת הזו אלא רק חלק ממנו, ובסופו של דבר עם ישראל יאיר את קומת האדם בכלל.


^ 1 על פי אורות התורה סוף פרק ב, עיין שם.
^ 2 נתיב העבודה, פרק יז.
^ 3 וכן בספר נצח ישראל, בפרקים העוסקים בימות המשיח.
^ 4 שבת ל ע"ב.
^ 5 עיין שם בהרחבה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il