ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלכות ברכות ומנהגי ט"ו בשבט ;">

בית מדרש הלכה ומנהג ברכות סעודה וברכות הנהנין Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר


הלכות ברכות ומנהגי ט"ו בשבט

מתוך "קול צופייך" גיליון 391



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל


ט





ט"ו בשבט - ר"ה לאילנות
השבת הקרובה היא ט"ו לחדש שבט. חז"ל הגדירו יום זה: "ראש השנה לאילנות"- היינו, לענין מעשרות ולענין ערלה (עיין במסכת ר"ה פרק א' משנה א'). יש שנים שחייבים להפריש מעשר שני, ויש שנים שמפרישים מעשר עני. ולכן אין מעשרים מפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט על פירות שחנטו אחרי ט"ו בשבט. לדוגמא: אין מעשרים מפרי שחנט בשנת תשס"ו, על פרי שחנט בשנת תשס"ה או תשס"ז.

חנטה - בפירות, ולקיטה - בירקות
יש אומרים שהגדרת "חנטה" היא: כשרואים פרי קטן, וכל זה בפירות, אבל בירקות הולכים לפי זמן לקיטה (עיין לנ"ל בשו"ע יו"ד סי' של"א סעי נ"ז).

לגבי אתרוג, נחלקו אם הולכים לפי חנטה או לפי לקיטה. וי"א שגם לתפוז יש אותו דין (כך סברת הרב קוק ע"ה) ויש חולקים עליו (עיין לשו"ע יו"ד סי' של"א סעי' קכ"ו).

כי האדם עץ השדה
האדם נמשל לעץ השדה, כמו שכתוב (דברים כ, יט) "כי האדם עץ השדה". פסוק זה נאמר בלשון תימה: וכי האדם עץ השדה ?! (עיין רש"י שם).

ואומרים חכמי המוסר, כמו ששתיל זקוק למים ובלעדיהם אין לו קיום, כך האדם שנמשל לעץ זקוק למים, ואין מים אלא תורה שנאמר (ישעיה נה, א) "הוי כל צמא לכו למים", ובלי תורה אין לו קיום. זאת ועוד, כשהשתיל קטן צריך להעמיד לידו עץ שיתמוך בו, כדי שיצמח ישר. כך גם אצל האדם - אם בעודו קטן, המורה שלו הוא חכם וישר ויש בו יראת שמים, אזי גם הילד יגדל בדרך הנכונה. וכמו שהשתיל צומח לכיוון מעלה, כך גם בענין רוחניות תמיד יש לעלות מעלה מעלה.

דיני קדימה בברכות
בט"ו בשבט נהגו לברך על פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל (ויש נוהגים להרבות במינים רבים ושונים גם מפירות שלא נכללים בין הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל). ויש לדעת (ביום ט"ו בשבט בפרט ובכל השנה בכלל), שיש דיני קדימה בברכות: ישנו כלל הנקרא מג"ע א"ש - ואלו ר"ת של דיני הקדימה: מ זונות, ג פן, ע ץ, א דמה, ש הכל.

דיני קדימה בשבעת המינים

המשנה בברכות אומרת (דף מ' ע"ב): "היו לפניו מינין הרבה, ר' יהודה אומר: אם יש ביניהן מין שבעה עליו הוא מברך. וחכ"א: מברך על איזה מהן שירצה".
והגמרא אומרת על כך (בדף מ"א ע"א): "אמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות דרבי יהודה סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי מין חביב עדיף אבל בשאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה".

ובהמשך אומרת הגמרא (שם ע"א וע"ב): "רב יוסף ואי תימא רבי יצחק כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה שנאמר 'ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש', ופליגא דרבי חנן דאמר רבי חנן: כל הפסוק כולו לא נאמר בשביל סדר קדימה אלא לשיעורין נאמר : חיטה - דתנן הנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפיו וסנדליו וטבעותיו בידו הוא והן טמאים מיד. היה לבוש כליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהה בכדי אכילת פרס. פת חיטין ולא פת שעורים מסיב ואוכלם בלפתן. שעורה - דתנן עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. גפן - כדי רביעית יין לנזיר. תאנה - כגרוגרת להוצאת שבת. רמון - כדתנן כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים. ארץ זית שמן - אמר ר' יוסי ברבי חנינא ארץ שכל שיעוריה כזיתים. כל שיעוריה סלקא דעתך?! והא איכא הנך דאמרן? אלא ארץ שרוב שיעוריה כזיתים. דבש - ככותבת הגסה ביום הכפורים. ואידך, הני שיעורין בהדיא מי כתיבי אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא".

כלומר, יש מחלוקת אם יש דין קדימה בשבעת המינים וכדברי רב יוסף לעיל, או אין דין קדימה והפסוק רק אסמכתא בעלמא.

והגמרא מביאה מעשה שממנו לומדים דין קדימה בברכות בשבעת המינים, וז"ל: "רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא אייתו לקמייהו תמרי ורמוני (ולא אכלו לחם באותה סעודה, והביאו לפניהם תמרים ורימונים), שקל רב המנונא בריך אתמרי ברישא (בירך על תמר ואכלו ללא לחם) אמר ליה רב חסדא, לא סבירא ליה מר להא דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק, כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה (ומדוע ברכת עליו בתחילה?) אמר ליה (רב המנונא), זה שני לארץ, וזה חמישי לארץ. אמר ליה (רב חסדא), מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך" (ומבאר רש"י מי יתן לי רגליים של ברזל ולא של עצם ובשר, ונשמש אותך ונלך אחריך תמיד, כדי ללמוד את ההלכה).

כלומר, רב המנונא הבין שעצם העובדה שהתורה הזכירה פעם נוספת את המילה "ארץ" באמצע הפסוק, מלמדת שזה פסוק נוסף, והקדימה שבו יכולה להקדים גם את הפסוק הקודם. ולכן, המאוחר שבארץ השני שהוא קודם לארץ הראשון מקבל קדימה בברכה. הסברה של רב המנונא כל כך מצאה חן בעיני רב חסדא שהוא איחל לעצמו כח של ברזל ברגליו כדי לרוץ אחריו לכל מקום שילך, ולהתבסם בדברי תורתו.

ואומרים התוספות (שם דף מ"א ע"ב ד"ה זה שני): "מ"מ היכא דאיכא חטה וזית או שעורים ותמרים אע"ג דשוין לארץ מכל מקום המוקדם בפסוק דהיינו לארץ ראשון יקדים לברכה"

ולמעשה, אם הביאו לפניו פירות משבעת המינים והם נמצאים על השולחן ורוצה לאכול מכולם, הסדר לענין קדימה בברכות הוא: זית, תמר, ענבים או צימוקים, תאנה, רימון - וכל זה לדעת השו"ע (עיין לשו"ע סי' רי"א סעי' ב' וסעי' ד').

אבל לדעת הרמב"ם מקדים את החביב, וז"ל (פ"ח מהל' ברכות הל' יג): "היו לפניו מינין הרבה אם היו ברכותיהן שוות מברך על אחת מהם ופוטר את השאר ואם אין ברכותיהם שוות מברך על כל אחת מהן ברכה הראויה לו ואי זה מהם שירצה להקדים מקדים ואם אינו רוצה בזה יותר מזה אם יש ביניהם אחד משבעת המינים עליו הוא מברך תחלה וכל הקודם בפסוק קודם בברכה והשבעה הן האמורים בפסוק זה ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש ודבש זה הוא דבש תמרים והתמרים קודמין לענבים שהתמרים שני לארץ והענבים שלישי לארץ", עכ"ל.

השו"ע בסימן רי"א סעי' א' פסק: ששבעת המינים קודמים, ואת סברת הרמב"ם הביא בסעיף ב'. וכתב בכה"ח (שם ס"ק ז'): משמע שמרן פוסק לא כהרמב"ם כי הרבה פוסקים חולקים על הרמב"ם והם: בה"ג, ר' יונה, תוספות, ראב"ד, רשב"א, מרדכי, סמ"ג רא"ש וטור.

ועוד כותב בעל כה"ח (שם ס"ק כח): "וזה כלל סדר המעלות שיצא לנו מסימן זה: המוציא, בורא מיני מזונות, ושל חטין קודמין לשעורין, בפה"ג, זית, תמרים, ענבים, תאנה, רימון, בפה"ע, בפה"א, שהכל", עי"ש.

וכתב המשנ"ב (בס"ק ד'): שאפילו אם הפרי של שבעת המינים הוא חצי פרי, גם כן מקדים לברך עליו (ועיין לבא"ח מטות אות א - ב).

ליל ט"ו בשבט - בשבת זו
לפיכך בליל ט"ו בשבט השנה שחל להיות בשבת, הטוב ביותר שאחרי הקידוש יטול ידיו יאכל פת וסעודת שבת, יברך ברהמ"ז, ואחרי ברהמ"ז יביא לפניו ויסדר: מזונות, יין, זית, תמר, ענבים, צימוקים, תאנים, רימונים. וכשמברך על הזית יכוון לפטור את כל פירות העץ שיאכל, ואח"כ יאכל פרי אדמה ויכוון לפטור כל פרי האדמה שיאכל. וטוב שלפני שאוכל בורא פרי האדמה יברך ברכה אחרונה מעין שלש.

זה אלי ואנוהו
אם נמצא בביתו - יקח את הפרי היפה ביותר, ויברך עליו משום "זה אלי ואנוהו", אבל מתארח אצל אחרים - לא יעשה כן, כי אולי יחשבו עליו שהוא רעבתן. וידועים דברי הגמרא בשבת (קל"ג ע"ב): "זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה".

מסופר על רב אחד שהגישו לפני סוגי פירות והוא נטל תמר ובירך עליו, אמרו לו היה עליך לברך תחילה על הזיתים, הרי כתוב "ארץ זית שמן". והוא אמר להם, אני לא אוהב זיתים. ומאותו יום ועד פטירתו הוא לא אכל זיתים, כדי שלא יוציא דבר שקר מפיו.

זהירות מתולעים
יש להקפיד לבדוק היטב את הפירות היבשים מתולעים. התאנה קשה מאד לבדיקה, ובירושלים היה מנהג שלא לאכול תאנים בלילה. בימינו אפשר לבדוק באור החשמל שהוא חזק כמו אור יום. זאת ועוד, אם רואה שיש בתאנה אבן קטנה, יזהר בשבת לא הוציא אותה משום בורר, ועל כן יוציא עמה חתיכה קטנה מהתאנה.

כיצד משלימים מאה ברכות בשבת?
הגמרא אומרת (מנחות מ"ג ע"ב): "תניא היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה אלוקיך שואל מעמך" (דברים י, יב). ודרשו חז"ל אל תקרי מה אלא מאה. (עיין רש"י ותוס' שם בגמ', ועיין לטור ושו"ע סי' מ"ו סעי' ג', ובמש"ב שם ס"ק י"ד באורך)

וקשה, כיצד ישלים מאה ברכות בשבת, שכן אפילו אם יברך על פרי העץ והאדמה וברכת הריח וברכה אחרונה, הרי לכל היותר יש לו עוד 4 ברכות, וכיצד יכולים להשלים למאה ברכות? והרמב"ם כתב שיכול לאכול פרי ולאכול שיעור המחייבו בברכה אחרונה, ויברך עליו ברכה אחרונה, ושוב יטול מאותו המין ויברך שוב, וכן הלאה (עיין לרמב"ם פ"ז מהלכות תפילה הלכה יד, טו, טז).

שיעור שתיה ואכילה לענין ברכה אחרונה
הכלל הוא: באוכל מוצק - השיעור כדי להתחייב בברכה אחרונה הוא כזית. ובנוזל - רביעית. דוגמא בולטת לכך היא: אם גומע ביצה רכה - אינו חייב בברכה אחרונה. ואם אוכל ביצה קשה - מברך לאחר מכן "נפשות". שיעור כזית: 28 - 30 גרם. שיעור רביעית: 88 - 90 גרם.

האוכל דבר כברייתו
כתוב בשו"ע: ויש מסתפקים לומר שעל דבר שהוא כברייתו כגון גרגיר של ענב (בלי חרצנים) או גרגיר של רימון שמברכין לאחריו אע"פ שאין בו כזית,לכן נכון להזהר שלא לאכול בריה פחות מכזית (עיין שו"ע סי' ר"י, ולכה"ח ולמש"ב שם).

ועל כן אם למשל אוכל גרגיר רימון, או ענב בלי חרצן, או אפילו פלח אחד של תפוז, נכנס לספק לענין ברכה אחרונה - ולכן לכתחילה יחתכהו בפיו כדי שלא לאוכלו שלם, או שיאכל שיעור כזית.

ירא שמים יברך על מים לפני הסעודה
הזכרנו לעיל שכדי שלהתחייב בברכה אחרונה על שתיית נוזלים למשל כיין או מים, יש לשתות שיעור רביעית.

וכבר כתב בעל השו"ע שטוב להזהר שלא לשתות אלא פחות מכזית או רביעית כדי שלא יכנס לספק אם השיעור של נוזל כשיעור של מוצק, וז"ל השו"ע (בסי' ק"צ סעי' ג'): "שיעור שתיית יין להתחייב בברכה אחרונה יש ספק אם בכזית או ברביעית, לכך יזהר לשתות או פחות מכזית או רביעית כדי להסתלק מן הספק, והכא א"א לשתות פחות מכזית, דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות ממנו כמלא לוגמיו שהוא רוב רביעית, הלכך ישתה רביעית שלם", עכ"ל.

ולכן כתבנו בסידור נוסח 'לשם יחוד' קודם הקידוש בערב שבת: "והריני מתכון לפטור כל המשקים שבסעודה" (עיין בסידור 'קול אליהו בעמוד 410).

טעימה מהיין בקידוש והבדלה
בקידוש בליל שבת - לא משנה מהו שיעור היין שהמקדש שותה, כי ברכת המזון פוטרת, אבל רצוי לשתות מלא לוגמיו. ואם אינו יכול לשתות - יתן לאחר לשתות מהיין.

בהבדלה - אם שותה מלא לוגמיו, נכנס לבעיה, כי "מלא לוגמיו" זה יותר מכזית, ופחות מרביעית, ומרן כתב שלא יעשה כן, ואם המבדיל שותה רק מלוא לוגמיו - יצא ידי חובת הבדלה, וגם הוציא אחרים ידי חובה, אבל הוא נכנס לבעיה לענין ברכה אחרונה. ולכן ישתה רביעית, ורצוי שיעשה הבדלה על מיץ ענבים אם קשה לו לשתות יין.

אם המבדיל אנו יכול לשתות ונותן לאחֵר לשתות, אם מתחילה אמר לחברו שהוא ישתה - אינו צריך לברך ברכה ראשונה, ואם שתה רביעית מברך ברכה אחרונה.

הברכה על הסברס
ידוע שפרי ה"סברס" גדל בזמנם בדיוק בשלושת השבועות של בין המצרים, והסתפקו אם ניתן לברך עליו 'שהחיינו'. ונחלקו הפוסקים מהי הברכה שיש לברך על פרי הסברס - אחינו האשכנזים אמרו שאין לו דין עץ כיון שלא נועד אלא לשמירה וכולו קוצים וכדומה, ולכן ברכתו שהכל. אח"כ ראו שהספרדים אוכלים מפרי זה והתחילו לברך עליו 'אדמה' ו'שהחיינו'. כיום, כמעט בכל השנה מצוי פרי הסברס.

ולמעשה, דעתנו היא שברכתו בפה"ע, ומברכים עליו שהחיינו. ומאחר שמברכין עליו שהחיינו, אין לאוכלו בתחילה בימי בין המיצרים (ועיין לכה"ח סי' ר"ב משם הרב פרי האדמה ח"א דף כ"ד ע"א וכן דף כ"ז בענין פרי הנקרא סברס, ועיין לברכ"י סי' ר"ב, ולכה"ח שם ס"ק ו', ולספר 'שמח נפש' הישן דף ס"ו ע"ב).

לקיים מילי דברכות

הגמרא אומרת (ב"ק ל' ע"א): "אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, רבא אמר מילי דאבות, ואמרי לה מילי דברכות".

יש מי שאומר שהגמרא הסמיכה את מילי דברכות למילי דנזיקין, ללמדך שמי שאינו שומר מילי דברכות, הוא מזיק לעצמו, כי חז"ל אומרים במסכת ברכות (דף ל"ה ע"ב) מי שאוכל בלא ברכה נקרא גזלן.

שבירת אגוז הודו בשבת
מותר בשבת לשבור אגוז הודו (אגוז קוקוס) בעזרת פטיש, כי זה נקרא כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר, ובתנאי שרגיל לעשות כן בחול (אבל לא יטול פטיש גדול, כגון של חמש ק"ג).

אם רוצה לפצח אגוזים בשבת, ומפצח האגוזים נמצא במגירה במטבח, ועל השולחן לפניו מונח הפטיש, והוא רוצה לקחת את הפטיש - לדעת המש"ב (סי' ש"ח ס"ק י"ב): אסור לו להשתמש בפטיש, שכיון שמונח לפניו כלי שמלאכתו להיתר (מפצח) לא יטול כלי שמלאכתו לאיסור (פטיש). וי"א, שרשאי להשתמש במה שנוח לו - וכן אנו רגילים לפסוק.

מעלת ארץ ישראל
ומכאן קריאה לאלו שעדיין נמצאים בחו"ל ולא עלו לארץ ישראל, שלפחות יקנו מהפירות שנשתבחה בהם אר"י, כגון: תמרים וצימוקים וכדו'. הרמב"ם בסוף הלכות מלכים כותב על מעלת ארץ ישראל והגרים בה, שכל המהלך ד' אמות בארץ ישראל ומהרהר בתשובה עוונותיו מתכפרים (פ"ה הלכה י"א).

ויהי רצון שנזכה שהפירות יחזרו להיות גדולים כמו שאומרים חז"ל במסכת כתובות (דף קי"ב ע"א), ונזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל, במהרה בימינו אמן.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il